4,842 קילומטר מפרידים בין אפגניסטן לדנמרק, ובעשרים השנים האחרונות יותר ויותר אנשים עושים את הדרך הארוכה בין שתי המדינות. כיום, חיים בדנמרק יותר מ-17 אלף פליטים אפגנים. אותם אנשים השאירו מאחור את המדינה בה נולדו וגדלו, ונדדו לעולם המערבי החיפוש אחרי עתיד טוב יותר – רחוק מהעוני, חוקי הטאליבן הנוקשים, והמלחמות.

אחת מהן הייתה שחקנית הכדורגל נאדיה נדים, שבגיל 12 עשתה את המסע הארוך והקשה מאפגניסטן לדנמרק.  כיום, היא שחקנית ההתקפה הבכירה של אלופת ארה"ב, הפורטלנד תורנ'ס. בעונת האליפות הייתה הכובשת המצטיינת בקבוצה, עם תשעה שערים. בצפייה במשחקי נבחרת דנמרק באליפות אירופה, הנערכת בימים אלה בהולנד, כמעט בלתי אפשרי שלא לשים לשליטה המצויינת שלה בכדור ויכולת הווירטואוזית ממש שהיא מפגינה על הדשא. יחד עם שותפתה לחוד התקפה, שחקנית וולפסבורג פרניל הארדר, הובילה נדים את נבחרתה לרבע הגמר ואולי אל לזכייה היסטורית בתואר האירופי.

נדים נולדה בינואר 1988 בבירת אפגניסטן, קאבול. בראיון למגזין האמריקאי Our Game Magazine, סיפרה על חייה כילדה באפגניסטן כי "אני לא זוכרת חלום מסויים שהיה לי באפגניסטן, אני רק  זוכרת שרציתי להיות מוצלחת. אבא שלי היה גנרל בצבא והוא אהב את העבודה והמדינה שלו. אמא שלי הייתה מנהלת בית ספר והכל התנהל כשורה".

אפגניסטן נמצאת במצב כמעט תמידי של מלחמה כבר קרוב לארבעה עשורים. ב-1978, ביצעה המפלגה הקומוניסטית הפיכה ותפסה את השלטון. שנה מאוחר יותר,  פלשה ברית המועצות לאפגניסטן כדי לחזק את הכוחות הקומוניסטיים ולהקים בה משטר פרו-סובייטי. פלישה זו גררה מעורבות של ארה"ב במלחמה, כמו גם של המדינות השכנות. כך הפכה המדינה לכלי משחק נוסף ב"מלחמה הקרה". המלחמה בין הסובייטים לבין כוחות המוג'אהדין, שנמשכה עד שנת 1989, גבתה את חייהם של בין 600,000 לשני מיליון אזרחים אפגנים, והביאה לבריחה המונית של כחמישה מיליון אזרחים למדינות השכנות.

בשנת 1992 נפל המשטר הקומוניסטי המקומי, ובמדינה פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם,שהסתיימה רק בשנת 1996, עם השתלטות משטר הטליבאן הפונדמנטליסטי על יותר מ-80% מהמדינה, כולל הבירה קאבול. הטאליבן החיל על השטחים שבשליטתו את חוקי הקוראן כחוק מדינה. לנשים היה אסור ללכת לבתי ספר, לעבודה, או להיות לבד בחוץ. הן היו חייבות לכסות את כל גופן, מלבד העיניים, בבורקה. נשים שנתפסו מפרות את החוק הוצאו להורג מול קהל צופים,

לדברי נדים, אחרי ניצחונו של הטאליבן ,הפצירו חבריו באביה לעזוב את אפגניסטן, אבל הוא סרב כי אהב את מדינתו. "השלטון פחד שלאבי הייתה יותר מדי השפעה כגנרל לשעבר, ואז הם התחילו להעלים אנשים בעלי השפעה" סיפרה, "יום אחד אבי נקרא לפגישה עם אחד השרים, הנהג הסיע אותו למקום הפגישה, ואבי לא חזר מעולם".

אחרי רצח אביה, הבינה אימה, חמידה, כי לא תוכל להישאר עם חמש בנותיה תחת השלטון הנוכחי. חמידה, שיחד עם בעלה, דחפה תמיד את בנותיה להיות אנשים מוצלחים בחיים,לא הייתה מוכנה לקבל את המציאות הקשה, היא אספה רכוש מינימלי ולקחה את משפחתה למסע שישנה את חייהן.

התפקיד הבכיר שמילא אביה סיפק להן את הסכום הדרוש לעשות את הדרך לאירופה, אך המסע לא היה פשוט כלל. אחרי ששיחדו גורמים בשדה התעופה של פקיסטן, כדי יכולו להמריא לאיטליה, התחבאה המשפחה במשאית תובלה שאמורה הייתה להביאמ אותן לקרובי משפחה בלונדון. אחרי מספר ימים, הגיעה המשאית ליעדה. אך להפתעתן, לא הגיעו בנות משפחת נדים ללונדון, אלא עיירה קטנה בדנמרק."כשירדנו מהמשאית אמרתי לעצמי, 'לעזאזל, חשבתי שלונדון תהיה גדולה יותר'", סיפרה האם למגזין.

הן הגיעו לעיר הדנית רנדרס, ובגלל החגים, הרחובות היו ריקים. הן הלכו לתחנת המשטרה המקומית, בה שוטר מקומי קנה להם אוכל ושתייה, והיה נכון לעזור להן. המשפחה החליטה להישאר בדנמרק, ותחילה נשלחה למחנה פליטים. אחרי מאבק עיקש וארוך, קיבלה המשפחה אישור שהייה כפליטות.

את הכדורגל גילתה נאדיה בת ה-12, רק כשהגיעה למחנה הפליטים. היא ואחיותיה התאהבו מיד במשחק החדש. "לא ידענו שיש דבר כזה 'כדורגל', רק ידענו שצריך לבעוט בכדור,לרוץ, ולנסות להבקיע שערים", סיפרה לאתר פיפ"א. נאדיה, שכל חייה לימדו אותה להצטיין, הצליחה להצטיין גם במשחק הכדורגל. כשהייתה בת 14 השתתפה, יחד עם שתיים מאחיותיה, שלה בטורניר כדורגל לנערות עד גיל 15. שם צדה את עינו של מאמן נבחרת דנמרק עד גיל 19.

בעצת אותו מאמן, הצטרפה נדים לקבוצת הנערות של ויבורג. אחרי שנתיים מוצלחות במדי הקבוצה, קיבלה נדים זימון לנבחרת הנערות, אך בגלל שלא הייתה אזחית דנית, לא יכולה להיכלל בסגל. נדים המשיכה להצטיין בקבוצת הנערות, ובגיל 18 קיבלה הצעה להצטרף לקבוצה המקצוענית סקובאקן, יחד עם מאמנה ואחותה גיטי. היא שיחקה שש שנים בקבוצה, לפני שהתקדמה לפורטונה הג'ורינג, איתה השתתפה בליגת האלופות לנשים וזכתה באליפות ב-2014. אחרי הזכייה באליפות המקומית, עברה נדים לליגה האמריקאית. שם, אחרי שתי עונות טובות, עברה מקבוצת סקיי בלו לפורטלנד תורנ'ס.

את האזרחות הדנית קיבלה רק בגיל 20, שמונה שנים אחרי שהגיעה למדינה. בגיל 21, זומנה, לראשונה, לנבחרת הבוגרת. והייתה למתאזרחת הראשונה ששיחקה במדי הלאומיים של דנמרק.

נדים חתרה תמיד, גם ברגעים הקשים שעברה, להצטיין ולהגיע להישגים. כעת, היא מנסה לסחוף את המדינה אותה אימצה כמולדת, שנתנה לה ולמשפחתה מקלט והזדמנות לחיים טובים ומאושרים, לעבר עוד סיפור הצלחה מעורר השראה  –  זכייה ראשונה באליפות אירופה לנשים.