הכרזתה של קוריאה הצפונית כי היא נמצאת בשלב האחרון לקראת יישום תכנית לשיגור 4 טילים בליסטיים מעל המרחב האווירי של יפן ולעבר האי גואם הובילה לסדרה של איומים זועמים מצד נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ והגבירה את המתח בין פיונגיאנג לוושינגטון לרמות שלא נראו מזה זמן רב.

אז האם כולנו נמצאים על סף מלחמה? אם ללמוד מניסיון העבר, התשובה היא לא.

אף על פי שהדבר כמעט ונשכח לאור סבב ההתלהמות והאיומים ההדדיים שממשיך להחריף, קוריאה הצפונית כבר ביצעה לפני כחמישה חודשים שיגור דומה, אז לכיוון יפן, שהיווה מעין חזרה גנרלית לקראת תקיפה בטילים בליסטיים של בסיס צבאי של ארה"ב. ניסוי הטילים ההוא הניב בקושי ציוץ מצידו של טראמפ וגם זה באיחור של שבועיים.

למען הסר ספק, אם פיונגיאנג תוציא לפועל את תכניתה ותשגר טילים לעבר גואם, יהיה זה צעד מתגרה ביותר. אך זה יהיה צעד שצבא ארה"ב התבונן בו מבשיל במשך שנים, שלב אחרי שלב, עד כדי מציאות מורכבת ומסוכנת מאד, אך לא כזה שמסמן את תחילתה של מלחמה גרעינית.

אז מה פיונגיאנג מתכננת וכיצד הגענו לזה?

הכנת הקרקע

בחודש מרץ, לקראת מועד התמרונים המשותפים הגדולים ביותר הנערכים מדי שנה בין ארה"ב לקוריאה הדרומית, שיגר הצפון 4 טילי סקאד עם טווח מוגדל לעבר המים הטריטוריאליים של יפן בצעד שנועד כאמור לדמות מתקפה על בסיס אווירי של המרינס באיוואקוני שבדרום יפן. מדובר באחד הבסיסים המרכזיים של ארה"ב ביפן בו ממוקמת טייסת מטוסי F-35 שלדעת רבים מתאמנים לתקיפות מדוייקות לחיסול צמרת ההנהגה של קוריאה הצפונית ביום פקודה.

מתקפת הטילים בחודש מרץ לא הייתה נועזת כמו התוכנית הנרקמת סביב השיגור לעבר גואם שכן פיונגיאנג לא הקדימה לשיגור הצהרות גרנדיוזיות והקפידה שהטילים יפגעו הרחק מעבר לטווח שנתפס כמאיים על הבסיס עצמו. אך ההישג שקוריאה הצפונית כן יצאה איתו מהמהלך הוא הדגמה הצהרתית של מסוגלות מבצעית לתקיפה שכזאת ביום שהמנהיג העליון רק יחליט.

כאמור, התגובה הציבורית של טראמפ אז הייתה רפה ביותר ורק כעבור שבועיים צייץ כי "קוריאה הצפונית מתנהגת מאד לא יפה. הם 'משחקים' בארה"ב כבר שנים. סין עשתה מעט כדי לסייע".

פיונגיאנג, אולי מחוזקת מהצלחת השיגור במרץ, מתגובתו הרפה של מנהיג העולם החופשי ומהצלחתה בשני שיגורים של טילים בליסטיים בין-יבשתיים בחודש יולי, מקווה ככל הנראה עם "תכנית גואם" לשלוח מסר עוד יותר חזק לטראמפ במטרה להחזיר את ארה"ב לשולחן הדיונים כשמה שהיא מקווה להשיג הם הסרת הסנקציות מעליה והפסקה של התמרונים הצבאיים המשותפים לשכנתה מדרום ולארה"ב.

מתן התראה

השינוי הגדול ביותר בדפוס הפעולה הרגיל של קוריאה הצפונית היה שהפעם היא פרסמה מראש את פרטי "תכנית גואם" שלפיה, חרף פרשנויות מבוהלות, אין באמת כוונה לתקוף את האי עצמו. אולם, אם פיונגיאנג אכן תשגר טילי הוואסונג 12 המכוונים לפגוע במרחק 30-40 ק"מ מחופי האי כפי שמפורט בתכנית שפורסמה, יהווה הדבר לכל הדעות צעד פרובוקטיבי ביותר ומבחינתה אף פרובוקטיבי מדי.

זה מסביר מדוע ההנהגה הצפון קוריאנית בחרה הפעם לתת אזהרה מראש. מדובר בניסיון מודע לשמור את העימות תחת שליטה שכחלק מנסיון זה היה עליה להסביר את עצמה באופן פומבי ובכך לנטרל מבעוד מועד טענות מצד סין ולוודא שארה"ב מבינה שאין מדובר פה בצעד הפתיחה של מלחמת קוריאה 2.0.

החשש סביב תגובתה של סין הוא חשוב. סין היא שותפת הסחר המרכזית של המדינה המבודדת ולמרות שאף אחת מהמדינות לא ממש סומכת על השנייה, סין מהווה את החוצץ הדיפלומטי המשמעותי ביותר המגן על פיונגיאנג מלחציה של וושינגטון ובנות בריתה בזירה הבינלאומית. בייג'ינג, שבוודאי מוטרדת אף היא מהתחמשותה הגרעינית של קוריאה הצפונית, דואגת להבהיר את חששה זה היטב. התמקדותה של פיונגיאנג באיומים על ארה"ב מיועדת להפיג את חששותיה של בייג'ינג, ולו במעט, מכך שהנשק הגרעיני הזה יכוון כלפיה.

אולם ייתכן כי המניע העומד מאחורי הפעולה הוא ראציונל מוכר אחר. קוריאה הצפונית רואה בתמרונים המשותפים של וושינגטון וסיאול כהכנה לפלישה לתחומה. התמרונים הבאים מתוכננים להתקיים ב-21 באוגוסט ודיווחי התקשורת הממלכתית בקוריאה הצפונית מרמזים כי קים ג'ונג און עלול להוציא את תוכניתו לפועל בערך באותו הזמן.

ללחוץ על ההדק?

פיונגיאנג ציינה שוב ושוב ובאופן מפורש את כעסה על מפציצי ה-B-1 המוצבים בגואם ומבצעים גיחות מעל שמי חצי האי הקוריאני. ייתכן והיא תנצל את הגיחה הבאה כדי לשגר את טיליה לעבר גואם כמעין תצוגת תכלית נגדית.

גיחות ה-B-1, על שהן בעיקרן די סמליות, מהוות איום על פיונגיאנג שכן מערכות ההגנה האווירית שלה לא יודעות להתמודד עמם, זאת על אף שלא מדובר במפציצים שבהגדרתם חמקנים כמו מפציץ ה-B-2. טראמפ רכב על החשש הזה כשצייץ מחדש ציוץ של הפיקוד הצבאי במרחב האוקיינוס השקט של כוחות צבא ארה"ב, בו נטען כי המפציצים בגואם ערוכים לתרגולת "לחימה הלילה" אם תינתן הפקודה.

מכל הפרשה נודף ריח עז של ההיסטוריה העכורה בין המדינות. ארה"ב החריבה את מרבית עריה של קוריאה הצפונית ואת תשתיות המדינה בהפגזות אוויריות כבדות במהלך מלחמת קוריאה בשנים 1950-53. ייתכן כי בכלל טראומה לאומית של קוריאה הצפונית משמשת כעילה המוצהרת לכל סבב הפעולות הקיצוניות הנוכחי. ג'ושוע פולאק, עמית מחקר בכיר במכון מידלבורי במונטריי שבקליפורניה ציין את ההקשר ההיסטורי אך הזהיר כי הצפון עלול לבחור להוציא לפועל את השיגור בין אם תתבצע גיחה נוספת של המפציצים שכביכול תצדיק זאת ובין אם לא. "אם נפסיק את גיחות המפציצים מעליהם לזמן מה, הם יכולים להכריז ניצחון ו'לחזור הביתה' ואז להחליט אם לבצע את השיגור בעתיד בתגובה להשד יודע מה", אמר. "בין אם הם בכנות חשים מוטרדים ומאויימים או רק רואים בזה כדרך להצדיק מול הסינים עוד ניסויי טילים, קשה לקבוע" ציין פולאק בהתייחסו לשאלת השאלות. "זה בהחלט מעביר מסר לכל העולם, משחק ששני הצדדים יכולים לשחק בו" הוא מסכם.


אריק טלמדג' הוא ראש דסק קוריאה הצפונית בסוכנות הידיעות AP