1. כששרה נתניהו היתה סטודנטית, היא נאלצה לנקות משרד בלילות כדי להתפרנס, ומצבה הכלכלי היה כה רע, עד כדי כך שהיא העדיפה ללכת ברגל מהמשרד בגבעתיים לביתה ברמת גן, ולחסוך את מחירו של כרטיס נסיעה באוטובוס. לא נעים.
ואולי, דווקא כן משום שזה נשקו של כל נובוריש, להתגנדר בעוני של פעם, לבוא במבט מלא תוכחה, כזה ששמור למי שראה דבר או שניים בחיים ולהגיד, אני הייתי בצד השני פעם, אבל עכשיו אני מעושרת.
זה לא הצד של אשת ראש הממשלה כיום. כל הפרשות שנקשרו בשמה במהלך השנים מעידות על אורח חיים נהנתני, ועל יחס לא ראוי כלפי עובדי המשק הכפופים לה. אני מייחל לחפותה, באמת, וזו קיימת כל עוד לא הוכח אחרת, אבל מה שלא ניתן לויכוח הוא שהגברת נתניהו היא היום אישה עשירה מאוד, וחשוב מכך: משפיעה מאוד. סביר להניח שתקופתה כמנקה דלפונית נצרבה בתודעה שלה (אחרת מדוע היא מדברת על כך כיום), מה היא עשתה עם זה? ממעמדה הרם, היא הרי יכולה לסייע לסטודנטים חסרי כל, לעובדי הנקיון, לאלה שהולכים ברגל קילומטרים, אבל לא מצליחים להגיע לצד השני.
2. הכתבה ההיא שודרה בחלק המגזיני של החדשות. הוא יצא מהמרצדס השחורה שלו, ופנה אל המצלמה. אתה רואה, במקום הזה גדלתי! הפריים נפתח, רחוב מוזנח, בתי רכבת, אנשים זקנים צולעים ברחוב. עוצרים לידו ואומרים לו: כל הכבוד. והוא עונה בנימוס: שלום, מה שלומך? את הדודה של יוסף? עד מאה ועשרים. קאט. הוא לבד בגינה מטופחת. מספר שיצא לעזור למשפחה בגיל צעיר, ומהון להון התקדם. פסנתר רגשני ברקע. והכל בעשר אצבעות! עיניים נוצצות. אל תספרו לי מה זה עוני! הוא מרים את הקול. הכתבה נגמרת, אבל השכונה ברקע נשארת. באותו מקום, באותו צד. לא הצד שלו.
3. אני מקבל כבר שנים עדכונים מ"הסוכן החכם", שירות מנדנד במיוחד של אחד מאתרי חיפוש העבודה. אני עובד באותו המקום כבר שלוש עשרה שנים, התקדמתי שם, נעים לי שם, מה לי לסוכן החכמה הזה? אין לי מושג מתי נרשמתי לשירות, לא בטוח שנרשמתי לו בכלל. מדי פעם אני מנסה לצאת מזה, לוחץ "הסר", ומתבקש להיכנס למערכת עם שם משתמש וסיסמה. אין לי מושג מהם אני מתעצל להפעיל את "שכחתי סיסמה", מתייאש, מוחק את המייל, וחוזר חלילה. מעיק, אבל יעיל. אני יכול בקלות לגלוש לצד ההוא. בזכות הגברת נתניהו, אני מבין לראשונה מדוע הסוכן חכם.
