הכל החל ב-28 בדצמבר 2016 ביום הולדתי. בן זוגי, אור, שתמיד יודע להפתיע עם מתנות מגניבות החליט להפתיע אותי והפעם הוא הצליח בגדול: הוא קנה לי כרטיסים לחצי גמר ולגמר יורו הנשים שייערך בהולנד בקיץ.
הסיפור שלי עם כדורגל נשים החל בגיל 13 וחצי כשהצטרפתי לחוג כדורגל לנערות בשכונה (אז לא הייתה ליגה). מאז אני עוקבת אדוקה של הענף, כולל אתר אינטרנט שבניתי בנערותי וכלה בניהול דף "אוהדי/ות כדורגל נשים" שאני מנהלת בפייסבוק. מיד לאחר הצבא יצאתי לקורס מדריכים בווינגייט וקיבלתי תעודה ובשנים האחרונות אני מאמנת קבוצות של בנות במגוון חוגים. בשנה האחרונה אימנתי את קבוצת הילדות של מועדון מכבי-לי ב"ש נשים וממש לאחרונה מוניתי למנהלת המקצועית של מחלקת הנוער. לכן הנסיעה ליורו הייתה מרגשת. לא רק בשל היותי אוהדת מושבעת של כדורגל אלא גם בגלל שאני מייצגת מועדון ישראלי מקומי עם שאיפות גבוהות להגיע בדיוק למקום הזה. מאחורי עשרות ילדות ונערות שעוקבות אחרי העדכונים שלי וכך אני חושפת אותן לראשונה בחייהן למפעל העצום הזה שהוא גם חלום עבורן.
זו לא הפעם הראשונה שאני נוסעת למשחק כדורגל נשים בעולם. לפני כשנה נסעתי לכנס בפרנקפורט וזכיתי להיות במשחק הפותח בבונדסליגה של פ.פ.ס. פרנקפורט. פרקנפורט הוא אחד מהמועדונים הכי עתירי תארים באירופה (שבע אליפויות גרמניה, תשעה גביעים וארבע ליגות אלופות). ואכן הייתה חוויה מדהימה ומשחק מצוין של הגרמניות (עם לא מעט שחקניות זרות כמובן), עם הרבה קהל גועש ומצב רוח מעולה. מאז החלטתי שבכל הזדמנות אגיע למשחקי כדורגל נשים, ולמרות זאת, מעולם לא חשבתי שאגיע לגמר היורו.
לבסוף הגיע השבוע המיוחל. טסנו מספר ימים לפני המשחקים בתקווה לטייל ולהכיר קצת את הולנד. הולנד היא מדינה קטנה וצפופה – למעשה צפופה מעט יותר מישראל. למרות זאת ישנם הבדלים עצומים בגישה שלהם לספורט. התפלאנו לגלות שבכפר הקטן שבו ישנו, חורסל (Gorseel), ישנו מועדון מתוחזק ברמה הכי גבוהה שכולל שלושה מגרשים מעולים. לדברי המארחת שלנו כולם עוסקים בספורט – בנים, בנות, גברים ונשים. כל אחד מוצא את הענף שלו (בנוסף לאופניים שמחליפים את הרגליים והמכוניות). בזמן שאנחנו בב"ש חולקים מגרש אחד עם מועדון נוסף, כאן בכפר קטנטן יש תשתית כמו של קבוצת ליגת העל. זה מתחבר בהמשך גם לסיפור של רבות משחקניות הנבחרת שהתחילו במועדון מקומי, קיבלו בסיס חזק והצליחו להתקדם הלאה ולמצות את היכולות שלהן עד למועדונים הגדולים באירופה (אולי בניגוד לבנים שזוכים להגיע לאקדמיות בגיל צעיר).
3.8.17 – בוקר חצי הגמר הגיע
משחק חצי הגמר שאליו הלכנו (אנגליה – הולנד) התקיים רק בשעה רבע לתשע לכן החלטנו לטייל קצת לפני המשחק. הגענו לדבנטר, עיר בינונית שקרובה מאוד לכפר שלנו בו. דבנטר היא עיר בעלת היסטוריה מרשימה עם הרבה כנסיות ומבנים מרשימים כיאה לעיר אירופאית היסטורית. לכן הייתה הפתעתנו רבה כשברגע שנכנסנו לעיר העתיקה נתקלנו בחנות ספורט שבכניסתה עמדה של היורו עם בובת תצוגה של שחקנית כדורגל (עם חולצת הטורניר) וכדור הטורניר הרשמי. שוטטנו בחנות וראינו שאפילו במתחם הכדורגל יש עמדת מכירה של נעלי כדורגל נשים מקצועניות. משם המשכנו פנימה לכיכר העיר המרכזית וראינו שנשארו המון דגלים ופרסומות ליורו. דבנטר אירחה משחקים בשלב הבתים ואת רבע הגמר, והאווירה המדהימה נשארה גם היום לחצי הגמר, כולל מסך ענק בכיכר המרכזית שישדר באותו הערב את משחקי חצי הגמר.
אחרי שהסתובבנו קצת בעיר המקסימה הזו המשכנו לכיוון אנסחדה – העיר שמארחת את חצי הגמר בין אנגליה להולנד. אנסחדה היא עיר בת כ-150 אלף תושבים, בירתה של איזור טונטה (Twente) שכולל כ-630,000 תושבים בסה"כ. מועדון הכדורגל FC Twente הוא מועדון מוכר מאוד בגלל קבוצת הגברים שלו שמשחקת בליגה הראשונה בהולנד. למרות זאת, הקבוצה הפחות מוכרת שלו הינה קבוצת הנשים שמשחקת גם היא בליגה הראשונה לנשים בהולנד (Eredivisie) ונוסדה ב-2007, שנת היווסדה של הליגה. FC Twente בזירה המקומית היא קבוצה חזקה מאוד עם חמש אליפויות ושני גביעים. למרות זאת, בקרב מומחי כדורגל נשים, הליגה ההולנדית לא נחשבת איכותית כמו הליגות בצרפת, גרמניה ואנגליה ועל הפער הזה ניסתה ההתאחדות ההולנדית לגשר בדרכים שונות ובין היתר קיימה במספר עונות ליגה משותפת עם בלגיה. ואכן הקבוצה לא הגיעה רחוק בזירה האירופית עד כה. למרות זאת דווקא השנה הגיעה עד ל-1/16 גמר ליגת האלופות כשהפסידה לברצלונה החזקה. ב-FC Twente גדלו ושיחקו שחקניות מהגדולות בנבחרת הולנד כולל קיקה ון אס המגנה המעולה, ושרידה ספיצה, קשרית הנבחרת שהייתה אחראית ללא מעט שערים ביורו, וכמובן, הכוכבת הענקית, שניס ון דה זנדן – שחקנית הקו המהירה (במשחקים קראנו לה "טיל") שלא ניתנת לעצירה, ששיחקה במועדון מגיל 19 עד השנה שעברה שבה חתמה בליברפול. העובדה שקבוצת הנשים של המועדון כל כך מפוארת ואהובה תרמה לתחושה המדהימה שהייתה בעיר ביום המשחק.
הגישה לעיר הייתה נוחה מאוד. המון שילוט שמכווין אוהדים להחנות בחניות מוסדרות באוניברסיטה ולקחת שאטלים לכיוון מרכז העיר – לפאן זון (Fan zone). ואכן הגענו במהרה למכרז העיר שהיה הומה מחגיגות. הכיכר המרכזית עוטרה בבמה עם די ג'י שהשמיע מוזיקה מקפיצה. בדרך לבמה המון עמדות של משחקי כדורגל, צביעת חולצות, פנדלים, מזון ושתייה. הכיכר הייתה עמוסה מידי אז חיפשנו מקום קצת יותר רגוע אבל גם כשהתרחקנו ראינו עשרות אנשים צבועים בכתום (כפי שנאמר לנו – לכל הולנדי יש חולצה כתומה בארון למשחקי הנבחרת). גם אנגלים היו בין האנשים ולא הופתענו לראות לא מעט גרמנים מסתובבים. היה כל כך צפוי שאימפריית הכדורגל, גרמניה, שזכתה 22 שנים ברציפות בתואר, תזכה גם עכשיו. אף אחד לא ציפה למפלה הגדולה שלהן ברבע הגמר. אבל אנחנו כמובן חגגנו – כי זה אומר שהטורניר סוף סוף פתוח.
בגלל שהתארחנו בהולנד וכמובן בגלל הנבחרת המעולה, החלטנו להיות לצידה של הנבחרת המקומית. לצורך המאורע יצאנו לחפש חולצה כתומה. אם נודה על האמת, זה לא היה קל. ב'אינטר ספורט' באנסחדה כבר לא נשארו חולצות של היורו בכלל וכמעט כל החולצות הכתומות לנשים אזלו בחנות (ומה שנשאר היה ענק עלי…). למזלו של אור הוא מצא חולצה אבל אני נשארתי בצבע תכלת. התנחמתי בכך שמדי החימום של הולנד היו תכולים. לקראת המשחק החלו השאטלים להסיע אוהדים לכיוון האצטדיון (אצטדיון טוונטה כמובן). האוטובוס היה מפוצץ באוהדים, גברים, נשים וילדים, מרביתם הולנדים, שרים ומעודדים כאילו הנבחרת עומדת מולם. הייתה התרגשות גדולה שהמשיכה גם כשירדנו באצטדיון וראינו את עשרות אלפי האוהדים הגודשים את הדרכים לאצטדיון. בשלב מסוים נחסם המעבר התת קרקעי על ידי קבוצת אוהדים שהחליטה לעשות שירה בציבור ליתר האוהדים עד שפונתה בעדינות אירופית על ידי המשטרה. צחקנו והמשכנו לכיוון השערים. אור קנה לנו כרטיסים לשורה הראשונה מהדשא כך שהיינו קרובים ביותר לשחקניות. אמנם היינו בעד הולנד, אבל אני חייבת לציין שהנבחרת האנגלית הייתה פנטסטית ולכך הרגשתי חצויה בנוגע לכך. גם באנגליה יש שחקניות מדהימות מהטופס העולמי- קרן ברנדסלי השוערת (שהייתה פצועה), לוסי ברונז, ג'ודי טיילור, טוני דאגן ועוד היו כוכבות שהתרגשתי לראות. ובכל מקרה- לא היה ספק שחצי הגמר הזה מפגיש שתי קבוצות מעולות שהתחרות ביניהן זהה.
התחיל המשחק והקהל השתולל- כ-27 אלף אוהדים כבר היו ביציעים. רוב הקהל היה הולנדי וחזק אבל מידי פעם היו הבלחות של אנגליה. כפי שציפינו, המשחק התחיל פחות או יותר בלחץ דומה של שתי הקבוצות. בדקה ה-22 מסירה לקו והרמה לנגיחה עוצמתית של מידמה, החלוצה הפנטסטית של הולנד, קבעה 1:0 שפתח את המשחק. האנגליות לחצו והגיעו למצבים טובים אבל לא הצליחו להבקיע. מהר מאוד הבנתי מה הדרך הכי טובה של הולנד – מסירת כדור לכיוון הטיל (ואן זה זנדן) על הקו והרמה לרחבה. למרות זאת ההולנדיות החליטו להיות יותר יצירתיות ממני. בדקה ה-62 ואן דה דונק ניצלה טעות של ההגנה כדי לגעת בכדור שנייה לפני השוערת ולקבוע 2:0. האנגליות לא הצליחו להתאושש למרות מאבק חזק אבל ההפתעה הגיעה שנייה לפני השריקה, כשאף אחד לא ציפה. בדקה ה-92, כשסיפצה נאבקה על כדור שפגע באנגליה והגיע למרטנס שקבעה 3:0. שריקת הסיום מיד לאחריו הכריזה – הולנד בגמר! יצאנו מהאצטדיון עם אותם עשרות אלפי אוהדים הולנדים שעכשיו היו באמת שמחים ונרגשים – הנבחרת שלהם עלתה לגמר.
6.8.17 – גמר היורו
הפעם החלטנו לצאת יותר מוקדם כדי להספיק להינות גם מהפאן זון, בכל זאת המשחק הפעם מתחיל בשעה 17:00. הגענו עם ראשוני האוהדים אבל כל העיר כבר הייתה תוססת. כולם לבושים בכתום – המוכרים בחנויות, מלצרים בבתי קפה ואפילו סתם עוברי אורח. כולם מתרגשים. בכל חלונות הראווה תלויים דגלי היורו/הולנד או שניהם ובדרך כלל בליווי בלונים כתומים. הפאן זון עוד לא נפתח אבל עדיין היו אנשים שהסתובבו שם. ניצלנו את ההזדמנות שאין יותר מידי ילדים והצטלמנו בפוסטר של הנבחרת. האוהדים החלו להתאסף. היום ראינו גם רוב הולנדי אבל הדנים לא נשארו בבית ויצאו בהמוניהם לתמוך בנבחרת שלהם. מלבדם ראינו גם שבדים, אנגלים וכמובן גרמנים מאוכזבים. הצלחתי למצוא חולצה כתומה אבל במידת ילדים גדולה (אני אישה קטנה אם עוד לא הבנתם). הפעם אנחנו מוכנים למשחק!
לקחנו את השאטל למשחק והגענו בדיוק בזמן שבו הגיעה התהלוכה ממרכז העיר – אלפי אוהדים שיצאו שעתיים קודם כדי ללכת ברגל דרך העיר ולעודד את הנבחרת בדרכם לאצטדיון. הקהל עודד בטירוף, אפילו יותר מאשר בחצי הגמר. בדרכנו לשער נקלענו בטעות למעבר האוטובוסים של הנבחרות. אלפי אוהדים הצטופפו כדי לראות את השחקניות כשהן יורדות מהאוטובוס. לאחר מכן, כשהגיע האוטובוס הדני – הקהל הדני לא נשאר חייב. אחרי שנחלצנו משם הגענו ליציע שלנו. הפעם הכרטיסים שלנו היו ביציע ממול בשורות העליונות. אמנם לא ראינו את השחקניות במרחק של 10 מטרים אבל זכינו לסאונד הרבה יותר עוצמתי של הקהל.
לקראת המשחק התחיל טקס לנעילת הטורניר אבל הקהל היה בטירוף וכמעט ולא שמענו את המוזיקה של האצטדיון. מצד אחד – הולנד ומהצד השני דנמרק. הפעם הקהל היה הרבה פחות רגוע. העידוד גבר כשהשחקניות עלו לכר הדשא וכשהקריאו את שמותיהן. הפעם אני רק בעד הולנד כי את דנמרק אני בקושי מכירה. למרות זאת אני לוקחת בחשבון שהיא קבוצה חזקה מאוד ויותר מזה – מפתיעה, עם הכוכבות נאדיה נדים ופרנילה הרדר שלא הולכות לעשות חיים קלים להולנד. נשמעה השריקה והתחילה המסיבה האמיתית, וזו הייתה מסיבה משוגעת.
לא הספקנו למצמץ ונשרק פנדל לטובת דנמרק מעבירה של ון אס ברחבה בדקה החמישית. נדיה נדים כמובן מבקיעה, אך הולנד לא שתקו וכבר בדקה העשירית הטיל שלנו, ון דה זנדן מוסרת כדור מצוין למידמה שברחבה שקובעת 1:1. בדקה ה-26 במהלך התקפה שגרתית של הולנד, מרטנס מפתיעה ובועטת טיל לקורה הימנית שנכנס לשער ולא מותיר שום סיכוי לשוערת הדנית, 2:1 להולנד. הקהל משתולל אבל המשחק של דנמרק לא נגמר. הרדר הדנית יוצאת למתפרצת כמעט לבדה כשכולן חושבות שהיא בנבדל. היא טסה לכיוון הרחבה ומטעה את השוערת בזמן שהיא בועטת בעוצמה ימינה. שוב תיקו. אנחנו כבר מרגישים מותשים ומקווים שבכל זאת הולנד תפתיע. בכל זאת, כצפוי, דנמרק לא מוותרת. ואז בדקה ה-50 בעיטה חופשית של ספיצה קובעת 3:2 להולנד. יש עוד 40 דקות למשחק, הכל יכול לקרות. ודווקא מידמה הפתיעה אותנו. במהלך המשחקים לא הרגשתי שהיא מספיק חזקה לשמש בתפקידים אחרים שדורשים שליטה בכדור, למרות שהיא החליפה לא מעט את הקשריות שלה (כחלק מהטקטיקה ההולנדית הן הרבו להתחלף בתפקידים תוך כדי המשחק במידת הצורך). אבל הפעם היא קיבלה כדור ועם כל הגמלוניות שלה בהטעיה הצליחה לעבור את המגנה ולבעוט טיל לשער. 4:2 להולנד והקהל בעננים. רק שזה יישאר כך. ואכן המשחק נגמר ונשמעת שריקת הסיום. הקהל עומד על הרגליים ומעודד בטירוף. השחקניות עולות לכר הדשא לטקס הרשמי. מרטנס זוכה בשחקנית הטורניר. טיילור האנגליה בנעל הזהב ואחריה מידמה הצעירה. הקהל משתגע כשספיצה הקפטנית מרימה את הגביע ואיתה כל הנבחרת חוגגת את הזכייה הראשונה שלהן ביורו.
הקהל ממשיך לחגוג גם כשאנחנו יוצאים לאחר הטקס בתקווה להימנע מפקקים. מכוניות עוברות וצופרות. הקהל המהלך מהאצטדיון ממשיך לשיר ולעודד. אנחנו עולים על האוטו ויוצאים מערבה לכיוון חורסל. ובדרך תחנות הרדיו מדווחות בהתרגשות – הולנד אלופת אירופה. בדרכנו על הכביש המהיר משפחות לבושות בכתום מנופפות לנו ולמכוניות שלידנו שצופרות להן בחזרה. רעבים ניסינו את מזלנו בקפיטרייה בתחנת דלק אך למרבה הצער מאות אוהדים הגיעו לפנינו וכילו את המזון. כולם לבשו כתום אז לא היה לנו את מי להאשים. החלטנו ללכת לאכול בכפר שלנו בתקווה שיהיה פתוח, בכל זאת יום ראשון. למזלנו היה פתוח – מסעדה של בית מלון. ולמרות שרוב הסועדים היו תיירים היו מספר שולחנות הולנדים כתומים חוגגים. גם בכפר הקטן חוגגים את האליפות. כולם נהנים ולוקחים חלק בהצלחה של הנבחרת. הצלחה שהבסיס שלה מגיע בדיוק משם – גם מאותם מועדונים קטנים שנתנו לילדות קטנות את הבסיס לכדורגל ולהתפתחות המקצועית שלהן עד שיגיעו לקבוצות עילית ולנבחרת.
7.8.17 – היום האחרון
מחר אנחנו טסים חזרה ארצה אז נסענו קצת לטייל באמסטרדם. דווקא כאן אין הרבה חגיגות, אולי בגלל שרוב האנשים שראינו היו תיירים. למרות זאת באותן השעות הנבחרת עצמה יצאה לחגיגות באוטרכט – כ-12 אלף איש הגיעו לחגוג ברחבה המרכזית ועוד 10,000 בדרכים. לצערי הרב אנחנו לא ידענו על החגיגות (כנראה שהפרסום שלהן היה בהולנדית אז פספסנו את זה). מאוחר יותר, לאחר ארוחת הערב הלכנו בדרכנו למלון העלוב שלנו. לפתע, בזמן שהלכנו ברחוב ראיתי אוטובוס כחול עם הכיתוב "EUROPEED KAMPIONEN 2017". "לא הגיוני… הנבחרת פה?" חזרנו אחורה וראינו במלון הסמוך לנו (שהוא באמת מלון פאר) עשרות אנשים עם חולצות כתומות ותאורה כתומה עם מוזיקה. לפתע קלטתי שמול המלון עומדים גם קבוצת אוהדים כתומים. מתברר שלאחר החגיגות באוטרכט הנבחרת המקומית הגיעה לאירוע רשמי במלון, ממש לידנו.
אפשר לקרוא לזה צחוק הגורל אבל זו הייתה סגירת מעגל למסע שלנו ליורו שניתן לסכם בטורניר מדהים עם משחקים משובחים וכדורגל נשים מהאיכותיים שראיתי. נבחרת הולנד היא צעירה יחסית (רוב השחקניות עד גיל 24) ולדעתי מסמלת את המהפכה שמתרחשת בענף. כיום ילדות בהולנד ובהרבה מקומות בעולם (חלקית בישראל) מקבלות הזדמנויות דומות הרבה יותר לאלו שמקבלים ילדים ולכן הן מגיעות למיצוי יותר גבוה של היכולות שלהן. היום, בניגוד לעבר, כדורגל הנשים הופך להיות הרבה יותר מהיר, עוצמתי, חזק ולדעתי אף דומה למקבילה הגברית.
כמאמנת ומנהלת מחלקת נוער בישראל, כולי תקווה שדבר כזה יקרה גם בארץ. הרבה אומרים שזה לעולם לא יקרה, שאין לנו תרבות ספורט. אבל אני לא מסכימה. הולנד דומה לנו בהרבה מובנים ועם קשיים (כגון המגרשים) אנחנו יכולים להתמודד. אני יודעת שאם נאמץ את עקרונות השיטה ההולנדית, ניתן בסיס טוב לשחקניות(ים) צעירות ונאפשר להן מסלול התקדמות בטוח לנבחרת, אנחנו לגמרי שם. כיום אתנה וההתאחדות לכדורגל משקיעים המון בשחקניות צעירות בנבחרת ובאקדמיה. אני חושבת שזו התחלה מעולה אבל זה עוד לא מספיק. צריך להרחיב את הבסיס בכל הארץ (בכלל, גם בנים) ולאחר מכן להרחיב גם את התשתית לאימון שחקניות מצטיינות. יש עוד עבודה אבל אני רואה את איכות הכדורגלניות הישראליות הצעירות ואני יכולה להבטיח שהעבודה הזאת תשתלם לנו. גם לנו מותר לתת לילדות שלנו לחלום – הן יכולות להגיע לשם!
