אתמול כשצפיתי בסרט דנקרק לראשונה הבנתי למה אומרים על סרטים ש"חייבים לראות אותם בקולנוע". הביקורות מהללות וכריסטופר נולאן שוב נחשב לגאון, אחרי אפיזודה מעט הזויה של "בין כוכבים", מה יש בעצם בסרט הזה שהותיר אותי המומה והלב שלי לא הפסיק לדפוק דקות ארוכות אחרי שהוא נגמר?

נולאן בוחר להראות צד מאוד מסויים ממה שקרה בדנקרק בקיץ 1940, בסרט מראים רק צד אחד של הקרב, אין בסרט חיילים גרמניים בכלל, בקושי חיילים צרפתיים. בגלל זה המלחמה שאנחנו רואים, מרגישים היא של החיילים נגד עצמם בהרבה מובנים. מצד אחד זאת מלחמה לכל דבר, רואים הפצצות, יירוטים וכו' מצד שני החוויה היא של מלחמת הישרדות של כל חייל נגד עצמו.

במבצע החילוץ מדנקרק שהחל בסוף מאי 1940 וערך כשבוע פונו מצרפת כ-340 אלף חיילים בריטיים וחיילים ואזרחים צרפתיים דרך תעלת למאנש לבריטניה. הם פונו על ידי ספינות דיג, יאכטות פרטיות, ספינות סוחר וספינות הצלה.

לדעתי, הדבר הכי מיוחד בסרט הוא שיותר מהכל דנקרק הוא יותר סרט דוקומנטרי מסרט עלילתי. כמו שכשצופים בסרט של נשיונל ג'אוגרפיק על אזור המחייה של ג'ירפות באפריקה או כרישים באוקיינוס, נולאן יוצר פה חוויה דוקומנטרית של אזור המחייה (והמיתה) של חיילים נואשים, של מלחמה נוראית וכמו שבנשיונל ג'אוגרפיק הקריין מדבר על יצר ההישרדות של האנטילופה אל מול הנמר הטורף – גם כאן בין ההפגזות, הספינות הטובעות ושריקות הכדורים צף יצר ההישרדות של האדם על הצדדים המכוערים שלו ועל הצדדים היפים.

בהמשך לאווירת הדוקו, הפסקול של הסרט הוא עניין בפני עצמו. הפסקול עליו חתום הנס צימר, משלב קולות ירי, פצצות, מטוסים וכן הלאה ומוזיקה דרמטית שמלווה את הסיפורים השונים בסרט. המוזיקה לא מפסיקה לאורך כל הסרט ושומרת על פחד תמידי של הצופה.

נולאן בחר להציג את מבצע החילוץ דרך שלושה סיפורים, שלושה נראטיבים: היבשה, האויר והים. לכל אחד מהסיפורים נתן נולאן מסגרת זמן שונה והמעבר ביניהם יוצר בלבול, בהמשך לכך שלא מראים את האויב בסרט, הקפיצות בין הזמנים יוצרות חוסר הקשר ואוריינטציה דבר שמעצים עוד יותר את הבהלה שחווה הצופה.

תמונה מתוך הסרט "דנקרק" (באדיבות גלובוס מקס)

הנראטיב הראשון בסרט הוא היבשה, בו מתמקדים בשובר הגלים, רק באמצעותו ניתן לפנות את החיילים לספינות, מסגרת הזמן של החלק הזה בסרט היא שבוע, ובו גם מראים את הדילמות שניצבות בפני המפקדים של מבצע הפינוי. בשובר הגלים מתמקדים בשלושה חיילים שכל מטרתם היא לחזור הביתה, הם מנסים להתגנב לספינה שתוך כדי מופצצת, לאחר מכן הם עולים על ספינה שנפלטה לחוף ומחכים שהגאות תישא אותה חזרה לים. הדינמיקה המרכזית בין שלושת החיילים שבמרכז עלילת היבשה קצת מרפררת לאירועי הברקזיט מהשנה האחרונה, מי ישאר בצרפת, מי רשאי לעלות על ספינות הפינוי, מי יוצא מנצח ומי יוצא מושפל. את החיילים משחקים פיון ויטהד שמגלם את טומי – החייל הבריטי הגנרי, אנורין ברנאול מגלם את גיבסון והארי סטיילס המוכר מלהקת הבנים וואן דיירקשן מגלם את אלכס, החייל שרוצה להיות גיבור ולא מוכן להשלים שבמלחמה יש כל מיני סוגים של גבורה.

הנראטיב השני הוא הים, מסגרת הזמן של מה שמתחולל בים הוא יום, והוא מספר את סיפורו של מר דוסון (מרק ריילנס זוכה האוסקר) אזרח בריטי שמתבקש לתת את היאכטה שלו בכדי לעזור בפינוי החיילים. הוא מחליט לצאת בעצמו לדנקרק ואליו מצטרפים בנו וחבר שלו. במהלך השיט לעבר דנקרק הם פוגשים חייל שניצל ממתקפה של צוללת גרמנית, הם מעלים אותו לסירה ואז מתברר שהוא הלום קרב. כשהוא מבין שהם שטים לעבר דנקרק ולא לבריטניה, המצב על הסירה מתערער, מי שמנהל את העניינים ושומר על קור רוח לאורך כל היום הארוך של השיט הוא מר דוסון שמייצג את העורף הבריטי במהלך המלחמה שבהרבה מובנים בזכותו בריטניה סיימה את המלחמה בצד המנצח.

תמונה מתוך הסרט "דנקרק" (באדיבות גלובוס מקס)

הנראטיב השלישי הוא האויר, נולאן הקציב שעה להתרחשות הזו. שלושה מטוסי ספיטפייר מנסים לחפות על החיילים בחוף ולאפשר את פינויים. כבר בהתחלה מטוס אחד מיורט ע"י הגרמנים ונשארים שניים. קולינס (ג'ק לאודן) ופארייר (טום הארדי). בגלל שכמעט ואין דיאלוגים בסרט, את המעט שיש צריך לנצור, ואלה הם הדיאלוגים בין קולינס ופארייר. קולינס ופארייר בשונה מהחיילים האחרים בסרט הם הדבר שהכי קרוב ל"גיבורים", יש להם נשק חזק, רוח לחימה ובסוף מריעים להם. אמרו לי שלאהוב את פארייר זה האובייס אז הלכתי על קולינס. בכלל, בגלל שהסרט מלחמה האהוב עלי הוא פרל הארבור קולינס ופארייר מספקים קצת, אבל ממש קצת, את הצורך בטייסים חתיכים שמצילים את המצב.

ממליצה בהחלט ללכת לראות את הסרט אבל רק בקולנוע ורק אם אתם לא מתכוונים להיקלע לחוף נצור על ידי הצבא הגרמני ב-1940.