מבנה קטן בכניסה ליישוב ניצן שבחוף אשקלון הוא מרכז ההנצחה ליישובי גוש קטיף וצפון השומרון, מהם נסוגה ישראל ב-2005 במסגרת תכנית ההתנתקות. 12 שנים אחרי, מתמודד המרכז עם האתגר של יצירת סיפור משותף מתוך היסטוריה שחלקים שונים בחברה הישראלית רואים באופן שונה, ולעיתים הפוך לחלוטין.

ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את החוק להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון.  "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח את מורשת ההתיישבות בגוש קטיף וצפון השומרון, ובאמצעותו יונחלו ערכים לאומיים וחינוכיים", נכתב בחוק. אישור החוק על ידי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ממש לפני שהתפטר מתפקידו, שם בידי הציונות הדתית אחריות כבדה, והיא נאלצה באחת להתמודד עם האתגר של קיום מפעל ממלכתי שמצליח לספר את הסיפור של החברה הישראלית. מאז ועד היום עבר מרכז קטיף תהפוכות רבות שמבטאות בין היתר את רצונה של הציונות הדתית כחברה להתמקם בליבה של החברה הישראלית.

המרכז משלב תערוכה, סרטונים ומיצגים המספרים את סיפורה של ראשית ההתיישבות היהודית בעזה בימי אברהם אבינו, דרך הקמתו של גוש קטיף בשנות השבעים על ידי גרעיני נח"ל ובהמשך הקמתם של ישובים נוספים מרפיח בדרום-מערב, עד לדיר אל-בלח בצפון ובסך הכל, 21 ישובים.

קובי בורנשטיין, מנהל התוכן של מרכז קטיף, מסביר: "החוויה האישית שלי שזה סיפור גדול בחברה הישראלית שאנחנו עדיין קרובים אליו ולא מספיק מבינים איך הוא השפיע עלינו. הוא סיפור מאוד נוכח ומשפיע, הוא לא רק סיפור האידיאולוגיה של מתיישבי גוש קטיף, הוא סיפור שמביא הרבה סוגיות יסוד של החברה הישראלית. ולכן זה נכס, זיכרון של החברה הישראלית שצריך לשמר אותו. צריך לתת לנו לשמר אותו". בורנשטיין, שחי 9 שנים בנווה דקלים ושימש כרב בישיבת ההסדר, סבור שמבחינת הציבור הציוני דתי האירוע הדגיש שתי הכרעות. מצד אחד, שהוא לא חותך מהחברה הישראלית ולא "מפרק את הבית המשותף" ומצד שני שהוא צריך להיות חלק בצורה אקטיבית וכי לא ניתן להמשיך לחיות מעבר להרי החושך, בניתוק מהציבור הישראלי.

קובי בורנשטיין (צילום: מיכל רוטנברג)

ניהול מחלוקת ללא שנאה

בורנשטיין מספר על פרויקט חדש, שלדעתו משקף את מטרתו של המרכז, בשיתוף מכינת רבין ומשפחת בנקי, הוריה של הנערה שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה בי-ם ב-2015. הפרויקט מפגיש בין בני נוער חילוניים ודתיים ומעלה שאלות על היכולת לקיים חברה ישראלית אחת שלא תתפרק במצב של מחלוקות. "זאת הייתה יוזמה של משפחת בנקי שרצו למצוא מקום שמתעסק בניהול מחלוקת ללא שנאה, ואנחנו הצענו להם את הפרויקט הזה. זה ממש לא מובן מאליו".

הפרויקט בנוי מצוותי הדרכה משותפים, חילונים ודתיים, שמעבירים שלושה ימי עיון, אחד במכינת רבין, אחד במרכז גוש קטיף ואחד ליד המצבה של שירה בנקי ז"ל בירושלים. הפרויקט מפגיש קבוצה של 20 בני נוער חילונים ודתיים. "יוצרים הפרדה מגדרית, אבל מאוד חשוב לנו שבית הספר הדתי יבין שזה מחיר מאוד כבד שהחילונים משלמים פה. יש לנו בית ספר חילוני לדוגמה השנה שלא רוצה להשתתף בפרויקט כי הוא לא רוצה להפריד את הבנים והבנות. זה חלק מהעניין שהדתיים יבינו את המשמעות של החילונים לאפשר דבר כזה", מסביר בורנשטיין.

שני מדריכים שחושבים מאוד שונה אחד מהשני ועדיין בוחרים להפגיש על תוכן דומה. אנחנו חלק מחברה שבסוף הביחד יותר חשוב לנו מהמחלוקות

"כשאורי בנקי הגיע לכאן לראשונה הוא אמר שאם לא היה נכנס לכל הסיפור הזה של יישוב סכסוכים, היה לו ברור שאם היה שומע בבית ספר של הילדים שלו שלוקחים אותם למרכז קטיף היה מרים טלפון למנהלת ושואל אותה מה נסגר?". "היום", מוסיף בורנשטיין, "אני מבין שכל ילד בחברה הישראלית חייב להיות פה".

"אני חושב שהפרויקט המשותף הזה מדגים את הניסיון בצורה משמעותית. שני מדריכים שחושבים מאוד שונה אחד מהשני ועדיין בוחרים להפגיש על תוכן דומה. אנחנו חלק מחברה שבסוף הביחד יותר חשוב לנו מהמחלוקות".

הישוב ניצן (צילום: מיכל רוטנברג)

 

ב-26 באוקטובר 2004, ברוב של 67 בעד, 45 נגד ו-7 נמנעים אושרה תכנית ההתנתקות המתוקנת כאשר בהחלטה שאושרה למעשה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום התכנית (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע).

חוק יישום תכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את פינוי ההתנחלויות והפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005. אישור החוק עורר התנגדות קשה בחברה הישראלית ובראשם 8,600 תושבי הגוש שהוכרע שעליהם לעזוב את בתיהם.

נגד החוק אף הוגשו עתירות לבג"ץ וב־9 ביוני החליט בג"ץ לבטל מספר סעיפים שהגבילו את הפיצוי למפונים, אך דחה את העתירה לביטול החוק עצמו. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד כשבדעת המיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.

"מנותקים נפשית מדברים בסיסיים"

"היו קולות שאחרי הגירוש, וגם עד היום, בחרו לחתוך הצידה ולהסתגר. אמרו לעצמם שהם רוצים לייצר חברה ותרבות אחרת ולהיות מנותקים נפשית מדברים בסיסיים. אפשר לראות את זה בכל מיני דברים, לדוגמא החרד"ליות (חרדיוּת לאוּמית – מ.ר), אבל רוב הציבור הכריע שהוא ממשיך, הדור הצעיר של הציונות הדתית מסתער למרכז העשייה החילוני-דתי שהוא בדיוק הפוך מהחרד"לניקים. תופעה כמו יאיר שרקי עם פאות בערוץ 2, זמרות דתיות ששרות רוק עם כיסוי ראש מלא. השנה הבאנו את הספוקן וורלד, צביה מרגליות היא עם זהות דתית מלאה ומדברת בשפה כללית.

מרכז המבקרים קטיף בניצן (צילום: מיכל רוטנברג)

"לא רוצים לחזור לגוש קטיף"

"זה שהבית היהודי נראה היום כמו שהוא נראה עם נפתלי בנט ולא מישהו אחר, זה חלק מההשלכה הזאת. כניסה לתוך המרחב המשותף ועם זהות יותר ברורה שאנחנו לא רוצים שידרכו עלינו שוב כמו שדרכו עלינו בגוש קטיף, אפשר לשמוע בקלמן ליבסקינד. כל מיני אנשים שלפעמים יוצא להם 'אנחנו לא רוצים לחזור לגוש קטיף', לא רוצים לחזור להיות נער הכאפות של החברה הישראלית כי לא היינו במקומות ההשפעה ואנחנו מבינים שאנחנו רוצים להיות בחברה הישראלית. אז אנחנו צריכים שפה משותפת ותרבות. זה לא בדלנות. זה להגיע למקום אבל עם עמוד שדרה, גמיש, הוא צריך לדעת לנהל שיח"

האם לציבור יש התנגדויות לאופן בו בחרתם לקחת את הסיפור?

"בטח יש כאלה שאומרים 'הא אתם מקבלים כסף מהמדינה אז לכן אתם מספרים את הסיפור באופן הזה'. הם היו מעדיפים שזה יהיה פרטי ואנשים יוכלו להגיד ולספר מה שהם רוצים. ויש כאלה מהצד השני שאומרים 'הא בגלל שקיבלתם כסף מהמדינה הבאתם בדואים'? אני אומר הלוואי שמשרד ראש הממשלה יגיע איתי לדקדוק של תכנים כאלה. אבל כן יש ביקורת עלינו במובן הזה.

אנשים אומרים לנו 'אתם ממלכתיים, אתם לא ממלכתיים'. קיבלנו מלא דיונים על התוכן של המרכז, אנחנו שמחים על כך זה הוביל לדיון פורה, מצד שני אומרים שאתה מקבל כספי מדינה מה אתה מספר פה סיפור אישי? אנחנו מנסים ללכת למקום שאליו אנחנו מחויבים. שזה שילוב בין הסיפור של גוש קטיף בתוך הסיפור ההיסטורי של מדינת ישראל".

"בסוף החיים המשותפים הם המשמעותיים לנו"

בורנשטיין מספר בעיניים בורקות שאחד החלומות שלו למקום הוא שילדים בכיתה י' יגיעו לקבל כאן את תעודת הזהות שלהם. "לכאורה זה לא סיפור הגאווה של המדינה. אבל להבין דרך הסיפור כמה אנחנו מוכנים להקריב בשביל המדינה. ומה המחיר של מדינה דווקא ממקום כזה. כלומר להבין את הערך של המדינה לא מהמקום היפה שלו, אלא מהמקום החיוני שלו. בסוף החיים המשותפים הם משמעותיים לנו. אנחנו לא מסכנים את הדבר הזה גם במחלוקות הכי חריפות. המקום הזה יותר משמעותי.

זה מתח עדין שצריך לעמוד עליו. זה לא שעכשיו אנחנו מספרים ממקום ניטרלי. הנרטיב שלנו זה נרטיב של גוש קטיף אבל מדגישים שזה לא הסיפור המלא שנמצא בין נרטיבים מקבילים. וזה האתגר הגדול לייצר סיפור היסטורי כחלק מההיסטוריה של מדינת ישראל כשהוא מודע לעובדה שהוא נרטיב אחד בתוך המציאות".