סיפור הירצחה של תאיר ראדה ז"ל לפני כעשור זיעזע את המדינה. נערה צעירה בת 13 אשר לא שבה הביתה מלימודיה בכיתה ח' בבית הספר התיכון בקצרין, וגופתה נמצאה מאוחר יותר מתבוססת בדמה בשירותי בית הספר.

לא קשה להבין למה הירצחה של תאיר עורר גלים רבים וכעס ציבורי, אך לגלי הסערה התווסף זרם עכור נוסף ומפתיע שנגע לזהות הרוצח. כשבוע לאחר הרצח נעצר בחשד לרצח רומן זדורוב, פועל בניין תושב קצרין שעסק בשיפוץ בית הספר. משפטו של זדורוב סוקר בהרחבה בכלי התקשורת ועורר מחאה ועניין ציבורי בשל הטענה שזדורוב איננו האשם האמיתי. המחאה הגיעה בעיקר מכיוון שהמפנה בחקירה ולמעשה הראיה העיקרית לכך שזדורוב הוא הרוצח, הגיעה לאחר שזדורוב הודה במעשה באוזני מדובב שהוכנס לתאו ובכך הפליל את עצמו.

רבים בציבור חשדו שההודאה הושגה ע"י מניפולציות והפעלת לחץ וסנגוריו של זדורוב אף הרחיקו לכת וטענו בסרקסטיות כי "אם המשטרה הייתה לוחצת עליו יותר הוא היה מודה בסופו של דבר ברצח ארלוזורוב ואף משחזר אותו".

לו היה משפטו של זדורוב מתנהל ע"פ המשפט העברי, הוא כנראה לא היה מורשע, זאת ע"פ אחד הכללים הבסיסיים ביותר במשפט הפלילי העברי המובא בפרשת 'שופטים': לֹא-יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, לְכָל-עָו‍ֹן וּלְכָל-חַטָּאת, בְּכָל-חֵטְא, אֲשֶׁר יֶחֱטָא:  עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אוֹ עַל-פִּי שְׁלֹשָׁה-עֵדִים–יָקוּם דָּבָר" (דברים, י"ז, ו'). כלומר, על מנת להרשיע אדם בדין התורה ישנו צורך בשני עדים לפחות. עד אחד, ואפילו הוא הנאשם עצמו שהודה, איננו מספיק.

הכלל הזה נקרא 'אין אדם משים עצמו רשע'. משמעותו היא שאין אדם יכול להפוך את עצמו בדבריו למורשע בדין. ההסברים שניתנו לכלל הזה הם רבים ומגיעים מעולמות שונים ומגוונים. כך, ישנו הסבר משפטי שמכיוון ש'אדם קרוב אצל עצמו' וקרובי משפחה פסולים לעדות, הוא איננו יכול להעיד על עצמו. הסבר אחר הוא הסבר 'דתי' יותר, הטוען שהאדם הוא 'ברשות' הקב"ה ואין בסמכותו לפגוע בעצמו. ישנו גם הסבר פילוסופי הטוען שמדובר בפרדוקס הדומה ל'פרדוקס השקרן', ועל פיו מכיוון שאדם רשע פסול לעדות, אדם שמעיד על עצמו שהוא רשע הופך את עצמו לפסול לעדות וממילא עדותו נופלת.

בנוסף לכל אלה ישנם גם גם הסברים הקרובים יותר לענייננו, ובהם אחד הטוען לפגם בהליך המשפטי הנובע מנטייה להאמין לאדם שמודה ולא לחקור אותו ברצינות, ושני שהוא הסברו המפורסם של הרמב"ם בנושא:"אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג." (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק י"ח, הלכה ו').
כלומר, אי אפשר לסמוך על אדם המרשיע את עצמו מכיוון שייתכן ודעתו משובשת או שהוא רוצה להתאבד בעזרת בית המשפט וכד'.

במשפט הישראלי העכשווי, תופסת ההודאה מקום מרכזי. למעשה, מקומה מרכזי עד כדי כך שהיא מכונה 'מלכת הראיות'. יחד עם זאת, על מיקומה המרכזי של ההודאה מובעת גם ביקורת רבה, בטענה כי הלחץ הפסיכולוגי הכבד על הנאשמים להודות, המגיע מנבכי נפשו של הנאשם וגם מגורמים חיצוניים (משטרה, עו"ד), עלול לגרום לנאשם להודות בדברים שכלל לא עשה, במיוחד כאשר הוא מגיעים מרקע קשה או נמצא במצב נפשי רעוע. מפורסמים במיוחד המקרים של 'כנופיית מע"צ' שהורשעו במעשי אלימות קשים שלא ביצעו על סמך הודאות שהושגו תחת לחץ ואלימות; המקרה של פאבל סמירנוף שהורשע ע"פ הודאתו ברצח חברו שנמצא לאחר מכן חי, ועוד מקרים רבים. לטענת מבקרים אלה, יש להתייחס להודאה בהססנות רבה ורק אם היא תומכת ראיות אחרות.

במשפט העברי קשה מאוד עד בלתי אפשרי להרשיע אדם בדין פלילי. זאת בשל הצורך בעדות בעלת מידת וודאות גבוהה מאוד, הדרישה להתראה על האיסור לפני ביצוע המעשה, ועוד. אולי אפשר להציע, כי הדרישות המחמירות שמציבה ההלכה היהודית בפני הרשעת הפרט, מאוזנות ע"י חיוב הקהילה. דוגמא לחיוב שכזה ניתן למצוא בהלכה אחרת שנכתבה גם היא בפרשת משפטים, הלכת 'עגלה ערופה'. עיקרה של הלכה זו הוא חובת 'זקני הקהילה' לקיים טקס 'כפרה' מיוחד במקרה שנתגלתה גופה בעירם ולא ידוע מי הרוצח. העובדה שלא הורשע אדם ברצח, אינה מותירה חלל ריק. התורה מטילה אחריות על הרצח על הקהילה כולה, גם ודווקא במקרה שאיננו יודעים מיהו הרוצח הפרטי: "הנה כי בהמצא חלל באדמה אשמת דבר של אנשי המקום שלא היו ראוין להיות למגן בל תהיה תקלה סביבותיה." (אלשיך).

הרצח הוא פגיעה בסדר העולם ואם מותו של הרוצח לא יכול לכפר על מות הקורבן, על הקהילה להירתם ולעשות כפרה שכזו. במידת מה, ניתן להשוות תפיסה זו לתפיסת המשפט הפלילי הקיים, המדגישה את הפגיעה הציבורית במקרים של רצח ושל פשעים נוספים. תפיסה שבשלה התובע במקרים שכאלה הוא המדינה ולא הקרבן.

בסופו של דבר הוכרע משפטו של זדורוב בשני בתי משפט (מחוזי ועליון) ועל סמך ראיות נוספות מעבר להודאה עצמה. אך סיפורו וסיפורי אחרים מודגשים על רקע הציווי הנאמר בפרשה על חובת קיומה של מערכת משפט צודקת ומיטיבה ואת העובדה כי היא תנאי לישיבה בארץ: "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים, ט"ז כ').