חום אוגוסט הכבד ששרר בסוף השבוע האחרון לא מנע מ-1500 אנשים להשתתף בפסטיבל אושו העשירי. רוחו של אושו, שקירב בין תורות רוחניות מהמזרח לחיים המערביים, הצליחה לקום לתחייה בשלושה ימים חמים ודביקים בגבעת חביבה. הסדנאות המגוונות בנושאי מדיטציה, יחסים, טנטרה, ריקוד ומוזיקה, לצד בריכה, הופעות ומתחמי אוכל הפכו את שלושת הימים האלה לחוויה מלאה וכיפית. במקום שהייה ממושכת במנזר הודי, הפסטיבלים מציעים חוויית שיא תחומה בזמן, שמהווה חריגה מהחיים ה"רגילים" והזמנה להכיר שיטות חדשות להרגיע ולהסעיר את הגוף והנפש.
במרכז הפסטיבל תלוי שלט עליו מופיע בגדול הפסוק התנ"כי "ואהבת לרעך כמוך", ולידו תוספת קטנה – "באהבה אינסופית". המשפט מזכיר ציטוט של אושו עצמו, שאמר בין השאר כי "עם הלבנים של מדיטציה ואהבה, כל אחד יכול להגיע לפסגות הכי גבוהות של הקיום". אולם סיפורו של אושו, והקשר בינו לבין תורתו למציאות הישראלית, מורכבים יותר.
אושו, שחי בין השנים 1931 ל-1990, נולד בהודו והחל את דרכו כמורה לפילוסופיה. במקביל הוא פיתח שיטות מדיטציה חדשות אותן לימד באשראם שהקים. בין השנים 1981 ל-1985 הוא חי בארצות הברית, אסף סביבו קומונה באורגון וקהל מאמינים רחב, והתמתג כגורו. בעיני רבים הוא זה שהצליח להתאים בין הרוחניות של הודו לעולמו של האדם המערבי.
עם זאת, אורח החיים שניהל זכה לביקורת, בין השאר בגלל אוסף המכוניות המפואר שעמד בסתירה לעקרונות הצניעות להם הטיף, ותפיסתו המינית הליברלית, שגררה האשמות של ניצול נשים. ההתעניינות באושו לא פסקה גם לאחר שגורש מארה"ב וחזר לעיר פונה בהודו, המהווה עד היום מרכז עולמי ללימודי תורתו. עם זאת, סוד קסמו לא פג עד היום.
בישראל אין קהילה שנפגשת בצורה מאורגנת סביב תפיסותיו של אושו, אך מטפלים, אנשי מקצוע, מטיילים, ואנשי רוח רבים מושפעים מהגותו. קורהה, מפיק הפסטיבל, אמר על מבקריו כי "לא כולם קשורים באופן ישיר לאושו, אבל הם כן קשורים לווייב הטוב".
התרמילאים שהתבגרו
כדי להבין מה מושך ישראלים בגילאים שונים לפסטיבל אושו יש לחזור 20 שנים אחורה. בתחילת שנות התשעים החלו צעירי ישראל לגלות את הודו באופן תיירותי, ותרבות הטיול של אחרי הצבא בדרמסלה ובגואה החלה להתבסס. בפסטיבל עכשיו נראה כי גם כשהתבגר והתמסד, דור התרמילאים שהחל את הטיולים בהודו ממשיך עדיין במסע. כך, לצד צעירים שזה עתה סיימו את שירותם הצבאי, ניתן לראות בפסטיבל משתתפים שבאו עם עגלות תינוקות או מלווים בילדיהם הקטנים.
יובל בנטמן (38) מתל אביב, תרפיסט מזה 12 שנה, העביר בפסטיבל סדנת "ריברסינג" – נשימה מעגלית או ריפוי בנשימה. ניכר כי מאה המשתתפים בסדנה שלו עברו תהליך. במשך שעת הנשימות היה ניתן לחוש בקהל בכי, צחוק, זעקות ואת המזגן שחדל את פעולתו ברגע השיא.
זו הפעם הרביעית שהוא מנחה בפסטיבל, וההתרגשות רבה. "החוויה מדהימה, 9 בבוקר, לחוות את החויה של הנשימה, יש תנועה של אנשים שיודעים שהנשימה היא כלי לריפוי והיא יכולה לפתוח מקומות עמוקים ששום כלי אחר לא פותח. זאת זכות גדולה לאפשר את זה, אנשים מגיעים ואנחנו על הגל."
"חגיגה קוסמית"
את אמיר זמורה (52) פגשתי כשהוא רוקד במסיבה על הדשא בבריכה. "הפסטיבל הזה מחבר את הגוף ומפוצץ את המיינד, מעיף החוצה את כל מה שלא צריך ומפנה מקום לחיים עצמם ולעשיית חגיגה קוסמית". אמיר, נשוי ואב לארבע בנות, עובד כפסיכותרפיסט במרכז המטפל באופן הוליסטי בבעיות במערכת העיכול. הוא השתתף בכל עשרת פסטיבלי אושו, והשנה הגיע מלווה בשתי בנותיו. "בעבר אפילו העברתי פה סדנא", הוא מספר, "אני מאוד מחובר לאושו, הוא אחד המורים הגדולים שלי, שמח שיצא לי לחוות את תורתו. יש לי עשרות שעות צפייה בקלטות שלו".
אמיר זמורה: "אושו גרם לבני האדם לחיות יותר, והממסד מתנגד לזה ורוצה שכולנו נהיה על אותו פס ייצור, לכן עסקו בהכפשות שלו. המהפך שהוא עשה היה חיבור בין המדיטציות לחיים עצמם"
את הביקורת על חייו הנהנתניים של אושו אמיר מייחס למי שחששו מהרדיקליות של תורתו. "אושו גרם לבני האדם לחיות יותר, והממסד מתנגד לזה ורוצה שכולנו נהיה על אותו פס ייצור, לכן עסקו בהכפשות שלו", אמר, "המהפך שהוא עשה היה חיבור בין המדיטציות לחיים עצמם. במזרח יש להם הרבה רוח, אבל אין להם כסף והם עניים, ובמערב זה הפוך – יש כסף אבל אין הרבה רוח. על החיבור הזה שאושו יצר הוא היה צריך לקבל פרס נובל לשלום."
הללי (12), בתו של אמיר, הגיעה לפסטיבל בפעם השביעית ומעידה שהיא נהנית מאוד. "אני מוכרת כאן תכשיטי מקרמה שאני מכינה, מנגנת ביוקללה וגם רוקדת עם חישוק", היא מספרת בגאווה. לשאלתי עם מי היא מסתובבת כאן, היא אומרת בביטחון רב ש"כל פסטיבל אני פוגשת חברים חדשים, ועם חלקם אני עדיין בקשר".
ליאת יצחק (29) מתל אביב הגיעה לפסטיבל בפעם הראשונה ומיד הרגישה בבית. "הווייב פה מעולה", היא אומרת, "הגעתי עם חברה טובה ואנחנו נהנות מהמפגש עם האנשים. היום תכננתי ללכת לסדנאות, אבל נסחפתי להווי של הפסטיבל וכבר לא נכנסתי, אז תכניות לחוד ומציאות לחוד."
בין מדיטציה לתרפיה
ג'יוואני יואבל (45) מתל אביב הנחה בפסטיבל סדנת מדיטציה בשיטת קונדליני, אותה פיתח אושו. ל-150 המשתתפים שישבו על המזרנים באולם הוא סיפר כי "אושו הקדיש את החיים שלו לעולם המערבי, וגילה שמאוד קשה לנו לשבת עשר שעות בעיניים עצומות כמו במזרח, ורק להתבונן ולא לעשות כלום. החיים שלנו מאוד עמוסים, הווטסאפ קופץ, אבל אפשר לייצר קונספט של מדיטציות קצרות של שעה, מחולקות לכמה חלקים שהם יותר אקטיביים ויותר קל להיכנס אליהם בתנועה. זה מייצר עולם של מדיטציה ותרפיה ביחד." לאחר הסדנה התקיים סשן של שעה שכלל רטיטות עצמאיות, השמעת קולות, ריקוד, ישיבה שקטה ושכיבה.
ג'יוואני יואבל: "בהוויה הישראלית יש צורך מאוד עמוק בתרפיה ושחרור, לצאת מהלחץ שאנחנו נמצאים בו. אושו נתן לזה מענה מדהים"
לאחר הסדנה סיפר לי ג'יוואני שהוא מנחה סדנאות קונדליני ("פיתול" בסנסקריט) כבר 15 שנה, וביקר חמש פעמים במרכז של אושו בהודו. לדבריו, ההתעניינות הישראלית באושו פורחת. "יש הרבה אושו בארץ והוא משולב בהרבה פסטיבלים", הוא אומר, "אני מארגן את פסטיבל נטאראג, שזו מדיטציית ריקוד של אושו, ויש בישראל הרבה מנחים ותיקים של אושו. יחד עם זאת אני מרגיש שיש גם התפתחות של דור צעיר", אמר, "יש סניאסים (תלמידי מדיטציה – י.א.) ותיקים שמתבגרים באופן טבעי, אבל יש גם המון מודעות ורצון להתנסות בדברים כאלה, זה רק הולך ומעצים. אחוז הישראלים במרכז של אושו הוא גבוה מאוד גם יחסית לאוכלוסיה."
איך אתה מסביר את המשיכה הישראלית לאושו?
"אושו נוגע בהוויה הישראלית הספציפית. יש צורך מאוד עמוק בתרפיה ושחרור, ולצאת מהלחץ שאנחנו נמצאים בו, ואושו נתן לזה מענה מדהים. אני חושב שהעם שלנו מאוד אינטילגנטי ורוחני, ובנוסף אנחנו חיים פה בסיר לחץ, הצורך שלנו במדיטציה אקטיבית ותרפיה מאוד גבוה ואושו זה גם וגם. אנשים מתחברים ורוצים להתפתח."
בתוך אותו סיר לחץ, הפסטיבלים יכולים להיות הזדמנות לגילוי דברים חדשים. יובל בנטמן מעיד כי התהליך העצמי שלו החל בפסטיבל אושו. "אני מרגיש קשור לפה, כי אני נשמתי פה בפעם הראשונה שלי לפני 6 שנים. משם התחיל המסע שלי, אולי הכי עמוק שעברתי, בלנקות ולהכיר את עצמי לעומק, ולאפשר לעצמי להכיל כל רגש שמגיע. זה מסע של למצוא את הייעוד שלי בחיים, למצוא זוגיות להתרחב בתוך כל קושי שהיה לי."
