רוב אירועי המכביה נערכו השנה באזור ירושלים ובשרון, ואני החלטתי לעקוב אחרי טורניר הכדורגל באולמות, אותו אירחה רמת גן. מדובר בענף עממי שקיים במדינות רבות, והמשחק נחשב למהיר ולעתים דרמטי. בניגוד לענפים רבים, לישראלים אין יתרון על האורחים ואלופת המכביה הקודמת היתה נבחרת ברזיל. מדי ארבע שנים צצים דיבורים על גזענות ב"אולימפיאדה היהודית". אני מתנגד לשני המושגים. המכביה פתוחה לערבים אזרחי ישראל (זכו השנה במדליות בקראטה) ובפועל משתתפים בה לא מעט חברי מועדונים יהודים חסרי קשר ליהדות. בעיני זו גם אינה "אולימפיאדה יהודית", אלא בעיקר פסטיבל ספורט עממי, שמתבסס על אורחים שמשלמים עבור הזכות להתחרות בארץ הקודש.

בכניסה לאולם "זיסמן" מופיעים דגלי המכביה וברכות למשתתפים אבל במגרש החנייה לא חסרו מקומות פנויים ביום ראשון שעבר. בכניסה אני מגלה שעדיין לא דקה עשירית אבל כבר 0:5 לברזיל על קובה בכדורגל 5 על 5 (פוטסל). ישר מבחינים שלברזילאים יש לוגו מכובד על החולצות הצהובות – כחולות זהו "BANCO SAFRA", ולעומת זאת הקובנים באדום מסתפקים בשמות השחקנים על גב החולצה. הופיעו שם DAVID" "LEVY וגם שחקן שחור עם כיתוב שנראה כמו "SHOKO". הברזילאים רעבים והפער גדל. הקובנים ספגו רק חמישיה מהאמריקאים ביום שישי אבל הפעם הם אפילו לא מצליחים להפריע ליריבה. בפוטסל מתבססים בעיקר על פאסים ודריבל וכל איבוד כדור קובני יוצר מצב. ביציע יושב ברנרדו, עיתונאי מהקהילה, ומסביר לי שהסגל מורכב משחקנים מריו בלבד, שחלקם משחקים כבר כמה שנים טובות ביחד. הוא עצמו מגיע למכביה מאז 1981. הברזילאים אפילו לא מתלהבים מהתצוגה ורק ממשיכים לחטוף כדורים ולהתמסר בדרך לעוד שער. נגמר 0:30. הסבר קצר מעסקן שבדי מגלה שהנבחרת הורכבה מבני הקהילה היהודית שנענו למודעה ועברו מחנה אימונים קצר כדי להתרגל לכדורגל באולם. בדיקה בערב גילתה לי שהשבדים הצליחו להבקיע מול האוסטרלים אבל ספגו עשיריה.

ביום שישי חזרתי לאולם במרום נווה כדי לגלות שברזיל הפסידה לאוסטרליה במשחק דרמטי 3:2 בדקה האחרונה (שתי מחציות של 20 דקות) ולכן נשאר לחבר'ה מריו רק להוציא את העצבים על גיברלטר בדרך למשחק על מדליית הארד. בנבחרת הזו גיליתי ישראלים שעובדים בחברות הימורים ומתגוררים במקום והסבירו לי שהקהילה היהודית מונה 800 נפש, רובם ממוצא מרוקאי ומיעוטם אנגלי. כמה עשרות צופים נקלעו לאולם וקיבלו תגבור מהמשלחות. התברר שנבחרת אוסטרליה היא למעשה מכבי/הכח סידני, קבוצה בעלת ותק בליגה השנייה בארצה. הברזילאים ירדו למחצית עם 0:7 קליל, ובמחצית השנייה הגיברלטרים נתנו גז וכבשו שני שערים לקול תשואות הצופים. הברזילאים החליטו לשחק עם "שוער עולה" והגדילו את היתרון עד 2:13 בסיום. המשחק הסתיים בטקס המסורתי של מחיאות כפיים משותפות לקהל וצילומי הדדיים.אוסטרליה וקובה עלו לשחק לאחר השמעת "התקוה", ולמרות שהבטיחו את עלייתם האוסטרלים מיהרו להראות מה ההבדל בין קבוצה מאורגנת לנבחרת שנבנית בשיטת "מי שבא – ברוך הבא", הובילו 0:7 במחצית וסיימו עם עשיריה. מי שהיה רעב – הוזמן לקייטרינג בחדר האוכל הסמוך.

ביום ראשון הגעתי לגמר ב"זיסמן", שהופרד מהמשחק על מדליית הארד במרום נווה כדי למנוע ביקוש יתר, אבל התברר שגם כך הוא מלא בכאלף צופים ומעל 70 איש נשארו בחוץ ונאלצו לחכות עד שהשוטרים ו/או הסדרנים יאשרו כניסה, אם בכלל, בגלל הוראה כזו או אחרת. קולות ממורמרים באנגלית וספרדית נשמעו באזור ולמקום הגיע גם שחקן של נבחרת ברזיל, שביקש להיכנס רק כדי לקבל את המדליה שלו, ובקשתו אושרה. לשחקנים זה לא שינה וארגנטינה סיימה עם 1:7 והזהב. אני העדפתי לצאת מהתור ולבדוק מה קורה בליגת השכונות המקומית, שמשחקיה נערכו בסמוך, בין קבוצות עם לוגואים של "מחזור בקבוקים" ו"ניקוי תריסים" (כולל מספרי הטלפון).