דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
צבא ובטחון

פרשת אזריה / מ"על זאת" ועד הירי החברון - 4 פרשות שהעלו את טוהר הנשק לדיון ציבורי

ממלחמת העצמאות, דרך הטבח בכפר קאסם וקו 300 - השאלות הקשורות בטוהר הנשק הסעירו את החברה הישראלית עוד מראשית ימי המדינה | עם זאת, נראה שפרשת הירי בחברון נפתחה כנגדו מתקפה חזיתית שמוקדם לנבא את תוצאותיה

הממשל הצבאי בכפר קאסם ב-1949, והפגנה  תמיכה באזריה (צילום ארכיון: לע"מ, ופלאש 90).
הממשל הצבאי בכפר קאסם ב-1949, והפגנה תמיכה באזריה (צילום ארכיון: לע"מ, ופלאש 90).
מיכל רוטנברג
מיכל רוטנברג
כתבת צבא וחברה
צרו קשר עם המערכת:

תחילת ריצוי עונש המאסר של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, סימנה את סיומו של הפרק המשפטי בפרשה שטלטלה את צה"ל, מערכת הביטחון והחברה הישראלית כולה. ב-16 החודשים שחלפו מאז ה-24 במרץ 2016, היום בו ירה אזריה במחבל שביצע פיגוע דקירה בחברון ונתפס ע"י חיילי צה"ל, עלה המקרה פעם אחר פעם ללב הדיון הציבורי.

ברובד הערכי, הדיון נסוב על ערך "טוהר הנשק", המוגדר במסמך "רוח צה"ל", הקוד האתי של הצבא שנוסח באמצע שנות ה-90', כך: "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם".

על אף שדורות של לוחמים התחנכו לאור הרעיון הזה, הוא עמד בפני מתקפה חזיתית מכיוונם של עורכי דינו של אזריה, נבחרי ציבור ואף קצינים לשעבר שטענו כי אינו רלבנטי עוד במציאות הנוכחית.

חלק מהטענות שהושמעו במסגרת הדיון הציבורי והמשפטי הרחיקו לכת אף יותר וטענו כי "טוהר הנשק" לא היה רלבנטי מעולם, ולא יושם למעשה בפועל על ידי חיילינו. על פי טענה זו "טוהר הנשק" איננו אלא מס שפתיים ששולם במוצהר, אך בפועל המציאות הייתה שונה. קו ההגנה של עורכי דינו של אזריה הציג מקרים שונים של שימוש לא מידתי בכוח בידי חיילים, אשר לא הועמדו לדין, כהוכחה כביכול לטיעון זה.

עם זאת, פסק הדין קבע באופן חד משמעי שאזריה סטה מערכי צה"ל ומהפקודות. השופטים קבעו כי אזריה לא היה צריך לירות במחבל השרוע על הקרקע והרשיע אותו בהריגה. כאמור, פרשת אזריה אינה המקרה הראשון, וכנראה גם לא האחרון, בה עולה ערך טוהר הנשק לדיון ציבורי סוער.

1948: אלתרמן מזהיר מכניסה "לתחומם של פשעי מלחמה"

ב-19 בנובמבר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות העקובה מדם, פרסם המשורר נתן אלתרמן בעיתון "דבר" שיר ביקורת נוקב על פשעי מלחמה, תחת הכותרת "על זאת". השיר מתאר חייל שיורה למוות בזקן וזקנה ללא סיבה, ונכתב על סמך עדויות ודיווחים על מקרי רצח שנעשו בזמן המלחמה. "והנער חייך בשיניים-חלב: / "אנסה המקלע"… וניסה! רק הליט הזקן את פניו בידיו… ודמו את הכותל כיסה". בהמשך השיר מבקר אלתרמן בחריפות את היחס הסלחני בצבא ובסביבתו למקרים מעין אלו, וכותב "כי בנים ובנות, ואנחנו איתם, / מי בפועל, ומי בטפיחת הסכמה / נדחקים במלמול של "הכרח" ו"נקם" / לתחומם של פושעי מלחמה".

השיר 'על זאת' בטור השביעי של נתן אלתרמן בעיתון דבר, 19.11.1948. הקליקו לצפייה במסך מלא
השיר 'על זאת' בטור השביעי של נתן אלתרמן בעיתון דבר, 19.11.1948. הקליקו לצפייה במסך מלא

יש הגורסים כי השיר נכתב בעקבות טבח שבוצע במהלך "מבצע דני" בו נכבשה העיר לוד, ואחרים טוענים שהוא מתבסס על טבח שבוצע בישוב דווימה בחבל לכיש במהלך "מבצע יואב" שנערך באוקטובר 48. השיר עורר הדים רבים, וראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון הורה להדפיס את השיר במאה אלף עותקים ולחלקו לכל חיילי צה"ל, כדי שילמדו ממנו ויתחנכו לאורו. " יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'", כתב בן גוריון לאלתרמן, "היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי; אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה."

1956: הטבח בכפר קאסם – "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה"

בערבו של ה-29 באוקטובר 1956 נורו 47 חקלאים מכפר קאסם ע"י חיילי מילואים של משמר הגבול. שעות ספורות קודם לכן הכריז צה"ל על עוצר באזור החל משעות החשיכה, אך החקלאים, ששהו באותה עת בשדה, לא ידעו על הפקודה ושבו לביתם כרגיל. מפקד גדוד משמר הגבול בגיזרה, רס"ן גבריאל מלינקי, הורה בטרם המבצע למפקדים בשטח לירות על מנת להרוג בכל מי שיפר את העוצר. רוב המפקדים לא ביצעו זאת, חוץ ממחלקה אחת בפיקודו של סגן גבריאל דהאן – שחייליה ירו למוות ב-21 גברים, 9 נשים ו-17 ילדים ונערים.

הממשלה הסתירה את פרטי האירוע מהציבור באמצעות הצנזורה הצבאית. במקביל מינה בן גוריון, שכיהן כראש הממשלה ושר הביטחון ועדת בדיקה לאירוע, שקבעה כי יש להעמיד לדין את מפקד הגדוד וכמה מפקודיו, וכן קבעה פיצוי כספי למשפחות הקורבנות. הפרשה נחשפה לאחר שחברי כנסת מהמפלגה הקומוניסטית ניצלו את חסינותם והעלו בכנסת את הפרשה. גם במקרה זה פרסם אלתרמן ב"טור השביעי" שיר שביקר בחריפות את הפרשה: "לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט", כתב, "ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים גם ישירים וגם לא-ישירים, / ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות, / וזאת מ ח ו ץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים".

ב-12 בדצמבר 1956 מסר ראש הממשלה בן גוריון הודעה רשמית בכנסת על המקרה, ותיאר אותו כ"מעשה זוועה מחריד הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי השאוב מתורת ישראל".

בינואר 1957 הועמדו לדין צבאי 11 קצינים וחיילים שהיו מעורבים בטבח בכפר קאסם. שמונה מתוכם הורשעו באשמת רצח ונדונו לתקופות מאסר ממושכות של 7-17 שנים. בפסק הדין מכונן טבע השופט בנימין הלוי לראשונה את המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", וקבע כי על אף שהחיילים קיבלו פקודה לירות במפירי העוצר, היה עליהם לסרב לה משום שהיא סותרת עקרונות מוסריים אוניברסליים. "סימן היכרה של פקודה 'בלתי חוקית בעליל' – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: אסור!", כתב הלוי, בפסק דין שנלמד בצה"ל ובשיעורי אזרחות עד היום.

נשיא המדינה ראובן ריבלין מבקר בכפר קאסם ומשתתף בטקס לציון 58 שנים לטבח כפר קאסם. (צילום: מארק ניימן/ לע"מ)

נשיא המדינה ראובן ריבלין מבקר בכפר קאסם ומשתתף בטקס לציון 58 שנים לטבח כפר קאסם. (צילום: מארק ניימן/ לע"מ)

"החברה הישראלית הגיבה לטבח כפר קאסם בזעזוע עמוק", אומר ד"ר רוביק רוזנטל, סופר וחוקר שפה, בעל האתר 'הזירה הלשונית', שחיבר וערך את הספר "כפר קאסם: אירועים ומיתוס" (הקיבוץ המאוחד, 2000). "לא נמצא אף גורם שהצדיק את המעשה או הקל בו ראש. המשפט עורר עניין עצום, ופסק הדין הדהד ונתפס כפסק דין מכונן הקובע שאין לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל, גם אם ניתנה על ידי מפקד ממונה. לבן גוריון, שהכל נעשה על פיו, היה חשוב לקיים משפט פתוח ולמצות את הדין. עם זאת היה לו חשוב גם שלא הצבא יואשם, אלא משמר הגבול. בית המשפט לא קיבל את עמדתו", אומר רוזנטל, שגם כתב ב-1994 את המחזה "מלינקי" העוסק באירוע.

"העיקרון שאין לקיים פקודה כזו ולרצוח אזרחים חפים מפשע אינו מוטל בספק עד היום". רוביק רוזנטל (צילום: Amir E. Aharoni / ויקימדיה קומונס).
"העיקרון שאין לקיים פקודה כזו ולרצוח אזרחים חפים מפשע אינו מוטל בספק עד היום". רוביק רוזנטל (צילום: Amir E. Aharoni / ויקימדיה קומונס).

למרות פסק הדין הנחרץ, שלושת המורשעים הבכירים בפרשה – מפקד הגדוד מלינקי ומפקד המחלקה דהאן –  לא ריצו את מלוא עונשם, וזכו לקיצור מאסרם מהרמטכ"ל חיים לסקוב ומהנשיא יצחק בן צבי. מפקד החטיבה יששכר שדמי, שקיימת מחלוקת האם הוא זה שהורה למלינקי לירות במפירי העוצר, זוכה מאשמת רצח והואשם רק בחריגה מסמכות. הוא קיבל עונש סמלי של עשר פרוטות קנס, והמשיך בשירותו הצבאי. "הדואליות הזו מעידה שלמרות הזעזוע היה יחס סלחני לרוצחים, כיוון שהיו שייכים לזרועות הביטחון", אומר רוזנטל, "עם זאת, העיקרון שאין לקיים פקודה כזו ולרצוח אזרחים חפים מפשע אינו מוטל בספק עד היום".

1986: קו 300 – רצח והסתרה

פרשה נוספת שהעלתה את "טוהר הנשק" לכותרות החלה ב-12 באפריל 1984, וזכתה לכינוי "פרשת קו 300". ארבעה צעירים פלסטינים מעזה חטפו אוטובוס של אגד בקו מת"א לאשקלון באיומי סכין, ואיימו לפוצץ אותו אם לא ישוחררו 500 אסירים חברי ארגון הפת"ח הכלואים בישראל. בפעולת חילוץ של סיירת מטכ"ל שוחררו נוסעי האוטובוס, שניים מהמחבלים נהרגו במקום והשניים האחרים נתפסו בעודם בחיים. ראש השב"כ אברהם שלום הורה לראש אגף המבצעים בארגון, אהוד יתום, להרוג את שני החוטפים.

לפי עדותו של יתום, הסיבה להוראה היתה "על-מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". יתום ואנשיו הבריחו את השניים במכונית, והיכו אותם באבנים ובמוט ברזל עד למותם. הם הובאו לבית חולים ושם נקבע מותם, אך בהודעות הרשמיות נכתב שהם נהרגו תוך כדי נסיון ההשתלטות.

הורה להרוג את המחבלים "שלא יצאו בחיים מפיגוע מיקוח". אברהם שלום, ראש השב"כ בפרשת קו 300. (צילום: יוסי זמיר/ פלאש 90)
הורה להרוג את המחבלים "שלא יצאו בחיים מפיגוע מיקוח". אברהם שלום, ראש השב"כ בפרשת קו 300. (צילום: יוסי זמיר/ פלאש 90)

האמת נחשפה מספר ימים מאוחר יותר, כאשר העיתון "חדשות" הפר את הוראות הצנזורה ופרסם ידיעה מה"ניו יורק טיימס" לפיה שני המחבלים נלכדו בעודם בחיים ונהרגו ע"י אנשי כוחות הבטחון. רק כשבועיים לאחר מכן פירסם השבועון "העולם הזה" צילום שהוכיח כי המחבלים אכן היו בחיים, ובעקבותיו פירסם גם "חדשות" צילום של אלכס ליבק בו נראים בבירור אנשי שב"כ אוחזים באחד המחבלים לאחר האירוע.

מרגע שנודע כי המחבלים הוצאו להורג על ידי כוחות הביטחון החלו אנשי השב"כ בפעולת הסתרה שנועדה לטשטש את אחריותם לאירוע. יתום ופקודיו מסרו עדויות שקריות לוועדת בדיקה שהוקמה בנושא, בהם האשימו את מפקד פעולת החילוץ, תא"ל איציק מרדכי, בהריגת המחבלים. איש השב"כ יוסי גנוסר, שהיה חבר בוועדה, הדליף להם מידע מדיוניה.

רק בעקבות פנייתם של שלושה אנשי שב"כ ליועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, בה חשפו כי השב"כ שיבש לחלוטין את מהלך החקירה, הורה זמיר למשטרה לחקור את האירועים. בצעד חריג חתם יוסף חריש, היועץ המשפטי לממשלה שהחליף את זמיר, על הסדר לפיו ראש השב"כ אברהם שלום יתפטר מתפקידו, יקבל חנינה מראש ולא יועמד לדין, ושאר המעורבים בפרשה יקבלו אף הם חנינה מראש. יתום ואנשי שב"כ נוספים ביקשו וקיבלו חנינה, ואף אחד לא הועמד לדין. חקירת המשטרה הסתכמה בדו"ח שהוציא משרד המשפטים על הפרשה. עם זאת, שנים לאחר הפרשה סיכלו שופטי בג"ץ את מינויו של אהוד יתום לראש המטה ללוחמה בטרור, בנימוק שנטבע בפרשת כפר קאסם: "פקודתו של ראש השב"כ הייתה, על פניה, בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה", כתבו.

המחיר האישי ששילמו המעורבים בפרשת קו 300 היה נמוך אפילו יותר מהמאסרים שריצו המורשעים בפרשת כפר קאסם, מאחר שאף אחד מהם לא ריצה עונש מאסר. עם זאת, לפרשה היתה השפעה דרמטית על מערכת הביטחון: לצד הגברת הפיקוח על השב"כ ועקירת נורמות של הסתרת מעשים של אנשיו ממערכת המשפט ומהממשלה, הוקמה ועדת לנדוי – שעסקה בין השאר בנורמות הראויות לשימוש בכוח בשב"כ.

2016: הירי בחברון פותח סיבוב נוסף

הירי שביצע אלאור אזריה במחבל המנוטרל בחברון במרץ 2016 עורר מחדש את הסוגיה. בתוך שעות הופץ צילום וידאו של הירי, בו נראה אזריה, חובש פלוגתי בגדוד שמשון שהוזעק למקום הפיגוע, ניגש אל המחבל הפצוע ויורה בו מטווח קצר. חבריו העידו כי הסביר את הירי כשאמר "הוא ירה בחבר שלי, מגיע לו למות". המ"פ תום נעמן דיווח למפקדיו על האירוע החריג, וכעבור מספר שעות נעצר אזריה והובא לחקירת מצ"ח, בסופה הועמד לדין באשמת הריגה.

מתוך הסרטון של 'בצלם', בו נראה אזריה יורה במחבל 24/3/2016 (צילום מסך מתוך יוטיוב).
מתוך הסרטון של 'בצלם', בו נראה אזריה יורה במחבל 24/3/2016 (צילום מסך מתוך יוטיוב).

עם פרסום הפרשה בתקשורת הישראלית והעולמית מיהר שר הבטחון משה (בוגי) יעלון לגנות את הדברים, ואמר כי האירוע הוא "חמור ביותר ומנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו". יעלון הוסיף כי "אסור לנו לאפשר, גם בשעה שהדם רותח, אבדן עשתונות שכזה ואבדן שליטה שכזה. האירוע הזה יטופל במלוא החומרה". גם הרמטכ"ל גדי אייזנקוט אמר כי "זה לא צה"ל, אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל".

מנגד התייצבו חברי כנסת ושרים משורות הימין והגנו על אזריה. שר החינוך ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט אמר כי "החייל אינו רוצח. האם יצאנו מדעתנו? אנחנו במלחמה. מלחמה נגד טרור אכזרי. ייתכן שהחייל טעה, ייתכן שלא. ייתכן שסבר שהמחבל עם מטען ועלול להפעילו בכל רגע, ובירי הוא מציל חיים ומונע פיגוע המשך. הכל צריך להיבדק ברמות הגבוהות ביותר, כפי שנוהג הצבא המוסרי בעולם". יו"ר מפלגת "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן, שהיה אז באופוזיציה, אמר כי "ההתנפלות על החייל היא צבועה ולא מוצדקת ועדיף חייל שטעה ונשאר בחיים על-פני חייל שהיסס ומחבל הרג אותו".

עדות לירידת מעמדו של ערך טוהר הנשק מספקת הביקורת הציבורית לה זכו יעלון ואייזנקוט, שהתייצבו כדי להעביר לחיילים מסר ברור בזמן אמת על ערך זה גם בעת גל טרור וגינוי כל חריגה ממנו. בין השאר נטען כי הם השפיעו על הליכי החקירה והמשפט והפכו אותו לפוליטי. זו היתה חוליה אחת בשרשרת של מחלוקות בין יעלון לבין ראש הממשלה נתניהו, בסופה הציע רה"מ את תיק הביטחון לליברמן תמורת כניסה לקואליציה, ויעלון פרש מן החיים הפוליטיים.

במקביל, התאספו סביב אזריה אלפי תומכים, שטענו כי הוא חף מפשע ונפל קורבן למשפט ראווה פוליטי. כחודש לאחר האירוע אירגן העיתונאי שרון גל עצרת תמיכה באזריה בכיכר רבין, בה השתתפו כ-2,000 איש. גם לדיונים במשפטו הגיעו עשרות תומכים, ומיזם הד-סטארט למימון הגנתו המשפטית גייס 400 אלף ₪ בתוך 12 שעות. גם חלקים נרחבים מהציבור הביעו תמיכה באזריה: סקר חברת החדשות של ערוץ 2 העלה כי  57% מהציבור התנגד למעצרו ורק 5% מהציבור הגדיר את הירי כרצח.

הפגנת תמיכה באלאור אזריה, בכיכר רבין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90).
הפגנת תמיכה באלאור אזריה, בכיכר רבין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90).

לאחר משפט שארך מעל שנה, הורשע אזריה בהריגה בשתי ערכאות. בערכאת הערעור כתבו השופטים כי "מידת הפגיעה בערכים המוגנים שבמעשהו של המערער (אלאור אזריה – מ.ר.), ובעיקר בערך קדושת החיים ובערך טוהר הנשק רבה מאוד. המערער ההין לירות באדם, גם אם מחבל נקלה בעל כוונות רצחניות, כשהוא מוטל חסר אונים, ללא צורך, כדי לבוא עם המחבל חשבון על מעשיו, הנפשעים כשלעצמם. אין זה דרכה של מדינת ישראל, אין זה דרכו של צה"ל. המדובר במעשה אסור, חמור, לא מוסרי, אשר ממיט קלון על המערער ועל הצבא."

"התערערות נורמות הקשורות לאתיקה של מלחמה בחלקים נרחבים בחברה"

על אף שכל מקרה הוא ייחודי לכשעצמו, השוואה בין תגובת הציבור בפרשות השונות מעידה על ירידת מעמדו של טוהר הנשק בחברה הישראלית לאורך השנים. "אני מעריך שאם היה מתרחש טבח כפר קאסם היום, התגובות היו דומות לאז", אומר רוזנטל, "עם זאת, נראה שפרשת אזריה מעידה על התערערות נורמות הקשורות לאתיקה של מלחמה בחלקים נרחבים בחברה הישראלית. יש הבדל עצום בין תגובת החברה לשני המקרים. בפרשת כפר קאסם, איש במרחב הציבורי לא תמך במעשה, בניגוד לפרשת אזריה."

רוזנטל מזכיר כי קיימים הבדלים דרמטיים בין המקרים, בנסיבות וגם בתוצאה, שהשפיעו מאוד על היחס הציבורי אליהם: "בכפר קאסם נרצחו 43 אזרחי ישראל רק מפני שלא ידעו על קיום עוצר. אזריה הרג מחבל אחרי ביצוע פיגוע, ולכן זכה לאהדה ציבורית מאלה הסבורים שיש להוציא להורג מחבלים בכל מצב. בכפר קאסם הנאשמים ביצעו פקודה שקיבלו והואשמו בכל זאת, בעוד אזריה פעל בניגוד לפקודות ועל דעת עצמו."

בסופו של דבר, רוזנטל רואה נקודה חיובית בעצם חזרתו של המושג 'טוהר הנשק' לדיון ציבורי. "דנו בזה בלהט רב בתקופת מלחמת השחרור וגם לפניה, כאשר אנשי ההגנה והפלמ"ח האשימו את המחתרות אצ"ל ולח"י ברצח חפים מפשע. מאז הוא קצת יצא מהאופנה, ולדעתי חזר לדיון הציבורי רק בפרשת אזריה, וטוב שכך". האם אתה חושב שבעוד חמישים שנה ילמדו בצה"ל את פרשת אזריה כפי שמלמדים היום את הטבח בכפר קאסם, שאלנו. "את זה צריך לשאול את מערכת החינוך הצבאית", אמר.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!