בזה אחר זה מיהרו שר הביטחון ליברמן, שרים נוספים וחברי כנסת מהקואליציה לדרוש הטלת עונש מוות על המחבל שביצע את פיגוע הדקירה בחלמיש – עומר עבד אל ג'ליל בן ה-19 מהכפר כובר הסמוך לרמאללה. אך ליברמן, כמו עמיתיו בנט, שקד וישראל כץ יודע היטב כי הסבירות שדרישה כזו תתממש היא נמוכה ביותר. השרים גם יודעים כי אפילו יתממש הסיכוי הקלוש של הטלת גזר דין מוות, מדובר בסאגה שתימשך שנים ארוכות. נכון להיום, אין תקדים בישראל לביצוע גזר דין מוות למחבל שביצע פיגוע. זאת, על אף פיגועי הטרור הרבים שספגה מדינת ישראל מאז הקמתה.

כוחות הביטחון בזירת הפיגוע בחלמיש (צילום: הדס פרוש \ פלאש90)

ראשית, יש לזכור כי במהלך שבעים שנותיה של מדינת ישראל, השימוש בעונש מוות היה מצומצם ביותר והוא בוצע פעמיים בלבד. ב-1954 ביטלה הכנסת את עונשי המוות שנקבעו בחוקים שונים מתקופת המנדט הבריטי, מטעמים מוסריים והומניים. עם זאת, הם השאירו בתוקף מספר עבירות שדינן מיתה – אך אלו מהוות מקרים חריגים במיוחד.

העבירות עליהן נקבע עונש מוות בחוק העונשין הן בגידה במדינה, פגיעה בריבונות המדינה, חרחור מלחמה וסיוע לאויב במלחמה. בנוסף קובע 'החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם' כי עונש מוות על השתתפות בהשמדת היהודים על ידי הנאצים בתקופת השואה. מכוח זה הוצא להורג הפושע הנאצי אדולף אייכמן ב-1962, לאחר שנלכד בארגנטינה והובא למשפט בישראל. עונש מוות חל גם על מי שביצע, השתתף או עודד השמדת עם – כל עם – גם אם אינו אזרח ישראלי, אך החוק מכיל גם נסיבות מקלות שבהן יומר העונש על עבירה זו במאסר.

חוק השיפוט הצבאי, שחל על חיילים בלבד, קובע כי ניתן להטיל גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע – בתנאי שהמעשה נעשה בתקופה של לחימה. מכוח חוק זה הוצא להורג ב-1949 סרן מאיר טוביאנסקי ז"ל, שהורשע בבגידה בעיצומה של מלחמת העצמאות – הרשעה שהתבררה בדיעבד ככוזבת.

אך המבנה החוקי אליו מכוונים ליברמן, בנט ושקד נעוץ בחוק אחר, חוק שאינו חל כלל על כלל אזרחי מדינת ישראל, אלא רק על פלסטינים ומתנחלים המתגוררים ביהודה ושומרון – אזורים בהם הריבון הוא צה"ל. מדובר ב"צו בדבר הוראת ביטחון (יהודה והשומרון)", שהוצא על ידי שר הביטחון ב-1970, ועודכן ב-2009, ובו הגדרות מפורטות לסמכויות צה"ל וזרועות הביטחון השונות ביחס לפלסטינים, כולל הגדרה של מערכת השיפוט הצבאית ביו"ש.

שם, באותו צו – שלא אושר מעולם בכנסת – נקבע כי על פלסטיני תושב יהודה ושומרון ניתן להטיל עונש מוות באשמת רצח (לאו דווקא רצח שבוצע כחלק ממעשה טרור). סעיף 209 לחוק קובע כי "הגורם בכוונה למותו של אחר, דינו מוות." מנגד, הצו מחשק מאוד את התהליך המשפטי שיוביל לכך.

עו"ד אלה הראל המתמחה במשפט צבאי, מסבירה כי המשוכה הראשונה שצריך לעבור היא החלטת הפרקליט הצבאי הראשי, המשמש כתובע במשפטים פליליים של פלסטינים, לבקש עונש מוות מבית המשפט הצבאי. "אחרי שמוגשת בקשה לעונש מוות, התיק נידון בהרכב של שלושה שופטים בדרגת סגן אלוף לפחות. כדי לפסוק עונש מוות, הם נדרשים לקבל על כך החלטה פה אחד. בנוסף, על הנאשם להיות בגיר בעת ביצוע העבירה."

עו"ד אלה הראל (צילום: דייב סוויני)

אך אפילו החלטה פה אחד בידי שלושה שופטים לגזור לרוצח או מחבל פלסטיני עונש מוות אינה מספיקה. במקרה כזה, התיק יעלה אוטומטית להרכב מורחב של חמישה שופטים, שיצטרכו להכריע גם הם על גזר הדין. גם במידה וההרכב המורחב יאשר את גזר הדין, העניין יכול לעלות גם לערכאה נוספת, מכיוון שניתן לעתור כנגד פסיקת בית המשפט הצבאי לבג"ץ.

עו"ד הראל מציינת כי במספר מקרים בעבר ביקשה התביעה הצבאית עונש מוות עבור מחבלים, "אבל או שלא היתה הסכמה פה אחד בבית המשפט הצבאי, או שבערעור השופטים לא קיבלו את העונש הזה". המקרה הראשון בו בית משפט צבאי הטיל עונש מוות היתה על חוליה של מסתננים מירדן (פדאיון) ב-1956. בסופו של דבר, הרמטכ"ל המיר את עונשם למאסר עולם. הפעם האחרונה בה ביקשה התביעה הצבאית עונש מוות על מחבל היתה בשנות התשעים. "בסיכומו של דבר, המדיניות בישראל היא לא להטיל עונש מוות", מסכמת עו"ד הראל.

לדבריה של עו"ד הראל מצטרף אליהו ארביב, עו"ד פלילי צבאי וסגן יו"ר ועדת צבא וביטחון בלשכת עורכי הדין: "בתי המשפט הצבאיים דנו מחבלים למוות, היו מיקרים חמורים לא פחות אבל אף מחבל לא הוצא להורג. צריך להגיד שהיה פה טבח אבל היו מיקרים קשים כאלה בעבר, כמו רצח משפחת פוגל, וזה לא קרה".

שאלה נוספת שעולה מהצהרותיהם של השרים מהקואליציה היא האם עונש מוות יוכל למנוע את הפיגוע הבא. לדעתו של ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, התשובה היא שלילית, "לא הוכח שזה אפקטיבי במלחמה בטרור. מחבל שיוצא לפגע, גם כך לא חושב שייצא בחיים", אמר גילון במשדר "בחצי היום" ברשת ב'.