ימים נוראים
בתחילת הקיץ נשבעתי, יחד עם שותפים ושותפות, שזה יהיה קיץ של בנייה. כשעוסקים בחינוך נהנים מקיץ של חופש גדול וצחוק של ילדים וריח של קרם הגנה ושוקולד נמס בשמש. יצאנו אל היער עם חבורת ילדים בגילאי היסודי, אחרי שיא של פעילות משותפת, והמשכנו לחלום לעצמנו חברת ילדים, או ארץ-חלום אם תרצו, וחיינו אותה ובנינו אותה וחזרנו מאושרים ומרוחי חיוכים. בכל אותו הזמן, סבתא רותי שלי, נכנסה ויצאה מבית החולים תל השומר כי אי-ספיקת הלב שלה החמירה, והמוניטורים והרופאים כבר הבהבו "פרידה". הימים ביער היו ימים טובים וקשים, תלושים ממציאות החיים שקורית שם בחוץ. התעדכנתי במצבה של סבתא בטלפונים חטופים ובתמונות בוואצפ והתפללתי לאלוהים בכל לילה לפני שנרדמתי. לאחת הדמויות בהצגה שהעלנו קראתי 'רותי' על שמה, שתהיה קרובה אליי. בצד הטורקי שלנו זה כבוד לקרוא על שמך דברים בעודך בחיים.
נחתנו בחזרה בבאר שבע בשלום ובשירת "הבאנו שלום עליכם" ולחשתי לעצמי, אחרי שהתפללתי שוב על סבתא, שאנחנו בונים לעצמנו בית לחיות בו חיים אחרים. בית לשמחה.
מאז הקיץ התחלף ואחד החניכים שלנו איבד את החיים בטביעה. אני לא מאחל לאף אחד.ת להיות בלוויה של ילד בן 10, או ללוות ילדים בתהליך הנורא הזה, של אובדן. אני בוחר שלא לתאר את האירועים, כי הם מרגישים לי "לא שלי", אבל מדובר בעצב גדול ונורא שנפל עלינו בבת אחת. כאבים עצומים. התמודדנו יחד. בשיחות, בחיבוק. במחשבה על הילדיםות שלנו ועל הדברים שהםן זקוקיםות להם עכשיו. התמודדנו עם הכאב בעזרת אהבה. בכל התקופה הזאת החבריםות שלי היו עיר מקלט ונרקמנו בנינו אהבות גדולות, חדשות וישנות, שנתנו לי את הכוח להאמין שיכול להיות טוב.
הייתי על הקו בין באר שבע לתל השומר ופחדתי מהמוות שעתיד לבוא. סבתא ואני היינו יושבים יחד ושותקים. כשיכלה לדבר, דיברנו. אלו היו זיכרונות מרוחקים שבאו אליה לפעמים ולפעמים דברים קרובים. דיברנו עליי ועל זוגיות ועל אהבה. דיברנו על אמא שלה, ועל סבא שלי – שהיה בן הזוג שלה ונפטר לפני שנתיים, ועל געגוע. צחקנו יחד המון.
היו רגעים מפחידים. כאלה שבהם היא לא זכרה איפה אנחנו, או מה השנה. שאלות על אמא שלה ובקשות חוזרות ללכת לפגוש אותה. באחת השיחות בינינו היא צעקה עליי שאמא שלה מעבר למסדרון ואני מונע ממנה לראות אותה. סינונים של "אין לי כוח. תעזוב אותי כבר." היה קשה. הימים נצבעו באפור של מוות, זה שקרה וזה שעוד יבוא, והתופים בלב שלי הלמו את המלחמה שבדרך.
יש משהו קשה בדעיכה. כמו תאונה בסלואו-מושן. התפילות לאלוהים התחלפו מתפילות לשלומה בתפילות לסיום התקופה הזו. היא סבלה מאוד והנפש של כולנו נמתחה עד שהיה נראה שגם אנחנו כבר נקרעים. אמא שלי גילתה כוחות נפש עצומים, כולנו גילינו אותם בה. מתייצבת מול הפחד, יציבה. כמו עמוד ענן.
חורבן הבית
בסוף אחד מהביקורים האחרונים שלי את סבתא בבית החולים (ואחריו עוד הייתה תקופה מסוימת שהיא הייתה איתנו במזכרת בתיה בבית) הייתי צריך ללכת. מתוך אי-הודאות שהייתה בה היא שאלה שוב ושוב לאן אני הולך, מתי אני אחזור, איפה אנחנו נמצאים. וכשאמרתי לה הכל, על הנסיעה לבאר שבע ושנתראה שוב עוד יומיים, הוספתי, כרגיל, "את יודעת שאני ממש ממש אוהב אותך סבתא?" והיא החזיקה לי את היד חזק ואמרה "זהו? כבר אתה נפרד ממני?"
ואני לא נפרדתי. באמת. ושוב הסברתי לה, לאט, לאן אני נוסע ומתי אני אחזור, וגם הזכרתי שתמיד כשאני הולך אני אומר שאני אוהב אותה – והיא חייכה אליי ואמרה "נכון, נכון. תמיד אומר שאתה אוהב." והוספתי להתראות ואמרתי שוב שאחזור בעוד יומיים ושוב היא תפסה אותי ביד ושאלה "זהו? אתה ממש נפרד ממני."
וכשניסינו להסביר לעצמנו מאיפה מגיעה השאלה הזו על הפרידה שחוזרת, או מאיפה הכוחות להחזיק ככה – כשהגוף כבר עייף אבל הנפש מחזיקה, ענינו לעצמנו – שסבתא שלנו אהבה את החיים. פשוט ככה. והיא לא התכוונה לוותר על אף רגע, למרות כל הקושי.
מבית החולים היא עברה לבית שלנו במזכרת בתיה. הבית משתנה, החוקים משתנים. לרגע המקום המוכר ביותר מרגיש זר, ואחר-כך פשוט מפחיד. ביום ראשון האחרון, בלילה, רגע לפני תשעה באב, סבתא רותי עזבה אותנו. כמה ימים לפני היא ביקשה מאמא שלי להכין לה כריך ולתת לה, שתתן לסבא יהודה "בבית האחר" שלהם. היו בה אור ואהבה לחיים והייתה בה אש וצחוק שיכל להפוך את העולם. את כל אלה כבר כתבתי עליה כאן אז אני לא אוסיף.
הקיץ הזה היה מלא בימים נוראים וימים של חורבן הבית. ראיתי את הבתים בחיים שלי קורסים לתוך עצמם אל מול העיניים שלי. את עולם הילדים שלנו, הפרטי, האחר, מתמודד עם מוות ואובדן, פוגש את עולם המבוגרים כמו בתאונה חזיתית. את הבית שלי, קבוצת מחנכים בבאר שבע, שנדרשת להיפגש עם פרידה מילד. ואת בית הוריי, המשפחה שלי – שמאבד סבתא ואמא ואהבה ענקית בפרידה איטית וכואבת, חנוקה. ויש באובדן הזה גם את אובדן הילדות שלנו, כנראה. כי כשיש לך סבתא אתה יכול להיות נכד, ולהיות ילד, ולהשאר מוגן.
ובחרת בחיים
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים." (דברים, פרק ל').
הייתי מעביר ימים שלמים במיטה והייתי בוכה לכרית. מתאבל על מי שהייתי, ועל מי שהיינו, ועל מי שהיינו יכולים להיות. זה עולה, כי יש פה גם עניין של געגוע לעצמי. זאת אומרת, לא ממש למה היה לפני, אלא למי הייתי לפני שחוויתי את החיים ככה, כמו עכשיו.
כשספדתי לסבתא הבטחתי לה שנחיה, ונחיה יחד, ונחיה הרבה. שנמשיך לרדוף, ושלא נוותר, ושנחייך ונצחק. ושיש לנו את זה בזכותה. רגע לפני תחילת השנה הבאה; בעולם הילדים שלנו, ובעולם המבוגרים שיש לחיות, ובכלל – אני בוחר להבטיח לעצמי, לסבתא, להמשיך ולבנות את הבתים בחיים שלי, ולבנות בקירות של לבבות ולא של לבנים. לבנות באהבה ומקומות לאהבה. מקומות לחיות בהם ולחלום בהם ולהגשים. בבית, ועם החניכיםות, ועם החבריםות שלי.
ועל כאבי הלב – אובדן הוא משבר וצריך לתת לו את המקום שלו. לדעת שהוא כזה, ושהוא חולף. לא לכעוס על אנשים שהלכו, על מה שהיה יכול להיות. לבקש עזרה. גם לחבק חזק. זה כאילו יש לב נוסף, שלא עוסק בלהרגיש, אלא רק מפמפם "שינוי". בתוך המציאות הזו, של אובדן וקושי גדול, הבחירה בחיים קשה יותר. הבחירה בשינוי בלתי נסבלת. ועדיין, צריך לא להתיר לו להגיע לאי-ספיקת לב. לעשות שיפעם חזק וירשה לך להתחלף, להתעצב. להשתחרר שוב ושוב ושוב.
