אני מת על חידושים.
זה מין שיגעון כזה, מה לעשות, קשה להיגמל מזה.
אני חולה אהבה! יש מי שאוהב נשים, יש מי שאוהב גברים ויש שאוהב גם וגם. אני אוהב חידושים, פטנטים, גאדג'טים, גם אם אין לי מה לעשות בהם. זאת כנראה מחלה תורשתית שירשתי מאבי ז"ל. ה"אגדה האורבנית" של הומנה, עיירת הולדתי, גרסה שאבא היה הראשון בעיר שקנה מכשיר רדיו אי-מתי בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה. כנראה נדבקתי בווירוס הזה. זאת אכן מחלה שקשה מאד להתרפא ממנה גם אם אתה רוצה ואני לא בטוח שאני באמת רוצה.
מוזיאונים לאומנות אינם הצד החזק שבי, אך ציור יפה או פסל בהחלט מרשימים אותי ואני מלא הערכה לאמן שיצר אותם, פרי דימיונו וכישרונו.
כבר התוודתי בפניכם שאני מכור לפטנטים, אוהב חידושים טכנולוגיים ואני רואה בהם סוג של אמנות, להבדיל אלפי הבדלות מרמברנט, פיקאסו או לאונרדו הגדול. כנראה שגם לאונרדו היה נגוע באותו וירוס של פטנטים וחידושים.
קחו למשל שעון-יד שמודד לחץ דם, שהוא גם סטופר, גם שוקר חשמלי, גם מודד חום, לחץ ברומטרי, גם מעורר, עונה לטלפונים, גם מצלם תמונות, גם רשם-קול – ונוסף לכל זה הוא גם סתם שעון שמראה את השעה… ומבשל לנו קפה טורקי (עם או בלי סוכר). טוב – רק צחקתי – אבל כבר עובדים על זה… האין זאת יצירת אמנות פרי הדמיון המטורף של הממציא? אני מת שתהיה ברשותי יצירת אומנות כזאת, גם אם אני לא באמת זקוק לה. האם כל אלה הרוכשים יצירות אומנות במיליונים – האם הם באמת זקוקים להן? אז מה ההבדל?
למען האמת, כבר קרה אי-אלו פעמים, שנפלתי קורבן לתשוקתי זאת ועם כל נקיפות המצפון אחרי נפילות אלו, כאשר חשבתי שכבר נגמלתי, שוב ושוב אני קורא על איזה פטנט פנטסטי ואני יושב בהשתאות מול פרסום בעיתון על "יצירת אומנות" חדשה זאת ובעיני רוחי אני רואה את עצמי שולף את כרטיס האשראי וצועד בגאון הביתה מחבק את רכישתי החדשה.
די! יש גבול לכל שיגעון! זה מוכרח להיפסק פעם!
ואכן זה ייפסק באחד הימים ולקראת אותו מועד אני מביע בזאת את בקשתי האחרונה והיא: כאשר הקברנים יעשו את מלאכתם, אנא הניחו על חזי טלפון חדיש ביותר כדי שאוכל ליצור קשר עם אלה שנשארו מעלה, לדרוש בשלום צאצאי, חברי ובכלל, לדעת מה קורה, האם יש איזה גאדג'טים מעניינים – ולכל צרה שתבוא – אל תשכחו את כרטיס האשראי, כי מי יודע אולי יתחשק לי לקנות איזה דבר?
