אמרה ידועה היא ש"קמצנים משלמים ביוקר" – מי שמנסה להימנע בכל מאודו מהוצאת כסף, יעשה טעויות שבסופו של דבר יגרמו לו להוציא יותר משהיה מוציא מלכתחילה. זוהי, פחות או יותר, תמצית המדיניות של ממשלת ישראל ביחס להולכת הגז הטבעי – נסיון "לחסוך" בכסף הציבורי ולהסתמך על השוק הפרטי, באופן שגורם לכולנו לשלם ביוקר – במקרה הזה בפגיעה בבטחון האנרגטי שלנו ובזיהום האוויר.
כדי להבין את חשיבות ההשקעה הציבורית ברשת הולכת גז, ניתן לדמות אותה ל"רשתות" אחרות המוכרות לנו יותר – רשת הכבישים ורשת האינטרנט. רשת הכבישים בישראל היא משאב ציבורי במימון המדינה, שממומנת בחלקה ממסים כלליים, ובחלקה ממסי שימוש – למשל מס בלו על הדלק. על גבי הרשת הציבורית הזו מתרחשת פעילות כלכלית, פרטית וציבורית, שמניעה את הכלכלה. הפקקים ברשת מזיקים לכולם, ונוצרים כתוצאה מבנייה לא אופטימלית – היעדרה של מערכת תחבורה ציבורית יעילה, שמעודדת עודף ביקוש לרכבים פרטיים ש"סותמים" את המדינה.
למעשה, גם רשת האינטרנט היא בעלת מבנה דומה – מדובר במבנה ציבורי גלובלי, אשר על גבו נעשית פעילות כלכלית פרטית וציבורית, אך התשתית עצמה חופשית. גם שם יש "פקקים" כאשר אין מספיק "כבישים" – רוחב פס. באינטרנט כל התנועה מקבילה ל"תחבורה פרטית" גם כשמדובר במערכות ציבוריות: כללי הניטרליות ברשת אוסרים על תיעדוף ואפליה בין הלקוחות. התשלום הוא בעבור רוחב הפס בגישה לרשת – בחיבור קווי, ולעיתים מותנה בכמות השימוש – בייחוד בגלישה סלולרית, אך אין תשלומים על מעבר בתוך הרשת, כמו ב"כבישי אגרה". השליטה הציבורית בתשתיות, ועלויות הגישה הדומות בין משתתפים בגדלים שונים, הם התנאים שמעודדים פעילות כלכלית מגוונת.
העיקרון הזה נכון גם לגבי רשת הולכת הגז הטבעי. את הרשת בונה נתג"ז הממשלתית, באמצעות גיוסי חוב ומענקים ממשלתיים. החברה גובה מלקוחות הגז דמי הולכה, אשר בטווח הארוך יחזירו את ההשקעה. עם גב כלכלי ממשלתי, החברה מצליחה לעמוד ביעדיה, מה שלא קורה ברשת חלוקת הגז, אותה הוחלט להפריט לספקים קטנים. למעשה, רק ספק אחד באזור הנגב עמד ביעדי הנחת הצינורות, ואילו במקומות אחרים בארץ יש כאלו שאף לא התחילו במלאכה. מדובר במעין "ביצה ותרנגולת" שכן בהינתן רשת חלוקה וגז זמין, קל ללקוחות לרצות להתחבר. כאשר אין צינורות, קשה לחברות לגייס לקוחות שיוכלו לממן את ההשקעה בהנחת צינורות.
אז אם ביבשה יש הלאמה של רוב פעולה ההולכה, והפרטה (כושלת) של פעולת החלוקה לצרכנים קטנים, בתוך הים יש הפרטה גמורה של הצנרת, למעט הצינור מול חופי חדרה בו משתמשת חברת החשמל להולכת הגז מהאניה המגזזת – פרויקט שביצעה נתג"ז בעזרת יועצים ישראלים המנוסים באתגרים הנדסיים כאלו מרחבי העולם (חברת "בי-פול" מרעננה). המדיניות הזו חוסכת למדינה השקעות ברשת הגז בים. אבל המחיר של ההחלטה הזו היא שהמדינה סומכת על יזמים פרטיים שיגשימו בעקיפין את היעד שלה – 3 צינורות גז פעילים, שיאפשרו קיבולת מספקת וביטחון אנרגטי. בינתיים זה לא קרה, וההשלכות של תקלה או חבלה בצינור יהיו חמורות במיוחד – חזרה לשריפת סולר יקר ומזהם הרבה יותר מגז טבעי.
לו המדינה הייתה בוחרת להפעיל יותר את נתג"ז גם בתוך הים, הרי שמדובר בהשקעה עם יתרונות ברורים – הקטנת הסיכוי למשבר במשק החשמל במקרה של תקלה בצינור אחד, ומניעת נזק אקולוגי ובריאותי בשל שריפת סולר מיותרת. על ההולכה בים תגבה נתג"ז דמי שימוש, אשר יצדיקו בטווח הארוך את ההשקעה גם בפרמטרים כלכליים. יתרון נוסף בשיטה זו, היא ה"נייטרליות" של הרשת. כלומר, יזמים פרטיים שימצאו גז בים, יקבלו הקלה דרמטית בעלויות המימון הראשוני הקשה לגיוס, וישלמו על השימוש בצנרת לאורך זמן, כאשר כבר יהיו להם לקוחות. ללא מדיניות כזו, אין כדאיות בפיתוח עוד מאגרים בעבור המשק הישראלי. אף על פי כן, המדינה שומרת על גישתה של "עידוד" בלבד לשחקנים פרטיים, ובכך קושרת את ידיה של עצמה בהשגת יעדים אסטרטגיים כמו בטיחות אספקת הגז למשק.
