גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

"ברוך משנה הבריות."
ש"י עגנון, והיה העקוב למישור

"לכבוד אדוני המכובד והנערץ, אדון תומס מאן היקר," כך כתב במחברתו ביום סתיו חמים להפליא בחודש נובמבר 1938 איש קטן, רזה ורציני. הוא כתב לאט ובזהירות — ומיד שב ומחק את המשפט. אז התרומם מן הכיסא המסתובב, כיסא נמוך מדי וחורקני במקצת שעליו ישב מאז שעות אחר הצהריים המוקדמות ליד אותה מכתבה שנלקחה מחדר העבודה הישן של אביו והייתה גם היא נמוכה מדי, מתח את זרועותיו כמה פעמים למעלה ולצדדים כמו בהתעמלות הבוקר, ונשא את מבטו לשתיים או שלוש דקות אל החלון הגבוה הצר והמזוהם שמבעדו הופיעו שוב ושוב נעליים ורגליים, חודי מטריות ושולי בגדיהם של העוברים ושבים ברחוב פְלוֹריאַנְסקָה. אחר כך חזר והתיישב, והתחיל שוב.

"אדוני הנכבד!" כתב. "ברור לי שמדי יום ביומו מגיעים לידיך מכתבים רבים ושאתה בוודאי מבלה זמן רב יותר במענה להם מאשר בכתיבת הרומנים הנהדרים שלך, ששמם יצא למרחוק. אני מתאר לי במה זה כרוך! אני עצמי מחויב, במשך 36 שעות בשבוע, ללמד את הנערים שלי רישום, אלה נערים יקרים אך חסרי כישרון לחלוטין, ובסוף היום, כאשר אני יוצא עייף מהגימנסיה היִגיילונית שאני מלמד בה —" הוא הפסיק, חזר ונעמד, ובתוך כך נתקלה ברכו השמאלית במכתבה. אבל במקום לעשות מה שהיה עושה כל אדם אחר, כלומר לשפשף את הברך הפגועה או לקפץ בחדר המרתף הקטן ולקלל חרישית, תפס בראשו בשתי ידיו — זה היה ראש גדול מאוד, משולש כמעט ויפה תואר, שבמבט מרחוק הזכיר את העפיפונים שהעיפו תלמידיו במחצבת קוֹשְמַרסקוֹ ברוחות החזקות של ראשית ספטמבר — ומיד הרפה ממנו בתנועה חדה, כאילו כך יוכל לחלץ מתוכו את מחשבותיו. הוא הצליח בזה, כרגיל, וכבר חזר לשבת אל המכתבה וכתב מהר ובלי לחשוב בעמוד חדש וריק: "ד"ר תומס מאן היקר! אף על פי שאין בינינו היכרות אישית, עליי להביא לידיעתך כי לפני שלושה שבועות הגיע לעירנו גרמני שטוען כי הוא אתה. ומאחר שאני, כמו כולנו בדְרוֹהוֹבּיץ', מכיר אותך אך ורק מתצלומים בעיתונים, איני יכול לומר בביטחון מלא שהוא אינו אתה, אבל הסיפורים שהוא מספר — וכן בגדיו המרופטים וריח הגוף החזק האופף אותו — די בהם לעורר חשד."

ובכן, טוב ויפה, זו התחלה טובה, חשב בסיפוק האיש הקטן והרציני במרתף שברחוב פלוריאנסקה, ותחב את העיפרון — היה זה עיפרון HB מתוצרת קוֹהינוֹר, שבמקרה הצורך יכול לשמש גם לרישום — לכיס הפנימי של המקטורן הבלגי העבה שלבש בכל ימות השנה. אחר סגר בחבטה את המחברת השחורה שתווית ריקה על כריכתה וליטף את פניו כאילו לא היו פניו שלו. לראשונה באותו יום, ובעצם לראשונה זה חודשים רבים, אולי אפילו שנים, לא הרגיש כאילו עוד רגע קל יֵצאו מן הקירות שסביבו לטאות שחורות גדולות ונחשים ירוקים כנפט, שעיניהם פוזלות ועל פניהם חיוך זדוני, ושלא כדרכו לא שמע כל כמה דקות קולות חבטה ומשק כנפיים ענקיות של אַרְכֵאוֹפְּטֵריקס ולא פחד שבעוד רגע, בעוד רגע ממש, יקרה דבר־מה איום ונורא. כשעמד על כך, מיד נתקף בהלה, כי אולי אין זה אלא פח שטמן לו הגורל.

משחר זיכרונו של ברונו — זה היה שמו של האיש בעל פני העפיפון — הוא התעורר בכל בוקר בתחושת חרדה. יחדיו הלכו הוא והחרדה לאכול ארוחת בוקר בבית התה של ליסוֹבְסקי, אחר כך ליוותה אותו החרדה אל הגימנסיה והביטה מעבר לכתפו בזמן שהנערים השפופים הניחו לפניו את רישומי החיות הכושלים שלהם ואת יציקות הגבס של ראשיהם הקטנים והחמודים, המכוסות בטביעות אצבע שחורות. החרדה הייתה אתו כששוחח עם מורים אחרים בהפסקה — לרוב דיברו על מעשי השחצנות והעבריינות הנקלים של הנערים או על הצגה חדשה בתאטרון קמינסקי בוורשה, וכמעט לא הזכירו את כל הרעש שהגרמנים עושים בזמן האחרון — והיא לא הניחה לו גם כשהלנה יָקוּבּוֹביץ', המורה הצעירה להתעמלות ולפילוסופיה, שאלה אותו איך מתקדם הרומן החדש שלו, שלדבריה כל מי שמבין משהו בספרות בפולין כבר מחכה לו בקוצר רוח ובהתרגשות הולכים וגוברים. ורק כשהלנה יקובוביץ' — אישה קטנה ואתלטית, שפניה שעירים כפני שימפנזה נבונה — הניחה את ידה על זרועו ולחצה, נעלמה החרדה. אך ברגע שהרפתה הלנה מאחיזתה, שבה החרדה והופיעה, וכך נאלץ לקחת אותה עמו אל הדירה האפלולית הגדולה שברחוב סְטרי, ולשמחתו היא לא עקבה אחריו עד לחדרי הבנות שם. אך ברגע שיצא החוצה, שבה והתיישבה בבטנו — כן, זה היה המקום החביב עליה בלי שום ספק, מין גוש גדול, חמים ואפור שמסתובב ומרעיש ללא הרף — והוא נשא אותה בחזרה הביתה. וגם אחרי ארוחת ערב קצרה ורפרוף מהיר בעיתונים טִיגוֹדנִיק אִילוּסטרוּבאני ונוֹיֶה פְרָיֶה פְּרֵסֶה, כאשר התיישב לבסוף אל המכתבה הישנה של אביו, לא משה ממנו החרדה; לא בזמן שכתב, לא בזמן שצייר, לא בזמן שחשב, כמו תמיד בשעת העבודה, על גופו המצטמק והגוסס של אבא או על ניד ראשם המבולבל של החיילים הרוסים ששרפו בטעות את ביתם שבכיכר השוק בשנה השנייה למלחמה. וכשהתעייפה החרדה ורצתה לחמוק החוצה, הוא מיהר לדמיין לעצמו שהוא, ולא גיסו החולה אנושות יאנקל, הוא שנאלץ לחתוך לעצמו את הגרון בתער בבוקר קיץ קריר אחד — וכבר התחיל הגוש האפור לקדוח חור עמוק יותר בבטנו. רק כשישן הניחה לו החרדה, והוא נעזב לנפשו באמת. אז היה חולם על ציריך, פריז וניו יורק, ששם יש מאות ואלפי גברים ונשים פורקי עול ועדיני נפש כמוהו, שמסתובבים בבתי קפה, בגנים ובספריות, מחייכים ומנופפים לשלום ומעודדים זה את זה בהנהון רפה ואילם.

"פרופסור שולץ," שמע פתאום ברונו קול של נער קורא מבחוץ, קול עמוק אך עדיין לא יציב וקרקרני. "לא היית בבית הספר היום! אתה תקבל נזיפה!" הנער צחק, ואתו צחקו עוד שני נערים. הוא דפק על החלון הגבוה במקל, אלא שהמקל לא היה מקל דווקא, אלא מקור של ציפור, והדפיקות, שבתחילה נשמעו כשריטות קלושות, הלכו והתחזקו. ברונו החליק מהכיסא אל הרצפה שמאחורי המכתבה ושוב תפס את ראשו במרפקים כפופים כמעט לגמרי וכיסה בידיו הקטנות את האוזניים הגדולות, וכשהציץ למעלה אל החלון, מעבר לקצה המכתבה, ראה כמה מקורים קטנים מנקרים ומכים בזכוכית המלוכלכת. מיד שב והחליק מטה, כיסה על אוזניו במשנה כוח ונסחף ברחש גלי הים שהתנפצו מעלה־מטה והתפשטו ממרכז ראשו אל העולם כולו.

למעשה קיווה ברונו שאיש בבית הספר לא יבחין בהיעדרו, ובייחוד לא הלנה היפה, ששׂערה העבה והבלונדיני, שלרוב היה מסורק ברישול, הפיץ למרבה הצער ריח חריף של כלוב של חיה — תערובת של שתן וקש לח ומרוט. אתמול, במשך שיעור שלם כמעט, היא נעלה אותו בחושך במחסן של מכשירי ההתעמלות השבורים שליד אולם הספורט. הוא לא ידע למה, כנראה כי בשיחתם האחרונה בהפסקה הוא רעד עוד יותר מכרגיל, ורעדו לא שכך אפילו למגע ציפורניה, שהיו קצרות אך חדות ולא משויפות. ומה בכך? היא לא הייתה צריכה לבקש ממנו להראות לה רק כמה עמודים מהרומן, וחוץ מזה היה לו קר, למרות ימי הקיץ שהורעפו עליהם פתאום באמצע נובמבר ולמרות מעילו הכבד. כשסוף־סוף הניחה לו לצאת, השתפרה הרגשתו פלאים, כך בכל אופן אמר לה כדי שלא תכעס עוד יותר, והיא הבטיחה לו שבקרוב תכלא אותו שוב, והוסיפה שאולי תיכנס אתו למחסן בעצמה לשעה קלה, ואם ירצה, תוכל ללכת אתו לאחת החנויות מאחורי כיכר השוק ששלט בהן אי־סדר והיו פתוחות תמיד רק לכמה שעות בסוף הערב ולפעמים גם אז לא. הוא בוודאי מתאר לעצמו מה עולה בדעתה! לא, הוא השיב, מוטב שלא, אף שהמחשבה על הדברים האלה — מסכות קולומבינה ונציאניות מעור שחור, בובות פיירו ממולאות בנסורת בגודל של איבר זכרות, שוטים להצלפה כמו בחג הפסחא, שזורים משריגי ערבה וקלועים בשרשראות פלדה דקות, מצבטי פטמות עשויים כסף ונרות שוּנגָה יפניים, הנוטפים שעווה שאינה משאירה כוויות — מיד נסכה בו ביטחון והוא התאושש, ובעודו רץ בחזרה אל נעריו השואגים בכיתת הציור שבקומה השנייה, אמר בלבו שמחר אולי מוטב שיודיע שהוא חולה. ואז, כשכבר היה בדרך הביתה, נזכר שזה זמן רב הוא מתכנן לכתוב את המכתב לתומס מאן שבציריך, וכך הוחלט: הוא יחסיר מחר בית ספר!

"חשודים גם נוהגי האכילה והדיבור של אותו תומס־מאן־לכאורה," כתב כעת ברונו במחברתו והוא עדיין יושב על הרצפה, בעוד הדפיקות בשמשת החלון שלו נחלשות והולכות. "אמנם הוא חותך בבשר ובתפוחי האדמה שעל צלחתו בשיעמום ובדיוק של מנתח החותך ברקמותיו של חולה, ולפני כן הוא פורש בחיקו את המפית בעדינות גדולה אף מזו של אדלה הקפדנית בשעה שהניחה מדי בוקר על מיטותינו את השמיכות והכרים שזה עתה התפיחה. אבל אז משליך הזר פתאום את הסכין והמזלג אל חלל המסעדה במלון 'הפירמידה המתנדנדת', שזה שבועות אחדים הוא מתאכסן בחדר האמבטיה של המנהל שלו האזֶנְמאס, תופס בשתי ידיים את האוכל שבצלחת ודוחף אותו לפיו עד שדם ניתז על חולצתו ואל עיניו. לאושרנו טרם נפגע איש מהסכו"ם המתעופף! האנשים החשובים הרבים בעירנו, שמאז בואו מזמזמים סביבו כדבורים סביב מלכתן, תופסים מחסה לרגע, עיניהם אדומות וזגוגיות מבהלה, זוויות פיהם מתעקלות לחיוך מתרפס, ואחר הם שבים ומזדקפים ומבקשים שימשיך לספר להם את סיפוריו המרתקים."

ברונו השתהה לרגע. הנקישות הנזעמות והשריטות של מקורי הציפורים חדלו, אך בחוץ כבר ירד ערב, כמעט לילה, פתאומי ומאיים, כמו בכל יום מימיו. עם זאת, בחדר המרתף עדיין שרר אור דמדומים מעופש ובו שיירים של שעות עבודה רבות, נוראות ועקרות, והוא מיד נזכר שבספר הגדול שהוא מבטיח זה שנים לחברים, לנשים ולעמיתים, בלבוב, בוורשה וכאן בבית, לא היה דבר מלבד הכותרת, אפילו לא עמוד או איור אחד. הוא לא ידע בכלל על מה יהיה הספר. לפחות כתב סוף־סוף את הסיפור הראשון שלו בגרמנית, ואם בעזרתו של תומס מאן הוא יתפרסם בנוֹיהֶ רוּנדשָׁאוּ או בזַמלוּנג, אפילו החרדה לא תמנע ממנו לעזוב את דרוהוביץ' ואת פולין אחת ולתמיד. כל מה שנחוץ לו הוא מכתב תשובה ידידותי מהסופר הנודע והמלצה מטעמו להוצאת קֵרידוֹ שבאמסטרדם או לבֶּרמָן פישר בסטוקהולם, ומיד יזרוק אל מזוודת העור הישנה של אבא כמה כתבי יד, מחברות רישום, מעט לבנים ואת כלי הגילוח ויֵצא לדרכו אל החירות.

"ככל שהזר שוהה כאן," המשיך ברונו לכתוב, וחיוך ממזרי האיר את פניו החמורים, העצובים כמעט, "כן מרבים לשאלו מה הביא אותו, את חתן פרס נובל המפורסם, דווקא אל דרוהוביץ' הקטנה והנידחת. כלום לא תורגמו יצירותיו ל־ 37 שפות? כלום אין נכון הדבר, שאלברט איינשטיין, ארתור רובינשטיין ופרנקלין ד' רוזוולט נמנים עם ידידיו? כלום איננו אמיד יותר מכל הסופרים הפולנים וסופרי היידיש של מערב גליציה כאחד? ולפיכך, אם כבר בא למחוזותינו, כלום אינו יכול להרשות לעצמו סוויטה במלון רוּסישֶר הוֹף בלבוב? בכל פעם הוא עונה תשובה אחרת — אם בנימה ידידותית מופרזת ואם בכעס — ורוקע במגפי ההרים הקרועים והמטונפים בבוץ. פעם הוא מספר ששוב איננו חש בטוח בציריך מאחר שגם שם התחילו הגרמנים זורקים את אויביהם מן החלון בחסות החשכה, אבל לפולין הרי לא יגיעו לעולם. פעם הוא נוקב בשמו של איש עסקים ליטאי־אמריקני בעל מראה מפלצתי ומחריד ועם זאת נעים הליכות, המתגורר בדרוהוביץ' זה שנים ויכול להשיג לו, לאשתו ולששת ילדיו ויזה לאמריקה. מעולם לא שמעתי את שמעו של אותו מיסטר קָטָנאוסקאס, וגם האנשים מחוג ידידי תומס מאן אצלנו אינם מכירים אותו, אבל הם כמובן לא יעזו לבקש פרטים מכבודו המלומד."

ברונו שב והשתהה, ומכיוון שלא ידע איך להמשיך, נשא את מבטו בחיפוש אחר השראה. באור העמום ששרר במרתף התקשה לזהות גם את רישומיו שלו עצמו הפזורים על הקירות, שמפאת הרטיבות הנצחית שם למטה קמלו כעורן של נשים זקנות. בדמדומי הערב נראו גופיהם ופניהם של הגברים, הנשים, הציפורים, הסוסים והכלבים שברונו לא יכול היה להפסיק לצייר מעוותים, שקופים ושבריריים אף יותר מהרגיל; הם נראו חיים ומתים בעת ובעונה אחת, וכך עלה בו רעיון.

"ערב אחד," המשיך אחרי שסקר את מה שכתב עד כה והכניס שניים או שלושה תיקונים, "סיפר לנו אותו תומס־מאן־לכאורה בבר של 'הפירמידה המתנדנדת' כי הוא רוצה לאסוף אצלנו, בעיר שפוגרום יַגיֶנקָה לוֹמְסְקָה התרחש בה, חומר לנובלה הבאה שלו. הנובלה תעסוק, כך אמר בגיחוך סדיסטי כמעט, ממש כמו בפוגרום האמתי — בחטיפתה וברציחתה של ילדה נוצרית. והחשד — ד"ר מאן היקר, האיש לא חדל מלצחוק אפילו לרגע וסטר שוב ושוב בידו הפתוחה לפדחתו הקירחת של המנהל האזֶנְמאס — נופל תחילה על הדוד של הילדה, ואחר כך על יהודי העיר, ומכיוון שעד מהרה מתברר שהאחראי הוא אכן הדוד, נתקפים הנוצרים זעם כה גדול עד שהם הורגים את היהודים ושורפים את בתיהם. אך כשהאש מתפשטת אל הרובע הנוצרי, הם מאשימים זה את זה בהרס העיר, מתנפלים זה על זה, משפדים זה את זה בסכינים ובקלשונים ואונסים את חבריהם וחברותיהם הטובים ביותר, את ילדיהם ואימהותיהם. 'ובכן, ידידיי,' אמר לנו הזר המתחזה כשסיים ומחה את דמעות הצחוק מעיניו, 'מה דעתכם על הסיפור? איך תענו על שאלת האשמה הזאת? אני הייתי אומר: אילולא באו העִברים לדרוהוביץ', לעולם לא היה מתרחש הפוגרום המיותר וההרסני הזה. הלוא כן?' ואז תופף במרץ בשתי כפות ידיו על ראשו של המנהל."

שוב דפיקה — הפעם בדלת המרתף הנעולה, דפיקה רמה הרבה יותר, אך גם ידידותית יותר מהרעש המטופש והטרחני שהקימו קודם תלמידיו במקוריהם ובטופריהם. ברונו, עודו כורע על הרצפה, כעת על ארבע, המחברת הפתוחה מונחת לפניו כעצם החביבה על כלב, התנער וניסה להוציא מגרונו מילה. אבל כמו בכל פעם שכתב סיפור והיה מרוכז יתר על המידה, הצליח לחלץ מפיו רק נהמה. "ברוניו," שמע את אחותו הַנְיָה קוראת מבחוץ. "מישהו טלפן אליך. אתה שם? מה הרעש הנורא הזה?"

"מי טלפן?" השיב במאמץ רב.

"מישהו מבית הספר."

"בשעה כזאת?"

"מניין לי לדעת?"

"זה היה… אישה או גבר?"

"אישה."

"בשמונה בערב?"

הניה שתקה, והוא חשב שהיא בוודאי הוזה. זה עשר שנים, מאז מצא ברונו את יאנקל החולה אנושות בגרון משוסף ובאיברים פשוטים על הספסל שבירכתי הגן, לבלב דמיונה כמו שושני הענק השחורות ב"מסה על בובות החייטים" שלו. ביום שלמחרת השלושים למותו, למשל, היא אמרה לברונו שיאנקל אינו מת, שהם קברו את האיש הלא נכון, שמכר של אדלה ראה אותו בוורשה פעמיים. אדלה הייתה המקור לעוד אחד מסיפוריה של הניה: לכאורה, כך סיפרה לו לפני כמה חודשים, מאז נבצר מאדלה להשליט סדר בביתם או בנפשה־היא, היא התחילה לעבוד ברחוב סְטרי, ושם היא פוגשת לעתים קרובות אדם אשר — לכאורה — דומה להפליא לברונו הקטן, הפחדן וההיפוכונדר שלה, אך בשום אופן לא ייתכן שזה הוא, שכן הוא בוחן את הבנות העירומות למחצה כמו סוחר סוסים הוּצוֹלי, שותה הרבה יין ומספר בדיחות גסות. מדוע הניה מספרת סיפורים מרגיזים כל כך? איך הם עולים בדעתה? הוא מעולם לא ראה את אדלה ברחוב סְטרי, הניה בוודאי ממציאה את כל זה רק כדי שיהיה מבולבל ומעורער כמותה. וכך גם כשהם מדברים על פוליטיקה. כשהסביר להניה שתאבונם של הגרמנים לדנציג ולשלזיה עילית לעולם לא יהיה גדול יותר מאשר פחדם מאנגלייה ומצרפת, בעלות בריתה של פולין, הניה, שרוחה נתבלבלה אחרי התאבדותו של בעלה, הביטה בו כאילו הוא משוגע. היא ליטפה את ראשו ולחשה שבמלחמה הבאה יבער לא רק ביתם־הם, היא בטוחה בזה כמו בחורבן בית שני, והיא מקווה שממנה וממנו, מהילדים ומיאנקל יישאר קצת יותר מתלולית אפר וממה שכתב עליהם ברונו בשני ספריו.

"מה רצתה האישה, הניה?" אמר ברונו לאט וברוגז, שכן מיהר להמשיך לכתוב, וחשב: טוב, לפחות אני מצליח לדבר.

"היא אמרה שלא היית היום בבית הספר, שבהיעדרך התלמידים שלך הרסו את הפוחלצים שבכיתת האמנות וזרקו אותם אל החצר," קראה הניה מבעד לדלת בקול האלמנה שלה, קול גבוה וקמל. "לכן אתה צריך ללכת לשם עוד היום ולקבל את העונש שלך. היא אמרה שאם לא תבוא, מחר תוענש כפליים. אבל תאכל אתנו קודם, ברוניו? יאנקל יהיה בלבוב עד יום שלישי, ויש לי יותר מדי קרעפלאך ובשר." היא נאנחה. "אתה יודע — גם כשהוא נוסע ליום–יומיים בענייני עבודה אני מתגעגעת כאילו לא יחזור לעולם. ארוחת הערב בתשע!"

עיניך הרואות, אדון תומס מאן נכבדי, חשב ברונו, אותו כפיל שלך אינו האדם היחיד בדרוהוביץ' שנסתתרה בינתו. אצל אחותי הניה הדבר התחיל בשלב מוקדם מאוד, ואילו אבי נטש את המציאות אף ביתר חיפזון, ועוד זמן רב לפני מותו נסוג אל ממלכת הביניים שבה, כך האמין, יכולים בני אדם, חיות וצמחים לדבר זה עם זה בלי מילים. ברונו נד בראשו, הזיז את המחברת השחורה הקטנה הצדה והניח את העיפרון על הרצפה הקרה כקרח. העיפרון התגלגל מעליה מהר כעכבר מפוחד ונעצר ליד אחת מרגלי המכתבה. וכאשר טיפלה בו אמי האהובה — שמאז כבר מתה — הוסיף ברונו לחשוב ושכח שהפסיק לכתוב, גילתה גם היא את מנעמי הבדיון. בעיניה — גם כשנעשה אבי שוב קטן כתינוק, שכב בסלסילה עם הכלבלב שלנו נמרוד והתרפק בבכי ובלחשושים על החיה התמהה — בעיניה אפוא היה ונשאר אבי גם אז האשם הגדול, שניצל את מחלתו הסופנית כדי להשתמט מאחריותו לבית ולמשפחה. ולכן הייתה לפעמים

זורקת עליו בכעס את המפתחות לדלת הבית או את הסידור באמצע התפילה. מאז, מר מאן היקר, אני שואל את עצמי שלוש פעמים ביום: האם למדה זאת אימא מאדלה, הסוהרת האכזרית שלנו? האם ידעה על הפעמים הרבות שבהן, בבית הישן שליד השוק, באחת מעליות הגג הנשכחות, הריקות והמאובקות, ידעתי את נחת זרועה של אדלה, שהייתה אמנם קטנטונת, אך לעתים קרובות אָצַל לה טירופה כוח על־אנושי? סבורני שלשאלה זו יש רק תשובה אחת. פעם איזו דלת מעץ גס נשארה פתוחה באחד החדרים שבהם התנהל השיג ושיח הקצר ביני ובין מאבֵּק הנוצות השורקני של אדלה, וכשראשי הוטל הצדה מרוב כאב, הבחנתי בחריץ הדלת בפני המוקיון העצובים וחסרי האונים של אימא. ד"ר מאן, כעת אתה מבין איזה מין בית משוגעים היא העיר דרוהוביץ'? איש כאן אינו חושב ומתנהג כצפוי ממנו! כל כך הרבה סיפורים הייתי יכול לספר לך! תלמידיי, במקום לצייר או להכין את שיעורי הבית בחשבון, יושבים על פי רוב על גגות הבתים, הומים ומנקרים, או מתעופפים במשך שעות סביב מגדל העירייה. מנהל המלון האזנמאס מרשה לכפיל שלך — כך ראיתי מבעד לחלון בליל שבת האחרונה — לרתום אותו לכרכרה, וכך, עירום וצוהל חרישית, הוא מוביל את כבודו המלומד מבר לבר. פרלמן, העורך הראשי של חדשות דרוהוביץ', אותו ינוקא עגמומי, מציע ליהודים יום־יום מעל דפי העיתון שיזנחו את אמונתם בן־לילה כשם שעשו בעבר בספרד, וכך ינהיגו עד מהרה את חילותיו של טוֹרְקֵמָדָה במקום שאלה ישחקו אותם עד עפר. וד"ר פראנק, המומחה ברפואה פנימית, סגר את הקליניקה שלו בחודש שעבר, הוא יושב כל היום על ספסל בתחנת הרכבת ואומר קדיש בלי הפוגות.

**

'בראש של ברונו שולץ' הוא ספרו השני של מקסים בילר היוצא לאור בהוצאת עם עובד (קדם לו הרומן אסרה).

בילר, יליד 1960, "הילד הרע" של הספרות הגרמנית, פרסם ספרים רבים וזכה בלא מעט פרסים. הוא נחשב ל"וודי אלן הגרמני", ומלבד היותו סופר עוצמתי וייחודי, הוא גם פובליציסט מושחז, שמתייחס באופן קבוע לבעיות של היהדות הגרמנית העכשווית, ליחס מתעתע של הממסד והחברה הגרמנית אל היהודים, וכמובן לעבר, לפצע שותת הדם שעדיין לא הגליד.