ההודעה המרעישה של השחקנית רובי שובל בת ה-60, המצטלמת בביקיני חושפני: "הגוף שלי נשאר כמו שהוא 40 שנה" עוקפת בקלות בסנסציוניות ההיסטורית והמדעית שלה הראויה ללא כל ספק לפרס נובל לכימיה, את ההודעה שהודיע משה לעם ישראל כי הוא עתיד לנדוד 40 שנה במדבר. ואם חשבתם שמשה שנזקק ל-40 ימי צום בהר סיני כדי להגיע למסקנה שחכמת העם היא מושג אווילי, הרי שאני משער שרובי שובל נזקקה ל-40 שנה להתענות על חצי עלה טימין ליום ומספר אינסופי של שעות במכוני כושר, אמבטיות שיזוף, מומחים לדיאטות, מיני מרקחות ומעשי כישוף כנגד הקמטים (הו אלוהים למה עזבתני), והפוטושופ – פריוולגייה השמורה לסלבס בלבד, המתמלאות בעונג שמימי מההמראה הפלאי החדש הנשקף מתמונתן המשופצת הממלאת את מקום הראי הארור – אויב העם, ושיחות נשים בבתי הקפה ומסעדות, שלכאורה נראה שבעליהם מפסידים על לקוחות כמו רובי שובל וחברותיה, אלא שלא היא.

לנשים יקרות אלה (תרתי משמע), יש ריטואל קבוע של הזמנת סטייק אנטריקוט עסיסי, אלא שמיד לאחר שהוגש האוכל וגיבורתנו היקרה מכריזה "בתיאבון!" היא חותכת בדרמטיות מופגנת חתיכה אחת מהבשר, ואז מניחה את הסכין והמזלג על הצלחת ברעש מופגן, מכריזה קבל עם ועדה: "בנות! רק לפני שעה זללתי בבית שני בגטים עם גבינת פטה 40% שומן. אני לא יכולה יותר עם הכמויות שאני אוכלת! מישהי רוצה את הסטייק שלי? חבל לזרוק". וכמובן הבנות דוחות את נדיבותה בתוקף כשלכל אחת ואחת יש הכרזה כמה היא אכלה להתפקע רק לפני שעה, שבדרך כלל מסתיימת באנחה כבידה "עליתי לפחות בשני קילו בשבועיים האחרונים" והחברות ממהרות להציעה דיאטה חדשנית, שאיבת שומן אצל הרופא הכי הכי. ואין שמחה גדולה יותר לחברות הממהרות לעודד את המסכנה התורנית בחיבוקי ניחומים, וגדולה גם שמחת הכלב של בעל המקום שמכשכש בשמחה ללקוחות הנדיבות שלא אכלו כלום, והנשים הרעבות חוזרות במהירות הביתה רק כדי לעלות על המשקל ולגלות לפלצותן שהן עלו בלפחות ארבעים גרם ביום האחרון, ורוטנות על הבעל המנסה לשווא להרגיע, "זה הכול בגלל שנתת לי להתפרע אתמול ב'יפנית' עם שוקי וריקי". והבעל האומלל לא יודע נפשו מצער עד שלפתע הוא נזכר שאשתו היקרה לא אכלה כלום במסעדה אתמול בתירוץ "היה לי בצהרים קלקול קיבה, שלא תדעו אני אשתה רק תה". אבל החברים דווקא כן יודעים, כי תירוץ קלקול קיבה חוזר על עצמו כבר כמה פעמים והם כובשים את עיניהם במבוכה אל מתחת לשולחן. וכשהבעל הננזף מנסה להרגיע את אשתו ולהעמידה על העובדות הנכונות, כלומר טענת ההרעבה בגין קלקול קיבה, היא צורחת בזעם לעברו "לא הפסקתי לזלול!… ובגללך!" וכדרכה ברגעים קשים אלה היא מתנפלת בשצף קצף על כריות הסלון ומתחילה לעשות סדר בתזזיתיות תוך שהיא רוטנת שממזמן היה צריך להחליף את הכורסאות המיושנות האלה. אבל כאן מגיעה לשיא השיאים טיפשותו של הבעל הנזוף כשהוא לוחש חלושות אל אשתו "נשקלת לפני או אחרי הפיפי?". אוהו! זה כבר יותר מדי! "בוודאי שאחרי הפיפי! קשה לי להאמין שגמרת את הטכניון ועוד בהצטיינות!".
וליבי ליבי אל הבעל הכרסתן בדרך כלל, שבאותו לילה הולך לישון לבד בגלל הפה הגדול שלו כיוון שהוא עצמו אינו מצליח, לא רק לשמור על משקלו למרות חדרי הכושר ודיאטת החלבונים שהוא כופה על עצמו – כי מה שהורג אותו הם הבייגלים השטוחים הטעימים להתפוצץ ששמים על השולחן בישיבות והפלאפל התימני שהוא אינו יכול להתאפק וזולל בדרך הביתה. ולא רק זה, אלא שכדרך הגברים בגיל הזה, כבר אינו מצליח לא רק לשמור על משקלו לפני עשר שנים, אלא הוא גם אינו מצליח לשמור על אונותו מזה מספר שנים למרות הויאגרה החדשנית שהביא בנסיעה האחרונה שלו לאמריקה. והוא נזכר בעצב בדידותו במיטה, שאונותו הגברית, אף פעם לא הייתה מי יודע מה, אולי בגלל משקל העודף של השנים האחרונות והוא מנסה לעודד את עצמו בפרץ של עליצות רגעי ש"ממחר דיאטה", אלא שאבוי, בניגוד לנשים שבעזרת משמעת ברזל ספרטנית הן מצליחות לשמור על אותו גוף, 40, 50 שנה, האיבר הבוגדני שמתחת למכנסיים, אין להטיל עליו כל משמעת' אפילו לא הגסטפו, ואותו אבר שובב משחק אתו כל מיני משחקים, פעם הוא מתרצה ופעם עושה לו נא באוזן, מסרב להזדקף, והוא מתקנא בנשים הממזרות האלה שיכולות בו זמנית לשמור על המשקל וגם לזייף אורגזמות כמה שהן רוצות, למרות שבא להן למות מההצגות שהן נדרשות להן, והוא נזכר בצעקות בליווי דמעות בכל פעם שהיא חוזרת ממפגשי חברות "אני נראית נורא!", ומחשבותיו נודדות מנקרות ללא שליטה במוח כשלפתע הוא נזכר משום מה בעובדה, שאשתו מלעיטה את המשפחה והאורחים דווקא בעוגות הגבינה הספציאלטה (שהיא אופה לכל העולם – רק לא לעצמה), תוך שהיא מזרזת אותם "תאכלו תאכלו חבר'ה. עוד פרוסה? אל תתביישו בשביל מה אנחנו חיים? שגם אני אשב לאכול? אחר כך מותק. יש לי ערימת כלים במטבח."
בתיאבון בנות.