ראש הממשלה, בנימין נתניהו, פרסם ביום שלישי האחרון פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, בו הוא השווה את כלכלתה של מדינת ישראל לזו של ונצואלה. נתניהו הראה כי בשנים 2017-2014, עלה התל"ג לנפש בישראל, בעוד זה של ונצואלה דווקא ירד.
ההצלחה של ישראל מול הכישלון של ונצואלה, אחת המדינות העשירות ביותר בעולם בנפט, אומרת הכל על היתרונות של כלכלה חופשית מול…
Posted by Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו on Tuesday, August 15, 2017
על אף העובדה שונצואלה היא המדינה העשירה ביותר בנפט בעולם, כתב ראש הממשלה, היא כושלת בגלל "החסרונות של כלכלה סוציאליסטית". את הצמיחה בכלכלה הישראלית, זקף לזכות "שחרור מגבלות על מטבע חוץ, הפחתת מסים, הפרטת חברות ממשלתיות וקידום תחרותיות". לטענת נתניהו, פער זה מצביע על הצלחתה של מדיניות ה"כלכלה החופשית".
ונצואלה אכן נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי ופוליטי חריף. שיעורי הרעב בעלייה, והכלכלה המקומית חווה התכווצות קיצונית. כל אלו הובילו בחודשים האחרונים לקריאות להדחתו של המנהיג ניקולאס מדורו, ולאי יציבות כלכלית ופוליטית במדינה.
עם זאת, השימוש שעושה נתניהו בהשוואה בין שתי המדינות – כאמצעי לסימון מדיניותו הכלכלית כמקור להצלחה הישראלית – הוא בעייתי. בקצרה, מדובר בהשוואה לא תקפה, ומסקנה לא משכנעת.
ישנם מספר כשלים בהצהרתו של ראש הממשלה, וניתן למקד אותם בשלוש נקודות עיקריות: המשטר הפוליטי והכלכלי בונצואלה לא היה "סוציאליזם", ישנם הבדלים מהותיים במבנה של הכלכלה הונצואלית והישראלית שהופכים השוואה בין השתיים לבלתי-אפשרית או לפחות כזו שלא ניתן ללמוד ממנה דבר, והנתון הנבחר – תל"ג לנפש – מלמד אותנו מעט מאוד על כלכלת ישראל או על כל כלכלה אחרת.
בואו נרחיב מעט את התמונה
עוד לפני שנצלול לתוך הכשלים שבטיעון של נתניהו כדאי אולי להרחיב מעט את התמונה העובדתית. נתניהו מראה את נתוני הצמיחה של הכלכלות הישראלית והונצואלית לשנים 2017-2013 (אגב, נתוני 2017 הם הערכה בלבד כמובן, ולפי המדדים האחרונים הצמיחה הישראלית נבלמה למרבה הצער). אך מה קרה עד שנת 2013?
הנה הגרף המשווה של התוצר המקומי הגולמי לנפש בין השנים 1999 (שנת עלייתו של הוגו צ'אווס לשלטון בונצואלה ותחילת מה שמכונה בונצואלה "המהפכה הבוליברנית") ועד 2013.
הגרף לקוח מאתר הבנק העולמי ומשווה את הצמיחה לנפש (בדולר אמריקאי, מחירים שוטפים) בין השנים 1999 ל-2013. [כדי לראות את הנתון המספרי רחפו עם סמן העכבר מעל הנקודה או לחצו עליה במכשיר טלפון חכם]. בעוד שהכלכלה הישראלית כמעט והכפילה עצמה בשנים אלו (מקצת למעלה מ-19,000 דולר לאדם בשנה לקצת מעל ל-36,000 דולר) הכלכלה הונצואלית שילשה את עצמה באותה תקופה (מ-4,000 דולר ל-12,000 דולר לאדם בשנה).
מה ניתן ללמוד מכך? שהשיטה בונצואלה טובה יותר? שבעצם "סוציאליזם" בנוסחו הונצואלי הוא יותר מוצלח מ"כלכלה חופשית" בנוסחה הישראלי? לדעתנו – לא ניתן להסיק זאת, כשם שלא ניתן להסיק את אותה מסקנה על בסיס נתוני 3 השנים האחרונות, בהן קרסה כלכלת ונצואלה בנסיבות מסוימות ושונות מאד מהמצב בישראל.
והנה עוד נתון חשוב בשביל ההקשר – כאשר צ'אווס נכנס לשלטון 55% מהונצואלים הוגדרו עניים, רבים מהם התקיימו מפחות מ-3 דולרים ליום (המוגדר כעוני קיצוני). המשטר בונצואלה הצליח לצמצם את מספר העניים לאיזור ה-25% (המספר נמצא בעליה בשנים האחרונות) ולהעלים את תופעת העוני הקיצוני. ובישראל? ב-1999 הגדיר הביטוח הלאומי 18.8% מאזרחי ישראל כעניים, וב-2015 עלה הנתון ל-22%. יתכן שדווקא נתון זה מלמד אותנו יותר על גרעינה הפנימי ומגמתה של כל אחת מהמדינות.
ונצואלה איננה הגשמת הסוציאליזם
נתניהו טוען כי המדיניות של הממשלה ה"סוציאליסטית" של ונצואלה היא האחראית למשבר הקשה הפוקד את המדינה בימים אלו, והוא מציין שהוא מגיש נתונים אלו "לתשומת לב חברינו בשמאל". הדברים עלולים ליצור את הרושם המוטעה כאילו יש בישראל גורם שמאלי כלשהו שהציע להשליט משטר דיכוי פוליטי כפי שקיים בונצואלה – דבר שהוא רחוק מאד משמאל וגם מסוציאליזם.
קשייה הנוכחיים של המדינה הדרום-אמריקאית איננה "חסמים רגולטורים" או "מעורבות רבה מדי במשק", תכונות שנהוג לייחס למשטר סוציאליסטי, אלא נושאים אחרים לגמרי. קריסתה הנוכחית של ונצואלה נובעת מירידה חדה במחיר הנפט. סביר כי אילו מחיר הנפט היה נשאר גבוה כפי שהיה עד לפני מספר שנים לא היינו רואים את הירידה החדה בתוצר לנפש.
חשוב לומר: המשטר בונצואלה אינו חף משגיאות, וככל הנראה גם אינו חף מפשעים. אולם חשוב להבין באילו שגיאות וכשלים מדובר, על מנת להסיק את המסקנות ההולמות. הסיפור של ונצואלה הוא שבעוד שהמדיניות שהנהיג משטרו של הוגו צ'אבס הוציאה רבים מעוני ורעב, היא נכשלה בייצור תשתיות לצמיחה בטווח הארוך.
בשנת 1999 עלה לשלטון צ'אווס, מנהיג תנועה מהפכנית שהבטיחה לשנות את מציאות חייהם של אזרחים רבים שסבלו מעוני קשה, למרות מלאי הנפט של המדינה. מבחינת שיעור העוני בונצואלה, נחלה המדיניות הצלחה מסחררת – בשנת 1999 עמד אחוז העניים במדינה על כ-50%, לעומת 23.9% בשנת 2012.
המדיניות הכלכלית של הממשלות בונצואלה כללה הגדלה מסיבית של הוצאות המדינה, שהושקעו בשיפור תנאי חייהם של העניים, בד בבד עם דיכוי פוליטי הולך וגובר. עם זאת, מרבית ההשקעה כללה מימון ישיר של מוצרים לטובת העניים. המדינה קבעה בעצמה את מחירי מוצרים רבים כדי לאפשר לעניים לרכוש אותם. כך, סובסדו מוצרים, שיובאו ממדינות שכנות, ובמקרים רבים אף חולקו בחינם. הוצאות אלו התבססו על הכנסות המדינה מנפט – שמחירו היה גבוה באותם ימים.
מדיניות זו לא תורמת לצמיחה במשק, ולא מייצרת תשתית לצמיחה עתידית עליה ניתן יהיה להתבסס במקרה של ירידת מחיר הנפט. זאת מכיוון שמקורם של המוצרים אותם רכשה בפועל מדינת ונצואלה לטובת אזרחיה לא היה בתעשייה מקומית, אלא בייבוא. בפועל, יצרה מדיניותו הכלכלית של צ'אבס, ושל מדורו אחריו, מצב בו "כל הביצים בסל אחד", ולא קיימת תשתית לצמיחה שתוכל לאזן את הכלכלה הונצואלנית במקרה של ירידת מחירי הנפט. כך, נשארה ונצואלה חשופה לחלוטין, ללא יכולת להתמודד עם סיטואציה של ירידת מחירים- כפי שאכן קרה ב-2014.
הממשלות של צ'אבס ומדורו אמנם השקיעו גם בחינוך – תשתית קריטית לצמיחה – אך נכשלו בהשקעה בייצור תעשייה מקומית שתהווה מקור צמיחה בר קיימא ותניב רווחים בעתיד. "צ'אבס שיפר את חייהם של הרבה אנשים" אמר הסוצילוג דייויד סמילד מאוניברסיטת ג'ורג'יה, "אבל הוא לא שיפר את היכולת של אנשים להתקיים לאורך זמן. הרבה ממה שהוא עשה לא היה בר קיימא".
מפגינים אנטי ממשלתיים מוחים נגד המשמר האזרחי של ונצואלה שחוסם את הדרך מסטודנטים ללהפגין מול משרד החינוך בקראקס, בירת ונצואלה (צילום: AP Photo/Fernando Llano).ממשלות ונצואלה הלאימו תעשיות והמשיכו להפעילם בהפסדים תוך מימון ציבורי. באופן זה מנוע הצמיחה העיקרי שהיה יכול להבטיח צמיחה עקבית של הכלכלה נפגע, ומדיניות הרווחה, החשובה בפני עצמה, הפכה לבלתי יציבה.
כך, כאשר צנחו מחירי הנפט בשנת 2014, נקלעה ממשלת ונצואלה למצוקה תקציבית. גם בשלב זה ממשלת ונצואלה נמנעה מהשקעה בייצור תשתית לצמיחה.
דאגה לרווחת האזרחים נמדדת לא רק במענה על צרכים מיידים, אלא בדאגה להמשך יכולתם להתקיים בכבוד לאורך זמן. הכשל של ממשלות ונצואלה היה במניעת החופש הפוליטי מאזרחיה, והתנהלות מיטיבה לטווח הקצר, שהפקירה אותם למשברים וחזרה לעוני ורעב.
ישראל ו-ונצואלה: לשאול בשעורים ולענות בחיטים
נתניהו ביקש לבחון, כאמור, את התל"ג לנפש – שווי כלל הפעילות הכלכלית במדינה, חלקי מספר אזרחיה. נתון זה מאפשר להסיק האם כלכלה צומחת או מצטמצמת. עלייה בתל"ג לנפש, מצביע על עלייה בהיקף הפעילות הכלכלית, ולהפך. על פניו, הנתונים שהציג ראש הממשלה, הנכונים כשלעצמם, מראים שבעוד הכלכלה הישראלית צמחה, זו של ונצואלה הצטמצמה.
מה שחסר בהסבר של נתניהו, היא העובדה שיש חשיבות מכרעת למנועי הצמיחה של הכלכלות השונות. כלומר, כדי להבין את הפער בין המדינות, לא מספיק לשאול אם הכלכלה צומחת, צריך לשאול גם למה היא צומחת.
הכלכלה הישראלית היא כלכלה של ייצור ושירותים, עיקר הפעילות הכלכלית במשק מבוססת על המגזר התעשייתי והשירותים שמוכרים את מוצריהם בארץ ובחו"ל. הצמיחה במשק הישראלי, אם כך, נובעת מהתרחבות הפעילות הכלכלית של מגזרים אלו. לשם ההבהרה, התל"ג הישראלי גדל כשמפעלים ישראליים מייצרים יותר מוצרים ומוכרים אותם בארץ או בחו"ל, יותר אזרחים ישראלים מועסקים וקונים מוצרים וכן הלאה.
הכלכלה של ונצואלה, לעומת זאת, שונה בתכלית, ומבוססת כמעט לחלוטין על מכירת נפט. ונצואלה, כאמור, היא המדינה העשירה ביותר בעולם בנפט, מוצר המהווה כ-95% מהייצוא שלה. התעשייה המקומית חלשה ביותר, ובעקבות כך היא מתבססת באופן משמעותי על ייבוא מוצרים לצריכה. כך, מנוע הצמיחה של המשק בונצואלה הוא הנפט, והרווחים הזורמים למדינה, ששולטת בחברת ייצור נפט. ככל שמחיר הנפט יהיה גבוה יותר, כך תצמח הכלכלה, וככל שמחירו ירד כך תקטן הכלכלה.
מדובר בהבדל משמעותי. כזה שמקשה מאוד על ההשוואה בין תהליכי הצמיחה בשתי הכלכלות.
המשבר הנוכחי בונצואלה החל, במידה רבה, בשנת 2014, כאשר חלה ירידה קיצונית במחיר הנפט, אשר הובילה לירידה בהכנסותיה של המדינה, והצטמצמות הכלכלה. שירותי הרווחה, שמומנו על ידי הממשלה, קרסו בעקבות ירידה זו הכנסות, ורבים בונצואלה נפלו לעוני ורעב.
בישראל התמונה שונה לחלוטין. צמיחת הכלכלה הישראלית, כאמור, תלויה ברווחיותה של התעשייה ומגזר השירותים, וביכולתם להתרחב ולגדול. נתניהו טוען כי מדיניותו הכלכלית – הפרטות וקיצוצים בהוצאות המדינה – היא האחראית לצמיחת המשק הישראלי. עם זאת, מומחים רבים, ביניהם אלו בבנק ישראל, טוענים כי דווקא התעקשותה של מדינת ישראל לקצץ בהשקעה פוגעת בצמיחה הישראלית.
בדוח בנק ישראל לשנת 2016 נכתב כי ההשקעה הציבורית הנמוכה "פוגעת בטווח הארוך בפוטנציאל הצמיחה הישראלי". באופן פרדוקסלי, הכיוון שנתניהו מוביל באמצעים שונים (חיזוק השקל, החלשת התעשיה המקומית וחשיפת המשק ליבוא בלתי מבוקר) במשך כ-20 שנים מקרב את ישראל לונצואלה ומקדם את הפיכתה של ישראל לכלכלת שירותים מבוססת יבוא, ללא המרכיב של יצור מקומי. מדיניות זו אכן עלולה להיות בכיה לדורות, ואם יש שיעור ללמוד מונצואלה – הרי שזהו השיעור: לא ניתן לוותר על הייצור המקומי.
מה ניתן ללמוד מ"צמיחה"
אכן, צודק ראש הממשלה, אפשר להסיק כי המשק הישראלי נמצא בתהליך צמיחה. מה שלא ניתן להסיק מהגרף הוא מי הרוויח מהעלייה הזו. זאת מכיוון שהצמיחה בתל"ג משקפת רק עלייה ברמת הפעילות הכלכלית, ולא את אופן בו מתחלק הרווח בין אזרחי המדינה.
ישראל היא מהמדינות בעלות שיעור אי השוויון הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. משמעות הדבר היא שהרווחים הנעשים בישראל מתחלקים באופן בלתי שוויוני בין אזרחיה- מעטים זוכים בחלקים גדולים מהרווחים. נתון שמשקף מציאות זו הוא השכר החציוני – שחצי מהמשכורות במשק היו גבוהות ממנו וחצי היו נמוכות ממנו. בשנת 2015 עמד השכר החציוני בישראל על 6,884 שקלים – כלומר, מחצית מהעובדים בישראל מרוויחים סכום זה או פחות. השכר הממוצע, לעומת זאת, עמד על 9,503 שקלים. הפער הזה מצביע על הפער בחלוקת ההכנסות. בישראל אין חובת דיווח על רכוש, ולכן אין דרך לחשוף את התמונה המלאה של הפערים הכלכליים.
הצמיחה היא מדד חשוב, אך בפני עצמה היא לא מלמדת הרבה על מצבו של האזרח היחיד. יחד עם נתוני אי השוויון מצטיירת תמונה אחרת – גדילה ברווחים, שעיקרם הולכים לישראלים העשירים ביותר, הנובעת מקיצוצים בשירותים הציבוריים שנתניהו מתגאה בהם.
לעומת זאת, המאבקים החברתיים כמו העלאת שכר המינימום, צמצום היקף עבודת הקבלן והעלאת שכרם של עובדים מאוגדים, דווקא הם אלו שתרמו בשנים האחרונות לצמצום הפערים, דבר המתבטא בירידה מסוימת במדד ג'יני (המודד את אי השוויון בחברה) בשנים האחרונות. כך, ניתן לומר כי דווקא הגורמים הללו, שנתניהו מנצל את סיפורה של ונצואלה כדי להכפיש, אחראיים על שיפור חייהם של מרבית תושבי ישראל – ולא הצמצום התקציבי וההפרטה.
