מי מאיתנו לא התפשר מעולם על עיקרון זה או אחר? מי מאיתנו לא חתך טור ארוך של רכבים בשביל לחסוך זמן, או שיקר שקר לבן בשביל להימנע מאי נעימות? מי מאיתנו לא שפט בליבו את מי שנמצא מולו בלי להכיר אותו כלל?

הפוליטיקה היא פשרה אחת מתמשכת ודמוקרטיה היא מודל מדיני שמקדם ומאפשר פשרה. זה המודל הכי טוב שהמוח האנושי הצליח להמציא על מנת לנהל מדינה. עקרונות הדמוקרטיה הם פשוטים – ההנהגה נבחרת על ידי הרוב והמיעוט מקבל את הבחירה ובתמורה שומר הרוב על זכויות המיעוט. כולם מתפשרים.

אבל כאשר במשך 20 שנה לא מתעדכנות קצבאות הביטוח הלאומי, כשנכים וקשישים מחפשים אוכל בפחים, בזמן שראש הממשלה מתגאה בהישגים כלכליים אדירים, ושותה בעצמו שמפניה ומעשן סיגרים, לא מדובר בפשרה הכרחית, אלא בפשרה על עקרונות מוסריים.

כשמתחילים להתפשר על עקרונות מוסריים מטשטשים הקווים האדומים, שכמו הקו האדום בכינרת, נחצים פעם אחר פעם, ומסמנים קווים אדומים חדשים במקומם… כשזה קורה, וכדי שניתן יהיה להצדיק את ההתדרדרות המוסרית, הומצאו ביטויים כמו "צו השעה", וכך, לאורך ההיסטוריה, במסגרת הדת, הלאום, האמונה והפוליטיקה, הוכשרו גם האיומים שבמעשים.

מיכל חסון, כותבת המאמר, בהפגנה להעלאת קצבאות הנכים

כשמנמיכים קווים אדומים, זה לא אומר שיש יותר מים בכינרת, זה רק אומר שאנחנו, כחברה, מקבלים את העובדה שאין מים ומוכנים לחיות כך עד שהם יאזלו לחלוטין. כשקווים אדומים מוסריים נחצים, כמו הכינרת, אנו עומדים יבשים ומבוישים ולבסוף גם אנחנו עלולים להתאדות ולהיעלם.

כשהממשלה משנה את החוקים שאמורים להגן על הדמוקרטיה זוהי הזזה גסה של הקו האדום. כשהדגל, אחד מהסמלים הלאומיים החשובים של המדינה, נגנב על ידי צד אחד של המפה הפוליטית, הצד השני מאבד את הלגיטימיות להשתמש בו, כי מסמל לאומי הוא הופך לסמל לאומני. כשצד אחד קורא למי שלא מסכים אותו בוגד, זהו עוד קו אדום.

והמדינה, במקום לשנות את השיטה ולשמור על הקווים האדומים, לתת להם להנחות אותנו בלי שנוכל למחוק ולהזיז אותם כרצוננו, מזיזה אותם כדי שיתאימו לקיים.

הפגנת מאבק הנכים מול ביתו של ח"כ דוד ביטן, אוגוסט 2017

הדת התיימרה להציב קווים כאלה שלהם קיום אבסולוטי. קראו לזה ציווי אלוהי. היום, אחרי שנים של פרשנויות ועיוותים, הציווי האלוהי בעצמו מאבד מכוחו. נציגי הדת עצמם, עוברים על הצווים הכי בסיסיים שעליהם מתבססות כל הפרשנויות – אל תרצח, אל תגנוב, אל תשקר. אמיתות שחלקנו אולי שכחנו בתוך הציניות האופפת את מדינתנו.

עכשיו הזמן לבחור. זמן לסמן קווים אדומים חדשים. הסמכות היחידה שנותרה לכוון אותנו, היא הלב שלנו בני האדם, שיודע להבדיל בין טוב ורע, מתוך האמרה הנצחית "ואהבת לרעך כמוך".

רק בידינו כחברה להחליט היכן יעבור הקו האדום המוסרי שלנו. הבחירה היא לנצח שלנו ויש לבחור בכל רגע נתון, אם להמשיך לרוץ כמו עכברים, אחרי הגבינה שלנו, שתמיד מתרחקת מאיתנו, או לעצור ולהביט סביב, להחזיר לרוב השפוי את הדגל, את האוכל ואת הדמוקרטיה.


מיכל חסון היא אזרחית, אישה ואימא, שנלחמת בימים אלה על זכותה החוקית לקבל קצבת נכות בגובה שכר המינימום