מתי נדבקתי בסינדרום של רדיוהד בגרסתו הישראלית? היה זה בשנת הלימודים תשס״א שעקבה את הופעתם האחרונה בארץ, באולם סינרמה בת״א. הגעתי לתיכון, פגשתי את חבריי הטובים לחיים, וכמעט כמו שהתחרטתי שלא הייתי איתם בקורס מד״צים של הנוער העובד והלומד, הצטערתי שלא נכחתי שם בהופעה (זה גם יצא באותם תאריכים… אי אפשר הכל).

בתהליך ההתבגרות שלי, שהתחיל שם, רדיוהד תפסו מקום של נביאי בשורה – ציטוטי שירים מ-KID A המסעיר נחרטו בשדה ה-about ב-ICQ שלי, בכל דף של היומן לתלמיד של חברתי ניצן מכיתה י׳2 וברוחי הצעירה שתהתה על העומק והמוזרות של הבריטים המשונים האלה, ולמה אני מרגיש כל כך קשור אליהם?

בחדרי בתיכון ליד פוסטר KID A (צילום באדיבות המצולם).

מההכרזה על ההופעה בתור מעין שיבה אל המקור של הלהקה, אחרי 17 שנים של גלות, מהסינרמה שהספיקה להיחרב מאז, דרך העיסוק התקשורתי בקריאות להחרמת ההופעה ע״י רוג׳ר ווטרס ותנועת ה-BDS, בבחירה לסיים את הטור הבינלאומי דווקא כאן, היה ברור שמתרקם לו נרטיב של חזרה לארץ האבות של רדיוהד – לקהל שבניצוחו של השדרן יואב קוטנר התחיל את אפקט הפרפר ב-1993, שהעלה אותה במצעדי הפזמונים ובסופו של דבר לגדולתה כלהקה בינלאומית; שהפגיש בין ג׳וני גרינווד, גיטריסט הלהקה, לאשתו עד היום – שרון קטן, שהוכרזה במערבולת תקשורתית זו כ׳ערביה-יהודיה׳ לכל דבר ועניין. נרטיב שמשאלתו הגדולה ביותר היא להיות עבור רדיוהד עם ׳מיוחד, כל כך פאקינג מיוחד׳, כמו שהם היו עבורנו לפני 24 שנים כשחיפשו אצלנו אתונות ומצאו מלוכה.

וההופעה כולה שיחקה משחק חמקמק בין מוטיב סגירת המעגל לבין קור הרוח והדיוק המוזיקלי של הלהקה, או כפי שתום יורק ניסח זאת לקראת סופה – ׳הרבה נאמר על זה (ההופעה), אבל בסופו של דבר אנחנו רק מנגנים קצת מוזיקה׳. נתחיל מהופעת החימום של דודו טסה והכוויתים, שיבה הביתה בפני עצמה של זמר שמגלה בתוכו את עברו המשפחתי והמוזיקלי של סבו ואחיו בבגדד, מפיח במוזיקת המיתרים הערבית-יהודית גיטרות, תופים ורוח שנושאת אותו לטור בינלאומי במימדים אפיים. יחד עם הזמרת המוכשרת נסרין קדרי, שאייל גולן קרא לה, ואחריו גם ג׳וני גרינווד – שניגן עם טסה בגיטרה בשיר ׳איזה יום׳ ב-2009 וסגר איתו מעגל 8 שנים לאחר מכן, אתמול על הבמה בפארק הירקון. נראה שדודו בא לתת עבודה, נסרין באה לחאפלה והקהל בא מוקדם כדי לתפוס מקום בקדמת הבמה, ככה שניצוצות עוד לא עפו.

דודו טסה, נסרין קדרי והכוויתים – מזרח תיכון חדש (צילום: אריאל עפרון)

אבל ממקומי, 20 מטרים מקדמת הבמה, התרגשתי בשבילם – מהפרוייקט ׳דודו טסה והכוויתים׳, שיוצר מזרח תיכון חדש שיכול אולי להתקיים כרגע רק בין השירים אבל משם אולי גם בין הירדן לים, מההצלחה שלו מעבר לים ובעיקר ממה שעוד עתיד לבוא בערב הזה.

המשחק בין קודש לחול המשיך עם עלייתו של ההרכב JUNUN של היוצר שי בן צור עם, שוב, ג׳וני גרינווד ו-6 מוזיקאים רג׳סטנים חבושי תרבוש הודי חמושים בכלי נגינה משונים. שי בן צור, מוזיקאי שחי על הקו בין ישראל להודו, ניגן אל עבר המזרח טרקים מיסטיים שחיבר לאלוהים, שנשמעו לפרקים כמו משהו בין סניף חב״ד בגואה לבין מסיבת צהריים במסעדה הודית. לא טיילתי בהודו, אבל למרות זאת עלתה בי אותה תחושה של בית, כמו לשמוע עברית אחרי זמן ממושך במסע אחרי צבא – הרגשתי שזה בשבילי ולאוזניי בלבד.

ג׳ונון – שי בן צור, ג׳וני גרינווד והרג׳סטאן. בית חב״ד בגואה? (צילום: אריאל עפרון).

ובסופו של דבר, אחרי הסאונדצ׳ק הארוך והצפוי, רדיוהד עלו לבמה, ושבו בנים לגבולם. דמדומי השקיעה נתפסו בצלילים של Day Dreaming מהאלבום האחרון A moon shaped pool והלילה שכולם חיכו לו ירד על פארק הירקון. לא שהפסיק להיות חם. ההופעה תפרה הלוך ושוב את הילדות והבגרות שלי ושל רבים בקהל בין שירי העולם הכאוטי והנזיל של האלבום הנוכחי, לבין שירי דור ה-x והפוסטמודרניות של OK Computer ההיסטורי – מ-Ful Stop ל-Airbag נכנסתי לסחרור של ה-17 השנים שחלפו בחיי מהביקור הקודם של הלהקה וחשבתי שנוכחות המבטא הישראלי בשירת הקהל, שמתבטאת יותר בשירים הישנים מאשר באחרונים, מעידה על אותו סחרור בקרב רבים מהעומדים מול הבמה הערב – שחוזרים בראשם לתקופות קדומות שלפני הבגרות באנגלית וטרם ההכרזה על המבטא כהסקסי ביותר בעולם.

בשירים השקטים כמו Pyramid song דמה האירוע לתפילה המונית – כשהסתכלתי על הקהל מאחורי התרגשתי מכמות השפתיים שמעוגלות סביבי לשירת הטונים הגבוהים והממריאים של תום יורק. בשירים הרועשים והגרוסים מהגיטרה של ג׳וני (שנראה שזו אותה האחת מאז מעולם), לא נרשמו התפרעויות, קפיצות במקום או התפוצצות מוחצנת של אנרגיה, אלא משהו עוצמתי יותר – בעיניים של הקהל, עיניים של ילדים שמקבלים את המתנה שרצו ליום ההולדת, משהו שהוא רק בשבילם. This one is for the children חזר ומלמל תום בסוף השיר המדהים ומבהיל כאחד שחתם את השלב הראשון שלפני ההדרנים – Idiotheque.

ג׳וני גרינווד. אותה הגיטרה מאז ומעולם (צילום: אריאל עפרון).

במהלך החלק הראשון לא נזרקה לעבר הקהל ולו עצם אחת מהלהקה בדבר הייחוד של מעמד מרגש זה עבורם (מלבד קריאת ׳יאללה׳ אחת של תום יורק ששלהבה את הפארק). הצמא של הקהל ליחס אישי ניכר ביתר שאת כשחזרה להדרן ראשון עם השיר No Surprises. אידיאולגיות השווא שנפוצו סביב הקריאה של רוג׳ר ווטרס, סולן להקת הפינק פלויד לשעבר להחרים את ההופעה בישראל (שהספיק במסגרת הופעתו בארץ לפני 12 שנה לרסס פרסומת לעצמו על גדר ההפרדה ולהחריב שדה חומוס) התסיסו את המעריצים בארץ שצעקו בתחושת ניצחון על המחרימים מחד ועל המצב הפוליטי בארץ מאידך את השורות – Bring down the government – They don't, they don't speak for us. משם המחוגים רק המשיכו להשתולל עם שירים כמוסים ועוצמתיים שבראשם Paranoid Andorid, שהיווה לפחות מנקודת מבטי, את שיאה של התפילה ההמונית בהופעה הזו, שבסופה המילים – god loves his children. חלק לא יכלו שלא לקחת את זה קצת אישית.

הלהקה ירדה פעם שנייה מהבמה רק כדי לחזור עוד פעם אחת ליישורת האחרונה. הפעם, כדי לסגור את המעגל. 5 חברי הלהקה עלו מחויכים ותום ניגש למיקרופון בקדמת הבמה והזכיר לג׳וני שפעם בשנת 1993 הם הופיעו במועדון שלדעתו נקרא ה׳רוקסאן׳ ונגנו שם את השיר הבא – והתחילו לנגן את Creep, הבן המוכחש של הלהקה מתקופת חיים אחרת שעיטר את הפרסומת האולי-גם-מוכחשת של ליאור מילר ויעל אבקסיס לקסטרו, אי שם בנעורים המחוצ׳קנים והקריפיים של רוב הקהל.

היה ברור שמכאן עוברים לפסים ישירים יותר וישראליים בהרבה מידות, כשתום הכריז על עוד שיר מאותו ערב ב-1993, שככל הנראה לא היה רשום בסט ליסט המקורי – The bends, שבמהלכו, מעבר למבטא הישראלי שגבר עוד יותר, המילים שיצאו לקהל מהפה נשמעו כמו אותן גיבובי ההברות ששירים באנגלית הן עבור ילד ישראלי ששמע משהו ברדיו שדיבר אליו בשפה הפנימית שלו. ואחרי השיר there there, בו הדגיש לנו תום יורק ש׳זה שאנחנו מרגישים את זה – לא אומר שזה שם׳, הוא המשיך במשחק הכפול עם Karma Police – שהוציא את כל הגרונות בשירה אדירה ובמחיאות כפיים מצלצלות. אחריהן, הוא הרים שוב את הגיטרה שהניח כדי להוציא מאיתנו עוד פעם אחרונה את הווידוי שמסיים את השיר – For a minute there – I lost myself. בשביל זה הם ואנחנו הגענו כנראה.

תום יורק, לרגע שם איבד את עצמו (צילום: לירון שניידר).

 

אחרית דבר

פילסנו את דרכינו בין 47,000 האנשים שבאו להתייחד במעמד הזה והלכנו תועים בפארק הירקון. כשהגענו לרכבת האוניברסיטה שעובדיה העמידו תגבורת מרשימה, חבר שלי שלף את כרטיס הנסיעה שקנה בהלוך, עליו הודפס הכיתוב ׳רדיוהד – מבוגר׳, והתיישבנו במפלס העליון של הרכבת דרומה, שעברה ליד הגרפיטי העצום שרוסס בתוך תעלות איילון עם אותן שורות שסגרו את ההופעה.

כרטיס רכבת מיום ההופעה. רדיוהד, מבוגר (צילום: עמית דפני).

האם זה היה להם משמעותי כמו שזה היה עבורי? האם כל הכוונות בנות 17 השנים באמת נמזגו לערב הזה? האם הן קיימות בכלל? האם בנו בחרתם מכל העמים? כנראה שכמו רוב הדברים שמסופרים על רדיוהד, גם זה ישאר בגדר אגדה. אבל אולי זה לא צריך לשנות. הערב היה מעמד מיוחד לחמישים אלף איש בקהל, שהם יותר מחמישה על הבמה. ערב בו הכל היה במקומו הנכון מצד אחד, ובו לדקה אחת איבדנו את עצמנו מצד שני.

האם הם יחזרו בקרוב? אין לדעת. למרות ההכחשות, רבים מייחסים לזיגזוגים בין האלבומים בהופעות האחרונות כסיכום לקראת סיום כולל של הפרוייקט היפה הזה שנקרא רדיוהד. אבל אהבת אמת שורדת גם על מעט פירורי צ׳יפס וסוכריות על מקל, כתב פעם תום יורק כנראה לאישה שאהב, ושר כאן בסינרמה לפני 17 שנים. גם אם נקבל מעט מדי זמן רב מדי, כנראה שלאהוב לא נפסיק.

רדיוהד בהופעה בפארק הירקון. ושבו בנים לגבולם? (צילום: איתמר דוברוב).