דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
המאבק להעלאת קצבאות הנכות

למה צריך בכלל את הביטוח הלאומי?

הביטוח הלאומי מבטח אותנו כחברה, שלא נשכח שכולנו בני אדם. זו המטרה האמיתית שלו. שלא נשכח שאנחנו חברה של אנשים, שחיים יחד, עובדים יחד, משרתים יחד בצבא ואוהבים את הארץ שלנו.

אבל שכחנו.

כשבנימין נתניהו קיצץ את קיצבאות הביטוח הלאומי והקפיא אותן, הוא קיצץ והקפיא גם את האחדות שהייתה פה ושקרבה אותנו אחד לשני. הוא קיצץ את שותפות הגורל, את האחריות האישית והחברתית שהייתה ועודנה הכרחית לחיינו בארץ הקטנה ועמוסת הקונפליקטים. שכחנו שלא משאירים פצועים בשטח.

פעם, כשגרתי בשכונה כלשהי במרכז הארץ, לא הצלחתי להבין דבר אחד. הנשים שם היו כל היום מנקות את הבתים. "חולות ניקיון". הבתים היו מטופחים ומשופצים, אבל משום מה, בסוף הניקיון, האשפה נזרקה מהחלון לחצר. כולם שם היו "אחי" ו"אחותי", ובשבת היו עושים על האש בגן הציבורי. אבל השאריות של חגיגות השבת נשארו שם.

מזכיר לי את אלו שאומרים שאם יעלו את קיצבאות הנכות – הם יאלצו לשלם יותר מיסים. הטענה העיקרית שלהם היא "למה שאני אממן את המחייה שלך אם את לא יכולה לעבוד". הרי הם עובדים קשה למחייתם ובקושי גומרים את החודש. ובדיוק ככה, כשאין אחריות חברתית, כשאתה דואג רק לבית שלך, ואתה חי בטינופת בשכונה שלך, בעיר שלך ובמדינה שלך, אבל מבחינתך הכל בסדר כי אצלך בבית – נקי.

ישנם אנשים שגם ממהרים לקבוע אשמה, לשפוט ולבזות את הנכה, שנכותו הקשה השאירה אותו חסר אונים. מאשימים בלי להבין כלל מה היא נכות, מה הקושי ואפילו כמה עולה להיות נכה. לא הכרתי נכה שלא היה משלם את כל הכסף שבעולם עבור לחזור יום אחד להיות אדם בריא. לא מכירה נכה אחד שלא יוותר על תו החנייה שלו בעבור הסרת המגבלה בהליכה או את הישיבה הבטלה בבית עבור יום עבודה אחד. "אל תדון את חברך עד שלא עמדת במקומו" עד שלא נפלת במקומות שהוא נפל וצעדת בנעליו כברת דרך.

השאלה שצריכה להישאל בעצם היא מה הוא אדם? האם הוא רק גבר בריא או שיכולה זו להיות גם אישה אתיופית נכה? האם רק אנשים עובדים זכאים לחיות בכבוד ואלה שלא עובדים נזרקים ונאלצים לחפש אוכל בפחים. ישראל חתומה על אמנה בין לאומית בה היא מתחייבת לשמור על חיי אדם וכבודו. מהו ערך חיי אדם? מהו כבודו? האם יש קווי מתאר חיצוניים לאדם? מתי אדם מפסיק להיות אדם והופך להיות נכה? כשהוא הופך לקשיש? כשהוא מאבד את כספו? האם אדם נועד להיות בורג במכונה משומנת שתפקידה לייצר רווחים למדינה? האם כשאדם נשבר אפשר לזרוק אותו כי הוא כבר לא רווחי?

כשמתחילים להתייחס לאנשים כמו אל מספרים פשוטים בטבלאות אקסל, בוודאי שזה לא כלכלי להגדיל את קצבאות הנכות. כשמסתכלים מעבר לחישוב הקר של רווח והפסד מיידי ומסתכלים בתמונה הגדולה, אולי ניתן לראות עוד צבעים, פרט לשחור ולבן.

הכלכלה הקפיטליסטית אולי עובדת במרחבים העצומים של ארצות הברית, למרות שגם שם יש בעיות חברתיות והקצנה של הקיצוניים. אבל במדינה קטנטונת כמו שלנו, בה אנחנו תלויים לחלוטין האחד בשני להישרדותינו, אם בצבא ואם בחיי היום יום, אין מקום לאינדיבידואליזם כלכלי, או לטייקונים גדולים. אין מקום לזניחת הקשישים, הנכים והילדים לגורלם.

האחריות על החלשים ועל חסרי הישע, על הנכים והקשישים, היא של כולנו. וכשילד גדל בבית ששני הוריו נכים, נזרקים לרחובות ומחטטים בזבל והמדינה לא לוקחת אחריות חברתית ולא מקיימת אותם בכבוד, הוא גם לא יאמין שהחבר שלו לא ינטוש אותו פצוע בשטח האויב. שמעתי את דוד מזרחי, בן לזוג נכים, שנחשף מילדות להזנחה של המדינה את הנכים. הוא אמר "היזהרו מבני עניים". הילדים האלו רואים וכואבים את כאבי הוריהם. הם לא ישמעו לחוקי המדינה, הם יקחו את החוק לידיים, כי כל חייהם הם ראו איך החוק פועל נגדם ולא לטובתם, מזניח ומתעלם ממצוקות קשות, משפיל ומבזה את הוריהם הנכים.

מדינת ישראל כמדינה קטנה ומלאה קונפליקטים לא יכולה להרשות לעצמה לגדל דור אחרי דור של בני עניים. אין לנו את הפריבילגיה שיש לארצות הברית. הכוח של קומץ אנשים מול שבעה צבאות ערב עם תחמושת שיוצרה במפעלים מתחת לאדמה היה גדול לאין שיעור מזה של העומדים מולם בגלל אותה אחריות אישית וחברתי. אבל כשממנים פרופסור לכלכלה לקבוע מדיניות חברתית והכל נמדד בכדאיות כלכלית החברה מתפוררת.

הציוויים המוסריים "והדרת פני זקן" ו"לפני עיוור לא תשים מכשול" נשכחו. איתם נשכח גם הנוהל הצה"לי לפתיחה באש וכל מי שמגנה את השכחה מתוייג כסמולני ואויב העם. המרקם החברתי מתפורר וכולנו במלחמת הישרדות יום יומית שלא מאפשרת לנו אפילו להרים את הראש לרגע, לראות את האחר כאדם ולא כעלוקה שלוקחת ממך משהו, כשלאף אחד אין סיכוי כולם הופכים לפורעי חוק, גנבים ורמאים. והנכים? שימות! למי אכפת?

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!