בספריה תמימה למראה בעיר לוד מסתתר "סוד" שהולך ונעשה ידוע יותר ויותר לתושבי העיר והסביבה. במקום פועל אנסמבל המרכז לתאטרון לוד המורכב מחבורה של צעירות וצעירים, שכולם לא תושבי העיר במקור אך רובם חיים בה כיום, ומנסה באמצעות יצירה תיאטרלית לתת פה ובמה לקולות השונים של תושבי העיר לצד המקום הניתן לחברי האנסמבל להביא את עצמם אל מול הקהל.

בימים אלה מציג האנסמבל את ההצגה "השבט אמר את דברו" כשכאן המקום לעצור ולהתעמק רגע בהגדרות המושג "הצגה". רובנו מכירים שתאטרון זה "אלף מציג את בית מול גימל" וכי בתאטרון, כמו גם בקולנוע ובטלוויזיה, קיים לרוב מושג "הקיר הרביעי" והעלילה המתרחשת על-גבי הבמה מתקיימת בהתעלמות מוחלטת מנוכחותו של הקהל. כאן, כמו ביותר ויותר יצירות תיאטרליות של העת האחרונה ובעיקר בתאטרון הפרינג', הגבולות הללו נשברים כמעט לחלוטין כשהקהל לא רק שלא מופרד מהמתרחש על הבמה אלא שהוא בחלקים מסוימים שותף מלא להתרחשות וככזה נדרש להגיב לדמויות, לקום ממקומו כדי לאפשר להן לעבור, לענות לשאלות ואף לקבל מהן דברים (לא נהרוס את ההפתעה…).

שיחקתם פעם שח-מט בזמן הצגה? (צילום: יאיר ויטמן)

מבחינת התוכן שלה, "השבט אמר את דברו" נתונה לפרשנות אך היא מביאה את מבעיהן של שש דמויות (ויהיו שיאמרו שמונה ואף תשע) שלכל אחת הרקע שלה, או ה"גלגול" בשפת היוצרים, ממנו היא מגיעה אל ה"שבט", אל יחד חדש שנוצר והפרטים בו צריכים ללמוד להסתגל אליו וזה אל זה. מהמפגש הזה יוצאים, ממש כמו בחיים, דברים טובים ורעים. בפרינג' כמו בפרינג' התוצאה היא לא שגרתית בלשון המעטה ולא בטוח שהחוויה תנעם לכל הצופים אבל היא ללא ספק חוויה בלתי נשכחת. מומלץ לבוא ומומלץ לבוא בראש פתוח.

את ספי סמואל, אותו אני מכיר כבר מכמה שנות שירות מילואים משותף, אני פוגש אחרי ההצגה כשכולו מיוזע ועדיין נסער. הוא עבר ללוד מראשל"צ לפני למעלה משנתיים ולוקח חלק בהפקות השונות של האנסמבל. הוא מספר שההצגה רצה כבר 10 פעמים ושכל חודש הם משתדלים להעלות אותה לפחות פעמיים. כשאני מנסה לתאר לו את החוויה שעברתי הוא מהנהן בהבנה. הקהל לדבריו מגוון ומורכב משוחרי תרבות ואומנות מהעיר והסביבה ומאנשי מקצוע מעולם התאטרון וספציפית הפרינג'. "יש משהו מאד מיוחד בתור שחקן בלהציג מטווח אפס. לעשות תאטרון מטווח אפס ולא יצא לי לעשות פרינג' ברמה כזאת עדיין. פה הכל שונה אבל גם לא. אתה תראה דברים שונים שאולי נולדו עכשיו. זה אחר".

ההכנה שעברו השחקניות והשחקנים לקראת ההצגה מבטאת את הרצון שלהם שהתאטרון שהם יוצרים לא יהיה מנותק מהקהילה בה הם חיים ופועלים. רותם זיו, אחת המשתתפות בהצגה, מספרת כי כחלק מתהליך ההכנה הם יצאו לשוחח עם תושבים מהקהילה וכי כל שחקן או שחקנית בחרו דמות אליה התחברו יותר ושאת השקפת עולמה הביאו אל ההצגה. "כשעשינו את התחקירים ונפגשנו עם תושבים, פנינה (מנהלת התאטרון – י.ו) טרחה שהמפגש יהיה עם מגוון האוכלוסיות בעיר". הדמות שלה בהצגה, דמות של אישה דתייה, מבוססת דווקא על מפגש עם גבר דתי תושב העיר עליו הוסיפה זיו חוויות שהיו לה מהפרשות חלה בהן יצא לה לקחת חלק לאחרונה.

גם זה חלק מההצגה. מי השחקנים ומי הקהל? (צילום: יאיר ויטמן)

פנינה רינצלר היא מנהלת התאטרון, ירושלמית שעברה לת"א ואחרי 17 שנים עברה ללוד. בעיר היא חיה כבר שלוש שנים והגיעה אליה אחרי שבתקופה התל-אביבית שלה הופיעה בעכו ובשלומי ולימדה תאטרון בבתי ספר ברמלה ולוד. משם המעבר ללוד היה כמעט טבעי ויחד איתו הגיעה גם ההקמה של עמותת "המרכז לתאטרון לוד" שכחלק ממנו פועל האנסמבל שמאופיין בעבודה פיזית ועבודה ולמידה עצמית של החברות והחברים שכל אחד מהם מביא איתו דברים שהוא יותר טוב בהם ומלמד את האחרים.
"מזיקים", אחת משתי ההפקות הקודמות של האנסמבל הביאה את סיפורם של שישה אנשים שמנסים לחיות במבנה נטוש. גם כאן, ההשראה לדמויות הייתה אנשים שהשחקנים פגשו בעיר, משולבים בצדדים מהאישיות של כל אחד ואחת מהם וגם כאן, כמה שנראה כבר כמעט כמוטיב חוזר, באים לידי ביטוי הצדדים השליליים והחיוביים של מפגש של אנשים שונים בנסיבות לאו דווקא פשוטות. לדבריה לקהל היה קשה עם ההפקה, בעיקר עם התוכן הקשה, והתגובות היו מעורבות.

רותם זיו ודמות האישה הדתייה שנולדה מתוך המפגש עם הקהילה (צילום: יאיר ויטמן)

רינצלר שמחה לספר על שלל פרויקטים בהם לקחו חלק ומביאה בין היתר מחקר שעשו על חתונות של עדות המזרח השונות, דבר שהניב הפקה שלמה שכללה הכנת כלות, ותהלוכות חינה ממוזיאון העדות בעיר אל הספרייה שם נערכו שלושה טקסי חינה שונים: מרוקאית, טוניסאית והודית, טעימה מחלק מהעדות של החיים בעיר, "ראש העיר הגיע והפליא בשירים מרוקאיים שזכר מהבית". הפקות נוספות שלקחו בהן חלק כוללות הרבה פעמים אוכל כשאת הארוחה התיאטרלית היא הביאה איתה מעכו ושלומי בהשראתו של דויד מעיין, מייסד התאטראות וחבר הוועד המנהל של התאטרון בלוד.

הספרייה הציבורית "לדורות", לוד. מקום של תרבות לילדים, נוער ומבוגרים (צילום: יאיר ויטמן)

אמיליה קודיש, 52, תושבת לוד מלידה, מנהלת את הספרייה העירונית ומספרת על המרכז לתאטרון. "התלהבתי מזה שבלוד מקימים תאטרון וכבר לא צריך לצאת מהעיר בשביל תרבות ובטח שתאטרון. ראיתי אותו קורם עור וגידים וחברתי לתאטרון הקהילתי בזה שנתתי להם קורת גג בספרייה. הקמנו את התאטרון הקהילתי שבהתחלה היה לנוער ומבוגרים והיום זה כבר לילדים ויש קייטנת תאטרון ומבינים כמה זה מעבה ומעשיר את אירועי התרבות השונים בעיר כשהשחקנים משתלבים והופכים כל אירוע לססגוני יותר".

חשוב לי לחלוק דבר שלמדתי: שיתופי פעולה מעצימים וההצלחות שלנו גדולות יותר כשאנחנו משתפים פעולה

קודיש מספרת כי הופתעה בהתחלה לראות שאנשים מגיעים להצגות, גם של התאטרון הקהילתי "יש הצגות שמציגות 15 פעם ואנשים באים". אם השילוב של תאטרון וספריה נראה קצת תמוה ולא ברור כיצד הם יכולים לדור בכפיפה אחת, היא ממהרת להגן על השילוב, "הספרייה היא לא קלאסית והתאטרון לא מפריע אלא להיפך. יש בה חוגים, שיעורים פרטיים וכל מה שעוזר להחזיר את הילדים לספרייה הוא רלוונטי. חשוב לי לחלוק דבר שלמדתי: שיתופי פעולה מעצימים וההצלחות שלנו גדולות יותר כשאנחנו משתפים פעולה". החיבור בין הספרייה לתאטרון הוא בעיניה דוגמא מצוינת לכך.

Posted by ‎הספרייה הציבורית "לדורות" לוד‎ on Thursday, 2 March 2017

(מתוך דף הפייסבוק של הספרייה הציבורית "דורות" לוד)

בהתייחסה ליכולת של התאטרון להפגיש את קבוצות האוכלוסייה השונות החיות בלוד היא מונה את שלל הפעילויות המתקיימות במתנ"ס שיקגו הפונה בעיקר לאוכלוסייה הערבית אבל גם לציבור הדתי-תורני וליוצאי אתיופיה, והפעילות של התאטרון שם משתדלת להפגיש את כולם ולתת מענה לצרכים של כולם. בכלל היא מתגאה בכך שבעיר לוד, בניגוד למקומות אחרים בארץ ובטח שבניגוד לתדמית שיצאה לעיר, מרקם החיים העדין נשמר בעיקר בגלל שהוא חשוב לתושבים. "לפני כמה שנים, כשבכל הארץ היו הפגנות, כאן זה לא היה. בכל המקומות המעורבים היו אלה אנשים מחוץ לעיר שבאו להפגין ובלוד התושבים פשוט לא נתנו להם".

____________________________________________

"השבט אמר את דברו" – אנסמבל מרכז התאטרון לוד. יום ה', ה-20/7, 20:30. הספרייה הציבורית "לדורות", דוד המלך 20, לוד. עלות כניסה: 50 ₪, סטודנטים וגימלאים: 30 ₪