1. כשפקידי האוצר מנהלים את ההצגה
מי שראה כיצד מגיעים פקידי אגף התקציבים באוצר לוועדות הכנסת, ובעיקר לוועדת הכספים, יכול להבין כי משהו בעייתי מאוד קורה באיזונים שבין הבניין בקפלן 1 לבין משכן הכנסת שניצב מולו. פסיקת בג"ץ בתחילת השבוע – לפיה נפל פגם מהותי בהליך החקיקה של מיסוי דירה שלישית, ולמעשה יש להתחיל את התהליך כולו מהתחלה – חשפה עד כמה חוסר האיזון הזה עמוק ובעייתי.
אנשי אגף התקציבים רואים בעצמם כסיירת של השירות הציבורי. הם מחזיקים בידיהם כח עצום והשפעה אדירה על חייהם של כל אחד מאזרחי ישראל. השפעתם של כמה עשרות פקידים צעירים, עולה עשרות מונים על ההשפעה שיש לכל מחלקה או אגף אחר בשירות הציבורי. פעילותו של אגף התקציבים לא מתמצה בהכנת התקציב להצבעה בכנסת ובניהולו במהלך השנה. לאורך השנים לקח על עצמו אגף התקציבים להיות מרכז הפיתוח של רפורמות, שינויים משקיים וארגון מחדש של הכלכלה הישראלית. מצב החקלאות, החינוך, התשתיות הדיור או הביטחון האישי – של כל אחד מאזרחי ישראל – נקבע קודם כל באגף התקציבים, ורק אחר כך במשרדים הרלוונטיים.
אנשי האוצר לא כופים את מרותם המקצועית רק על הפקידות של המשרדים האחרים. למעשה, נדמה לעתים שהם רואים את עצמם כריבון האמתי במדינת ישראל. זה שעומד מאחורי הקלעים ומניע את מהלך העניינים. חברי הכנסת, בעיניהם, הם חבורה פופוליסטית וצעקנית של רודפי כותרות שאינם מבינים בכלכלה ובניהול המשק. הרעיון של נבחרי ציבור המייצגים את עמדותיהם של הבוחרים נשמע לא יעיל ולא אפקטיבי באוזניים של פקידי האוצר. "שחברי הכנסת יתעסקו בחוק הלאום ובחוק המואזינים, אנחנו ננהל את המדינה בזמן הזה", הם אומרים לעצמם.
התפיסה הזו מתגלה, במלוא עוצמתה, בחוק ההסדרים. אותה חבילת חוקים ורפורמות המוצמדת לחוק התקציב. רעיון שהומצא במשבר הכלכלי של שנות השמונים והפך לשיטה מקובלת לרמוס את הדמוקרטיה הישראלית. הרעיון של השיטה פשוט. במשך חצי שנה יעבדו במשרד האוצר על רפורמות שישנו את כללי המשחק במשק הישראלי. חברי הכנסת יקבלו חבילת חוקים ענקית אותה הם יצטרכו ללמוד תוך מספר שבועות. ההצבעה על כל החוקים תתרחש בלילה אחד, כמקשה אחת, תחת איום על הקואליציה שנפילת חוק ההסדרים כמוהו כנפילת התקציב שמובילה להפלת הממשלה.
לא בכדי נאלצה ועדת הכספים לקבוע נוהל חדש להעברת כספים מסעיף תקציבי אחד למשנהו – פעולה שיכולה להתבצע על פי חוק רק באישור הוועדה. הנוהל החדש כולל דרישה מפקידי האוצר לנמק את העברות הכספים שהם מבקשים מהוועדה לאשר. נימוק כתוב, שיופץ לחברי הכנסת טרם הדיון, ויכלול גם פירוט של העברות תקציביות בסעיף המדובר בשנים קודמות. נשמע בסיסי? ובכן, עד לשנה האחרונה הנוהל הזה לא היה קיים וחברי ועדת הכספים הצביעו על העברות של מיליארדי שקלים מבלי שהם תמיד יודעים במה מדובר. התחושה המתעצמת שפקידי האוצר מסבנים, שוב ושוב, את חברי הכנסת הובילה את יו"ר ועדת הכספים להמציא את הנוהל החדש.
הדיון בועדת הכספים שהתרחש באותו ליל חמישי שבו אושר החוק למיסוי דירה שלישית היה דוגמא מצויינת לתפיסה הזו של שלטון הפקידים. הצעת חוק שמתגלגלת חודשים, מגיעה בסופו של דבר בנוסחה הסופי, לחברי הכנסת בערב ההצבעה. זאת כמובן במקביל לעשרות חוקים נוספים הנדונים באותן ישיבות מרתוניות של ועדת הכספים. המטרה של השיטה הזו היא להימנע ככל הניתן מדיון, משאלות, מהערות ותיקונים שיוצעו על ידי חברי הכנסת נציגי העם.
החלטת בג"ץ מתחילת השבוע אומנם לא מבטלת את חוק ההסדרים, אבל היא מסמנת לכל השחקנים על המגרש שהאיזון בין הפקידות המקצועית לנבחרי הציבור הופר.
-
כשאייל ינון הציל את כבוד הכנסת
כולם הבינו שמשהו לא קורה נכון בהצבעה הלילית באותו יום חמישי בדצמבר. חברי האופוזיציה שבחרו לנטוש את הדיון והבטיחו שהבג"ץ בדרך, וחברי הקואליציה שנגררו להצביע בעד חוק שלא האמינו בו. היה זה היועץ המשפטי לכנסת, אייל ינון, שאמר לראשונה כי "נפל פגם מהותי בהליך החקיקה".
יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני (יהדות התורה), גלגל את תפוח האדמה הזה ליו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין. יו"ר הכנסת גילגל את הנושא חזרה לגפני שבתורו גלגל לשר האוצר. אף אחד לא רצה להיות זה שהולך נגד הפקידות ונגד שר האוצר ותוקע את החקיקה. הרבה מכתבים החליפו ידיים. מסרים הועברו מלשכה ללשכה. אבל בסופו של דבר מי שנאלץ לעמוד על כבודה וסמכותה של הכנסת היה היועץ המשפטי שלה. הכרזתו של ינון לא השאירה לשופטי בג"ץ הרבה ברירה.
מעניין לציין שמעט לפני שמאמר זה פורסם "בעט" היועץ המשפטי ינון "בדלי", ותגובת הכנסת לבג"ץ בנוגע לעתירה כנגד קצבאות הנכות מפשיטה את הכנסת מהכבוד אותו היא מבקשת, והציבור כמה לו. חבל.
- היה אפשר לחזות את הכאוס מראש
לפני שנה בדיוק – כחמישה חודשים לפני ההצבעה הלילית החפוזה בוועדת הכספים שהביאה לביטול חוק מס על דירה שלישית – פרסמנו באתר זה מאמר המנסה לצייר שלושה תרחישים אפשריים לתכנית האוצר למסות בעלי דירה שלישית. בעקבות החלטת בג"ץ בתחילת השבוע, חזרנו לאותו מאמר כדי לנסות להבין מה קרה פה.
התרחיש הראשון,היה התרחיש הטוב. המשקיעים יוצאים מהשוק, המדינה מרוויחה כסף והמחירים יורדים. היום ניתן להגיד כי הוא התממש באופן חלקי מאוד. המשקיעים אכן החלו להראות סימנים של יציאה מהשוק. הכנסות המדינה לא גדלו משמעותית מהמס החדש ומחירי הדירות המשיכו לעלות.
התרחיש השני היה התרחיש הרע. בעלי הדירות לא מוותרים על אפיק ההשקעה הכדאי בישראל, מחזיקים את הדירות ומעלים את מחירי השכירות לשוכרים. גם התרחיש הזה התממש באופן חלקי. חלק מהמשקיעים יצאו מהשוק, חלקם הגדול נשארו בו. עדויות על חוזים חדשים, הכוללים עלייה בשכר דירה המותנית באישור החוק, החלו לצוץ.
התרחיש השלישי תיאר מצב של כאוס, של חוק מורכב ובעייתי שלא עומד במבחן בג"ץ. זה התרחיש הקרוב ביותר למציאות של השנה האחרונה. עתירות רבות הוגשו נגד החוק לבג"ץ, הן אוחדו לעתירה אחת, ובית המשפט אכן פסל את החוק והחזיר אותו לכנסת לחקיקה מחדש. לפני שנה, חשבתנו שהחוק ייפסל על רקע חוסר היכולת להוציא מס כזה לפועל באופן הוגן – הבעייתיות שבביצוע שמאות גורפת לדירות שונות, בעלות שווי שונה.
בפועל, כחלון ואנשי משרד האוצר סיפקו לשופטים עילה טובה בהרבה לביטול החוק. תהליך חקיקה רשלני, שדרס את סמכותה של הכנסת. לא מהות החוק, ולא היישום שלו, נידונו בבג"ץ. הליך החקיקה הוא שהפיל את החוק, בית המשפט לא נכנס בכלל לטענות של בעלי הדירות שעתרו על הבעיות המהותיות.
הייתה לנו עוד טעות בשנה שעברה, הימרנו שהכאוס שהחוק הזה ייצור יביא לביטולו תוך שנתיים. בפועל זה לקח שבעה חודשים בלבד.
