המהומה שמתחוללת בימים אלה סביב נושא הפיקוח על הצהרונים, תחלוף בעוד שבועות או חודשים ספורים. פיתרון, טוב יותר או טוב פחות, ימצא לנושא. אבל המהומה הזאת היא, למעשה, רק הסימפטום למחלה עמוקה הרבה יותר, הנובעת מהתפיסה של שר האוצר משה כחלון, ואנשי משרדו, את תפקיד המדינה במשק. תפיסה שאפשר לכנותה באופן כללי – המדינה כרגולטור.
עבור מי שלא מעורה בסערה הנוכחית, נביא תקציר של הסיפור. במדינת ישראל נהוג יום לימודים קצר, שעבור ילדי הגנים מסתיים בין השעה אחת לשעה שתיים. מרבית ההורים העובדים זקוקים לפתרון לשעות אחר הצהריים עבור ילדיהם. לרוב, הפתרון יגיע בדמות צהרון, פרטי או עירוני, המופעל על ידי עמותה או מפעיל פרטי שזכה במכרז. הצהרונים מתקיימים, בדרך כלל, במבני הגנים ומופעלים באמצעות צוות נפרד מצוות הבוקר של הגן. עבור משפחות צעירות, עלות הצהרונים שנעים סביב אלף שקלים ויותר בחודש, היא הוצאה משמעותית מאוד. המדינה, מצידה, רואה בצהרונים מנגנון שנועד לאפשר להורים לצאת לעבוד. היחס לצהרונים כמוסד חינוכי הוא מצומצם ביותר, אם בכלל.
שר האוצר, שביקש להיטיב עם הבוחרים הפוטנציאלים שלו, החליט לבנות תוכנית הטבות למשפחות צעירות שבהן שני בני הזוג עובדים. במסגרת התוכנית, שזכתה לשם 'נטו למשפחה', החליט כחלון לתת להורים סבסוד בתשלום לצהרונים באופן מדורג בהתאם לאשכול הסוציואקונומי בו פועל הצהרון. עלות התוכנית נאמדת בכ-900 מיליון שקלים בשנה.
במקביל, הציעו חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון (כולנו) ויעקב מרגי (ש"ס) הצעת חוק לפיקוח על הצהרונים. החוק שנועד להסדיר את איכות הצוות החינוכי, המזון, והפעילות שתתקיים במזון מסדיר גם את התשלום שיוכלו לגבות המפעילים (עד 935 שקלים בחודש). עוד קושר החוק בין הסבסוד של תוכנית נטו משפחה לבין הפיקוח על הצהרונים. למה לחבר בין השניים? כי בלי הסבסוד, לממשלה אין איך לכפות את הפיקוח על הצהרונים.
על פניו, מדובר ביוזמה יפה של המדינה, שלוקחת אחריות על שוק פרוץ. אבל כאן העניין מסתבך. רשויות חזקות, בהן ההורים שילמו סכום גבוה וקיבלו שירות ברמה גבוהה, החלו להתקומם נגד החוק שמאלץ אותן להגביל את התשלום ולפגוע ברמת הצהרונים שלהם. ראשי הערים של תל אביב וגבעתיים כבר יצאו נגד התוכנית. רשת ויצ"ו המפעילה מאות צהרונים הודיעה כי לא תיגש למכרז בתל אביב ובגבעתיים, ותפסיק להפעיל צהרונים באותן ערים, מאחר והתמחיר שגובש במשרד האוצר לא מאפשר את הפעלתם הראויה.
כאמור, יכול להיות שמדובר בניסיון להפעלת לחץ מצד מפעילי הצהרונים והרשויות החזקות. יכול להיות גם שמדובר במשבר אמיתי. בכל מקרה, חודש לפני פתיחת שנת הלימודים, המצב של הצהרונים ברשויות רבות לוט בערפל ונראה שהתוכנית שעל בסיסה נחקק החוק, לא בושלה כראוי והגיעה חצי מוכנה לרגע האחרון.
כאן מגיע הרגע בו הסימפטום מעיד על השיטה כולה.
לשיטתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, המדינה צריכה לצאת ככל הניתן מכל התערבות במשק. להפריט כל מה שאפשר להפריט, בין אם מדובר בחברות ממשלתיות, בפרויקטים של תשתיות או בבתי סוהר. כחלון לעומתו, מאמין בשוק החופשי, אבל כ"חברתי" הוא רוצה שהמדינה תיתן מענה לבעיות שונות. שר האוצר מבקש למקם את המדינה כרגולטור שקובע את הכללים אבל לא פועל באופן ישיר בתוך המשק.
את השיטה הזו אפשר לראות בתוכנית נוספת של השר: מחיר למשתכן – המדינה לא חושבת אפילו על בנייה ממשלתית, במקום זאת היא תעודד יזמים פרטיים לבנות. אפשר לראות את סימני אותה שיטה בהתמודדות עם מחירי המזון – המדינה לא תשפיע באופן ישיר על שוק המזון, היא תעודד ייבוא מקביל ואתרי השוואת מחירים. אפשר גם לראות אותה בתוכנית חיסכון לכל ילד, שם המדינה תקבע את הכללים אבל הבנקים והגופים המוסדיים ינהלו את הכסף.
כחלון לא המציא את השיטה הזו, היא הייתה פה קודם בהפרטת קרנות הפנסיה, היא הייתה פה קודם במתווה הגז ובדוגמאות רבות אחרות. אבל שר האוצר בהחלט שיכלל את השיטה הזו. אם מקשיבים לרוחות המנשבות במשרד האוצר שומעים את אותיות הקסם PPP. המדינה תתכנן, תממן, ותפקח והשוק הפרטי יבנה ויתפעל. כבישים, כיתות לימוד, בתי חולים וכל תשתית לאומית תיבנה ותופעל על ידי חברות פרטיות. המדינה? רגולטור.
בכל אחד מהמקרים האלה, כשהמדינה ביקשה לעמוד כרגולטור פעלתני, במענה למשברים בענפי משק שונים, היא ייצרה יותר נזק מתועלת. בכל פעם גם עמדה מול הממשלה חלופה טובה יותר שהצריכה לקיחת אחריות ממשית, ומתן מענה ישיר לבעיות. כך גם בנושא הצהרונים.
אין ספק ששיטת הצהרונים היא עקומה מבסיסה. בבוקר הילדים במסגרת אחת שבאחריות המדינה, בצהריים הם עוברים למסגרת אחרת באחריות קבלני משנה. בבוקר זו מערכת חינוך, בצהריים – בייביסיטר. שני צוותים חינוכיים נפרדים ללא רצף, במקומות רבים צריכים הילדים לעבור ממבנה אחד למבנה אחר בשעות הצהריים. תשתית ארגונית כפולה.
מול השיטה הזו מונח פתרון, אמיתי ואיכותי, קוראים לו "יום לימודים ארוך". חוק שעבר בכנסת כבר ב-1997, וכל מספר שנים מאז יישומו נדחה במסגרת חוק ההסדרים. עלות יישומו של החוק היא כ-2 מיליארד שקלים בשנה בלבד. אם תעמידו מולו את עלות סבסוד הצהרונים (900 מליון שקלים) ואת עלות הצהרונים שמשולמת על ידי ההורים (בערך פי שלוש מהסבסוד) מדובר בחשבון פשוט מאוד. חוק יום לימודים ארוך זול משמעותית משיטת הצהרונים. אז למה לא להפעיל אותו? כי הוא לא תואם את תפיסת הרגולטור. הוא מבטא אחריות אמיתית של המדינה על אזרחיה.
