מה קורה כשמשווים בין הצמיחה הכלכלית בישראל לקצב עליית השכר? מדד "הצמיחה" הוא אומדן של גדילת הפעילות הכלכלית במשק כולו, ללא התייחסות לחלוקה בין משכורות, רווחי הון וצריכה. מן הגרף ניתן לראות שבעשור האחרון הפעילות הכלכלית גדלה יותר מהר מהשכר (שניהם בחישוב ריאלי) ואילו בשנתיים האחרונות עליית השכר לנפש מדביקה חלק מהפער, ועולה כמעט בשיעור הצמיחה לנפש במשק.

קצב הצמיחה מול קצב עליית השכר הממוצע באחוזים, 2007 עד 2016. ב-2007 צמח המשק הישראלי בכמעט 5% אך העובדים לא ראו תועלת רבה מזה ושכרם צמח בפחות מ-2%. שנת 2008, השנה בה הורגשו תוצאות משבר האשראי העולמי גם בישראל, המשק נסוג בשיעור של כמעט 3% ושכר העובדים נשאר כמעט זהה, אך העובדים "הדביקו את הפער" בשנה שלאחר מכן. בשנים שלאחר מכן נראה כי הפערים בין הצמיחה לעליית השכר משמעותיים, למעט בשנת 2012, השנה שלאחר המחאה החברתית. ב-2015 וב-2016 נראה שהפער בין הצמיחה ועליית השכר נותר יציב, בשיעור של כ-1% (גרפיקה: אידאה).

קצב הצמיחה מול קצב עליית השכר הממוצע באחוזים, 2007 עד 2016. ב-2007 צמח המשק הישראלי בכמעט 5% אך העובדים לא ראו תועלת רבה מזה ושכרם צמח בפחות מ-2%. שנת 2008, השנה בה הורגשו תוצאות משבר האשראי העולמי גם בישראל, המשק נסוג בשיעור של כמעט 3% ושכר העובדים נשאר כמעט זהה, אך העובדים "הדביקו את הפער" בשנה שלאחר מכן. בשנים שלאחר מכן נראה כי הפערים בין הצמיחה לעליית השכר משמעותיים, למעט בשנת 2012, השנה שלאחר המחאה החברתית. ב-2015 וב-2016 נראה שהפער בין הצמיחה ועליית השכר נותר יציב, בשיעור של כ-1% (גרפיקה: אידאה).

כאשר הכלכלה צומחת מהר והשכר צומח לאט, זו אינדיקציה להגדלת פערים כלכליים, כיוון שניתן להסיק כי העובדים אינם מקבלים את חלקם השווה בצמיחה. בשנתיים האחרונות הפער בין הקו הלבן של הצמיחה לקו השחור של השכר נהייה דק יותר. מדוע?

מאבקים חברתיים ופוליטיים בשירות צמצום פערים

הדרך המקובלת להעריך פערים כלכליים היא מדד ג'יני, שבוחן פערים בהכנסה השוטפת בין כלל האזרחים. במדד זה יש בישראל שיפור קטן, אבל עקבי. מצד שני, הוא מציג רק חלק אחד מהתמונה – החלק של ההכנסות. בישראל, אין חובת דיווח על רכוש, ולכן אין דרך לחשוף את התמונה המלאה של הפערים הכלכליים. השוואת הצמיחה לשכר מספקת עוד מימד להבנת התהליכים המתרחשים בכלכלה ובחברה הישראלית.

חלק משמעותי משינויי השכר, איננו נובע מדינמיקת היצע וביקוש. להיפך – תהליכים של חדשנות טכנולוגית יכולים בקלות להקטין את הביקוש לעובדים, ובכך גם להגדיל את פערי השכר בין "אזרחי אומת ההייטק" לבין מי שנשאר מאחור.

לעומת זאת, מאבקים בשדה החברתי-פוליטי ביוזמת ההסתדרות, כמו עליית שכר המינימום, צמצום העסקת עובדי קבלן, הסכמי השכר במגזר הציבורי ותנופת התאגדות במגזר הפרטי מחזקים את חלקם של השכירים בעוגה. לצמיחת השכר יש להוסיף את עליית קצבאות הילדים, ביוזמת המפלגות החרדיות, לצד מאבק הנכים, הצפוי גם הוא להגדיל את הכנסות מקבלי קצבת הנכות, לכשתתקבל החלטה סופית בנושא, תוך יצירת השפעה דומה לעליית שכר.

בראיה היסטורית, קל יותר לקצץ בקצבאות מאשר להפחית שכר המוגן בהסכמים קיבוציים. בהסתכלות לעתיד, הכלכלה ה"נזילה" מאיימת על היכולת להשיג שכר באופן יציב, ומי שמעריך שזה תהליך בלתי נמנע, מעדיף להתמקד בהגדלת הקצבאות. בינתיים, אנחנו חיים כבר כמה שנים במציאות כלכלית משונה.

הצמיחה לא "חלחלה" מהעשירונים העליונים אל התחתונים, אלא נוצרה על ידי מאות אלפי אנשים שקמו מידי בוקר לעבודה. (צילום אילוסטרציה: Shutterstock).

מציאות כלכלית מנוגדת לתיאוריות מקובלות

עובדות הכלכלה בישראל "לא מתאימות" להנחות מקובלות בלימודי הכלכלה שמקשרות בין עליית שכר לבין אינפלציה, עליית מחירים. מקובל להניח כי עליית שכר גוררת, כמעט באופן אוטומטי, עלייה במחירים, כיוון שלצרכנים יש יותר כסף, כלומר הביקושים גדלים בעוד ההיצע נותר זהה פחות או יותר, מה שאמור להביא לעליית המחירים.

אך בישראל, נתוני הלמ"ס מספרים על היעלמות של האינפלציה. גם הציפיות לעתיד הן לאינפלציה אפסית. בנק ישראל תומך באינפלציה בשיעור נמוך – 1%-3%, מתוך הנחה שהיא דרושה כדי להגביר את הצמיחה.

הצידוק תיאורטי לנחיצותה של אינפלציה הולך בערך כך – כשאין אינפלציה אין למשקיעים ציפייה לתשואה, או שיש להם ציפייה לתשואה נמוכה על השקעתם. גם הצרכנים מוציאים פחות כסף, לעומת מצב שבו יש אינפלציה. לכן, יותר כסף מצטבר בחשבונות העו"ש בבנקים. כאשר יותר כסף מצטבר בבנק בחשבונות העובר ושב ובפקדונות. זהו כסף "קפוא", וצמיחה נוצרת כשהכסף "מתגלגל", כלומר, מושקע בצורות שונות.

לצד האינפלציה הקפואה, ישנו עוד גורם שפוגע בצמיחה הכלכלית – חנק ההוצאה הציבורית בישראל. אף על פי כן, הצמיחה בישראל בכל זאת נמשכת, הודות לגידול בחובות משקי הבית, שבתורו מאפשר את הגידול בצריכה פרטית. כך אנו חווים בישראל, למשל, רכש מאסיבי של כלי רכב, תופעה חזקה ב2016, שנחלשה מאוד בתחילת 2017, ככל הנראה בגלל שינויי מיסוי. המעניין הוא שכל התהליך מתרחש במקביל לעליית שכר. כיצד ניתן להסביר את השילוב בין עליית השכר לבין תופעה של ירידת מחירים ?

הגרף מראה את הירידה בצמיחה של המשק הישראלי, משנות ה-50' אז הצמיחה הייתה 5.4%, לשנות ה-2000, שהצמיחה עומדת על 1.3% בממוצע לשנה. גרפיקה: דבר ראשון

החלטות פוליטיות קובעות את כיוון הכלכלה

בחודש יוני ירד מדד המחירים באופן משמעותי – 0.7%. הסבר חלקי, (0.1% ) קשור לכניסה לתוקף של הרפורמה במשק המים, שהוזילה את מחירי המים לצרכן הביתי, אותה יזם שר הפנים אריה דרעי (ש"ס). הוזלה זו לא נובעת משינויים בעלות יצור המים, אלא מהחלטה פוליטית – שימוש באגרות הפקת מים שגבה באוצר לטובת הוזלת המים במקום להגדלת קופת המדינה.

אם נסתכל מעט לאחור, נראה כי להוזלות בתחבורה הציבורית, שגם אותן יזם השר דרעי, ובייחוד להחלטה על הורדת המע"מ בתחבורה הצבירוית שיזם שר האוצר משה כחלון (כולנו), יש השפעה מצטברת שגם היא תומכת בירידת מחירים.

התחזקות השקל מול מטבעות אחרים פוגעת ביצואנים, אבל מורידה חלק ממחירי המוצרים המיובאים. עוד גורם משמעותי יחסית התומך בירידת מחירים הם מחירי הנפט הנמוכים כבר כמה שנים ברצף. לכאורה מחירי הנפט נקבעים בשוק, אך הם מושפעים ישירות מהחלטות ממשל אובמה לנתק את התלות של ארה"ב באנרגיה מיובאת, כמו גם מהחלטות קרטל אופ"ק לחלוקת מכסות ייצור לנפט וממצב המלחמה בסוריה. לכן, גם מחיר הנפט הוא תוצר של החלטות פוליטיות.

באופן דומה, שער השקל מול סל המטבעות, לא נקבע רק באמצעות מסחר שוטף בין משתתפים פרטיים, אלא שהוא סופג השפעות משחקנים אחרים – בנקים מרכזיים – שלמרות תדמיתם המקצועית, הם מתפקדים גם כגורמים פוליטיים. כך למשל, עליית שער השקל, המוסברת על ידי "חוזקת הכלכלה הישראלית", באותה מידה מוסברת ע"י "מלחמת המטבעות" בין הבנקים המרכזיים, המעוניינים כל אחד להפחית את ערך המטבע המקומי, כדי לעודד את כדאיות הייצור המקומי והיצוא לחו"ל.

ממשלת ישראל נוקטת במדיניות הפוכה, של הגברת החשיפה ליבוא. זהו עיקרון אידיאולוגי חשוב בעבור האוצר, עד כדי כך שהוא מוכן ליישם אותו גם כאשר הוא מבוצע ללא שום תמורה מקבילה – כמו עידוד החשיפה ליבוא מישראל במדינות אחרות. כל הגורמים הללו אינם גורמי שוק, אלא צירוף של החלטות פוליטיות שמעודדות ירידת מחירים.

הפגנת הנכים מול משרד האוצר תחת הסיסמה "נכה, לא חצי בן-אדם", 8 במאי 2017 (קרדיט: רמי פלג פופלינגר).

המומנטום החיובי של ההתאגדות מאויים מהתפתחות התעסוקה הנזילה

התבוננות בצמיחת השכר לנפש מול הצמיחה לנפש, מראה כי עליית השכר מצמצמת את הפער, אך לא מספיק בכדי לחזק את ציבור השכירים בכללותו. על אף ההתחזקות היחסית בכוחה של העבודה המאורגנת, מרבית העובדים בישראל עדיין אינם מאורגנים וחלקים גדולים מהם חשופים להסדרי תעסוקה פוגעניים כמו עבודה קבלנית.

ככל שמגמות בשוק העבודה במדינות מפותחות יגיעו לישראל, "נזכה" לראות את התפתחות "הכלכלה הנזילה" שמפוררת את המונח "עובד" ו"שכר" ליחידות תפוקה ופוגעות במרבית עובדיהן, תוך העשרת מעטים. כך למשל, פלטפורמה אינטרנטית כמו של אובר מפוררת את המקצוע של נהגי מוניות תוך העשרת קופת החברה מדמי תיווך הנסיעות. מרבית נהגי אובר מרוויחים הכנסה נמוכה ביותר, ואילו מיעוט קטן מביניהם מצליח למצוא נישה משתלמת.

לפיכך, אנו נמצאים בתוך מאבק של שני כוחות סותרים. הכלכלה הנזילה תומכת בפוליטיקת "המנצח זוכה בהכל" המגדילה פערים חברתיים, ואילו התאגדות העובדים בדרך כלל מצמצמת אותם. בתווך נמצאת הממשלה, היכולה לחזק או להחליש כל כח באמצעות חוקים ותקנות. עובדי קבלן הם רק ההתחלה. הגל הבא יהיה פירוק מעמד השכירים לפרילנסרים בלתי מוגנים. אם לא תגוייס ההצלחה העכשווית של העבודה המאורגנת בישראל למאבק בתהליך הזה, הרי שההישגים – כמו צמצום הפער בין השכר והצמיחה – צפויים לרדת לטמיון.