עם שחר עורה

הבית שלנו במושב עין עירון היה השני ברחוב שמתחיל ליד המחלבה והולך צפונה עד הבית של רוזין. בית בטון עם גג רעפים, בית על אדמה, לא מטויָח, שכלל בשנות ילדותי הראשונות מטבח זעיר שהייתה בו גם גומחת מקלחת, חדר שינה ומסדרון (אצלנו קראו לו "פרוזדור").

בהתחלה היה חדר שינה אחד בלבד, שם היינו ישנים כולנו, אבא, אימא ואני, הבן היחיד. בנוסף היו שני חדרים שלא הסתיימה בנייתם: אחד מיועד למטבח והשני — לחדר ילדים, לי ולאחי, שאולי יבוא יום אחד. אלה היו מקוּרים בגג ובתקרה, חול במקום רצפה, ועם חללים פעורים במקום שיהיו פעם חלונות. צרעות בנו קִני עפר בזוויות שבין הקיר לתקרה, ויצורים שלהם קראנו "בּוֹרָזָל" יצרו בחול גומות זעירות. עד סגירתם הם נקראו "מרפסות" ושימשו מחסן לעת מצוא לצעצועיי, למצבורֵי בצלים ושוּמים, לשקי תפוחי אדמה ובטנים ופרג ולכל דבר שלא היה לו מקום בבית.

היה עוד חדרון קטן שהיה מיועד להיות בית שימוש, אבל הפך לכזה רק מאוחר יותר. בינתיים שימש מחסן לזוטות. בית השימוש — אז קראו לו "בית כיסא" — היה ב"בוטקה" בחצר, עם פח, והיה מקום מאוד לא נעים, אפוף זבובים ומסריח למרחוק.

ליד הבית צמחו שני עצי לימון ענקיים, שפעמיים בשנה הניבו לימונים. עד היום אני אוהב לתבל כל דבר במיץ לימון. היו עוד שני עצי מנדרינה די צנועים, שלושה עצי תפוז ועץ אחד של גויאבות אדומות, שבגללו אתגעגע כל חיי לגויאבות אדומות, שהיום כבר נדירות במחוזותינו. מול חלון החדר היה עץ פיקוס ענֵף שהרביתי לטפס עליו, לראות איך זולג מפצעיו נוזל חלבי צמיג, או לקטום ולפצל את העלים העוּבּריים, המקופלים עדיין בראשי הענפים, כשהם עטופים במעין נרתיק ארוך אדמדם מחודד.

זיכרונות ראשונים

זיכרון עמום, אולי הראשון בחיי, לדעתי מגיל שלוש, אפשר שהוא יותר תחושה מזיכרון ממשי: אני יושב בכיסא נוח במטבחון־מקלחת, מכורבל במגבת גדולה, אחרי אמבטיה (בגיגית), כנראה בערב חורפי. החדרון מלא ריח סבון ומהביל מאֵדים, ואימא לידי, וכל כך בטוח וחם ונעים. החדר קטנטן, אולי שני מטר על שני מטר, והוא היחיד בבית שמרוצף במרצפות לבנות. ליד הדלת אצטבה רחבה עשויה משטח עץ גדול ועליו שתי פתיליות, צנצנות וכלים אחדים. זיכרון ראשוני אחר: אני חולה, במיטה, מצונן כנראה; נזלת, שיעולים. אולי ממש שעלת. על כיסא ליד מיטתי פתילייה ועליה קומקום רותח. בתוכו מסתחררים עלי איקליפטוס. מזרבובית הקומקום נפלט סילון חם של אדים ארומטיים, ואני מצוּוה להרכין ראש לעבר הקומקום ולשאוף אותם אל תוך הריאות. אימא אומרת: "זה פותח את הנזלת". ריחות איקליפטוס יזכירו לי תמיד את הילדות המוקדמת.

ועוד זיכרון מוקדם מאוד: אני עומד במיטה שלי, מוריד את מכנסי הפיג'מה ומחרבן "עוגה" נאה על הסדין, מביט בה בעניין ואחר לוקח את מה שיצא בידיי הקטנות ומורח על הקיר. קקי, לילד קטן, הוא בסך הכול עוד חומר שראוי לחקירה. במשך שנים אחר כך נהגו בני המשפחה להזכיר לי את אירוע ה"צַבָּעוּת" ההוא. אותם זה הצחיק, אותי בכלל לא. הורים מתבדחים עם ילדיהם על כישלונות ו"מחדלים" שונים שלהם ולא מבינים שאת הילדים זה מאוד מעליב.

פלפל אדום בעיניים

עוד זיכרון מוקדם מאוד שנתמך גם בסיפורי אימא: בוקר אחד, ואני בן שלוש או ארבע, התעוררתי ומצאתי שאני לבדי בבית. אימא הייתה בחצר, מאכילה את התרנגולות או מנכשת עשבים בגינת הירקות, ואני נכנסתי משום־מה לחדרון הקטן שלימים יהיה בית השימוש. זה היה מקום מסקרן לילד, כי היו בו אצטבות מלאות פריטים קסומים: קופסאות כפתורים, גומי לתחתונים, חרוזים, צמר גפן, סיכות ביטחון, פלסטרים, מכבנות, סיכות, מחטים ובקבוקים וקופסאות זעירות של תרופות בסיסיות, כמו יוד וסגול וּוָזלין ואיחטיוֹל. במקום דלת תחם את החדרון ההוא וילון בד.

מצאתי שם פלפל אדום די גדול. והצבע האדום היה כל כך מפתה. אחזתי בו, מיששתי אותו, ליטפתי אותו, ובהמשך תקעתי לתוכו אצבעות חקרניות, בָּצַעְתִּי אותו ומוללתי באצבעות את הגרעינים הלבנים. אחר כך, בלי כוונה, שפשפתי את העיניים. וזה התחיל לשרוף, מה זה לשרוף! מוות. התחלתי לצרוח. אימא באה בהולה. נדמה לי שבדרכה השקטה היא הייתה תמיד בכוננות אסון. ראתה את הפלפל המרוטש והבינה. תפסה לי, דבר ראשון, את שתי הידיים, שלא אמשיך לשפשף. והילד צורח נוראות, עם דמעות שזולגות מעיניים מאדימות והולכות ועם גוף מתעוות מכאב. מה עושים?

לקחה אותי על הידיים ורצה אל רָצָה, השכנה, כך קראו לה, ורצה אמרה: שימי לו על העיניים משהו מחלב, לֶבֶּן, חלב חמוץ; זה משכך שרֵפה של פלפל חריף בפה וטוב גם לעיניים. כך היא עשתה ובהדרגה באמת הבעֵרה שככה. התקרית ההיא נשארה בזיכרוני כאירוע עם לקח: יש דברים מפתים שנראים יפה — ופגיעתם רעה. צריך להיזהר. לימים אלמד שכלל זהירות זה תופס גם לגבי בני אדם.

טבּוּן בחצר

עוד שבר זיכרון משחר הילדות: אני, אימא ואבא עומדים בשעת ערב קרירה בחצר, ליד טַבּוּן גדול שבנוי מאדמת חמרה אדומה מעורבת בתבן. הוא ממוקם על גבול החצר הסמוכה, ומעליו נפרשים ענפי התאנה הענקית של השכנים. בבטן הטבון, אופקית חבית מתכת גדולה שמדף מחלק אותה באמצע לשתי דיוטות. בולי עץ בוערים מתחת לחבית, כמה כיכרות בצק רכות ולבנות מונחות בתוכה. שתי הדלתות הקטנות ננעלות. ריח לחם נאפה מתערבב עם ריח בולי העץ הבוערים. עשן מסתלסל מארובה קטנה. ובסוף — הכיכרות שנאפו, חלקן מצומקות מאפיית יתר, חלקן לא אפויות די הצורך; וחום הגחלים הלוחשות וריח העשן מפצים על הכול.

ראיתי בילדותי עוד טבּוּנים כאלה, בעין עירון ובכרכור. נהגו לבנות אותם בגבול בין שתי חצרות, כדי שישרתו שתי משפחות. משך שנים אחדות אפו בהם האיכרים את לחמם, עד שנואשו. הם נשארו כמצבות זיכרון לניסיון ללמוד משהו מהערבים ולהידמות אליהם. את הלחם אפו מאז בבית, אך מהר מאוד עברו לקנות אותו בעגלת הלחם של פיינברג.

עגלת הלחם

מאפיית פיינברג הייתה בפאתי כרכור, לא הרחק מהפרדסים. מדי בוקר הייתה חולפת ברחובות עין עירון עגלת פח סגורה רתומה לסוס, מכריזה על בואה בתקיעות פּאפּם־פּאפּם של צופר ידני. בדרך כלל נהג בעגלה נפתלי, בכור בניו של האופה, אבל לפעמים החליפו אותו אחיו, שרגא או דני. העגלה הדיפה ניחוח מטריף חושים של לחם טרי. מאוחר יותר החליף את הפיינברגים אדם בשם ליסנר.

בעת מלחמת העולם השנייה אכלנו רק לחם שחור. אחריה, ומאז פרוץ המדינה, היה לחם אחיד עגול, שחור, וביום שישי חלה לבנה עגולה, שבלולית. עבור הילדים היו לחמניות. הלחם השחור העגול שימש בידי האימהות כדי לתת לילדיהן "לחם עם ריבה"; היו פורסות מהלחם האחיד פרוסה עבה, בקוטר המרבי, מורחות למעלה ריבּה ושולחות אותנו לאכול בחוץ. לפעמים אמי הייתה מפזרת על הריבה חצאי בטנים קלויים, וזה היה שילוב מנצח. אני זוכר, הרבה פעמים, מראה קבוצת ילדים ברחוב, וכולם נוגסים מהלחם עם ריבה שקיבלו מאימותיהם או מאותה אֵם שאצל בנה התארחו.

עגלת הלחם הופיעה לעתים קרובות בחלומות הילדוּת שלי. בחלומי ראיתי את עצמי יושב על המושב מלפנים, מצקצק לסוס בלשוני לזירוז, מנער את המושכות, תוקע בפּאפּם, אולי גם מניף שוט — ואין מאושר ממני בעולם. אבל, כמי שחלם משחר ילדותו בעיקר על תקלות ואסונות, המשך החלום היה מסויָט: הסוס מתחיל פתאום לדהור ולהתפרע, הלחמים מיטלטלים ונחבטים בדופנות הפח של הקרון, וכמוהם אני, אובד עצות, כי אין לי מושג איך עוצרים סוס משתולל. אני יודע שעוד מעט אעוף מהעגלה, אחבוט את ראשי באבן, ועוד אחטוף אחר כך נזיפות מכולם. מזל שהתעוררתי.

ניחוח של לחם טרי הוא בעיניי מן הריחות הטובים בעולם, סיבה מספקת לסור אל כל חנות לחמים מזדמנת, ובדרך הביתה לנעוץ שן ברכישה הריחנית.

ויהי בנסוע הספּוֹת

בחדר השינה עמדה המיטה שלי, מיטת ילד, עם סורגים בצדדים, שניתן להנמיך ולהעלות. היא עמדה ליד הדלת המובילה אל הפרוזדור. מלפנים, מצד שמאל, עמדה מיטת מתכת כבדה שעליה ישנו אבא ואימא, עם תא מצעים נשלף שנפתח בחריקה נוראה. קראנו לה, משום־מה, "ספה", אולי משום שלאף אחד עוד לא היו ספות באותה תקופה ולכן ההבדל בין מיטה לספה לא היה ידוע; כל מיטה כבדה נקראה "ספה".

מולה, מימין, עמדה "ספה" אחרת, עשויה עץ, עם קפיצים שתומכים מבפנים בריפוד הבד, כמה מהם כבר עקומים, משוחררים או מדולדלים. פלג גופה העליון, הכבד, של הספה הזאת היה נפתח בהרמה. בפנים, מתחת לכרים ולשמיכות הרזרוויות או לשמיכות החורף, הייתה חבויה קופסת מתכת גדולה של סיגריות "קְרֵבֶן אֵיי", אדומה או ירוקה, עם לוגו ראש החתול, שהביאה הדודה רות מהאֵיי־טִי־אֵס, חיל הנשים בצבא הבריטי, בחופשות היחידות שלה ממצרַים. בקופסה ההיא, המהודקת בגומי לבן, נשמרו שטרות הכסף המעטים שהיו בבית.

פעם בחודש אולי, כשאימא הייתה עושה בבית ניקיון יסודי, היא הייתה מזיזה את הספות כדי לנקות תחתיהן. הייתי מצפה ליום הזה כלאירוע חגיגי במיוחד, קופץ על כל ספה בתורה ו"נוסע" עליה שנייה או שתיים בשעת ההזזה. לא הייתה עוד, בילדותי המוקדמת, חוויית חדווה נפלאה מזו.

שיהיה יפה

כל החלונות בבית היו מרושתים, נגד זבובים ויתושים. אם היו חודרים בכל זאת, היינו נלחמים בהם בעזרת צליפות מדויקות של ה"רוצח", קוטל זבובים שידיתו חוט מתכת כפול מלופף וגופו פיסת עור גמישה, ובעזרת "פליט" ממרסס ידני. כדי לפתוח את מסגרת הרשת צריך היה לאחוז בידית, להרים אותה בכוח ולמשוך. משהו שם לא היה תקין. בכל מקום בבית ובמשק היה משהו ש"לא עובד", שהתקלקל, שהוזנח ולא תוקן. בהדרגה, כבר מהילדות המוקדמת, אגרתי איבה מסוימת לכל ההזנחות והעניינים המידלדלים הללו. מאוד אהבתי שהדברים יהיו "יפים" ו"בסדר". אבל הרבה דברים לא היו יפים ולא היו בסדר.

מרצפות הרצפה בחדר היו בדוגמה בצבע חום־כתום, ומרצפות הפרוזדור היו ריבועים בשחור־לבן, כמו לוח שחמט או דמקה. שם, על הרצפה, סמוך לדלת היציאה, הייתי יושב שעות ומשחק לבדי בבָּלוֹרוֹת. קול הקרקוש שלהן על הרצפה, וכשהן פוגעות בדלת הכניסה, מצלצל באוזניי עד היום. על הקירות בבית היו מעין דוגמאות "דקורטיביות", שהתווה הסייד על הרקע הבהיר בעזרת גלגלת מיוחדת שטבולה בצבע חום או ירוק. בחדר, בפרוזדור ומאוחר יותר במטבח — בכל אחד מאלה הייתה דוגמה אחרת, אפילו בצבע אחר. קיר עם דוגמה נחשב אז ל"יפה"; כנראה זכר עלוב לקירות מצוּפֵי טפּטים בבתי האצילים.

על מיטת הברזל הזוגית של אבא ואימא, הצרה למדי יחסית למיטות זוגיות של היום, היה פרוש כיסוי צמר ישן, עם דוגמה צבעונית. ייתכן שאימא הביאה אותו עִמה כשעלתה לארץ או כשחזרה מביקור אצל משפחתה בקישינב. הכיסוי היה בלוי מרוב שנים. היו בו חורים, ובמקומות אחדים נשארו חוטים רק לכיוון אחד, שְתי בלי עֵרֶב או ערב בלי שתי. יום אחד, כשהייתי לבדי בבית, נתקפתי יזמה נוכח המראה הבלוי והמוזנח של הכיסוי. רציתי שיהיה יפה. לקחתי מספריים ו"יישרתי" את כל החורים, כלומר גזרתי סביבם חלונות ריבועיים ומלבניים גדולים, יפים ומשוכללים. כך גם במקומות שבהם נותרו חוטים לצד אחד בלבד. חורים קטנים הגדלתי לריבועים גדולים ונאים יותר. מדי פעם העפתי מבט על הכיסוי המחודש וראיתי כי טוב. סוף־סוף הוא החל להיראות יפה.

כעבור זמן נכנסה אימא, הביטה על הספה, נאנחה ואמרה: "אוי, כמה חורים יש פה!" עד שהבחינה בחידושים ובתוספות, ופיה נפער בתימהון. כל כך מופתעת הייתה עד ששכחה אפילו לכעוס. אבל אז שמעתי בפעם הראשונה את המשפט "כשאתה רוצה לעשות משהו, קודם כול תשאל!" עד מהרה הכיסוי ההוא הוחלף ביריעה סתמית ומשעממת. הצבעוניות לא הייתה מרכיב הכרחי בתודעת בני דורם של הוריי. כל דבר נבחן על פי העיקרון "העיקר שיהיה פרַקטי".

חסד בין הערביים

שתי מדרגות עץ גדולות שאבא התקין הובילו מהדלת הקדמית אל חזית החצר, מקום שבו היו נטועות שתי שורות צפופות של שיחי טוּיה, שאגרו ניירות, לכלוכים, קורי עכביש ואבק. את השדרות הללו חתם מצד הדרך צמד ברושים. לימים, בגלל קווי החשמל שמעליהם, הייתה צמרתם נגדעת, כלומר הם אף פעם לא הסתיימו בחוד, כמו הברושים בציורים ובשירים.

לרגלי המדרגות עמד ספסל עץ ארוך ורחב. יותר מכל דבר אחר אהבתי כשאימא הייתה עורכת לי עליו ארוחת ערב מוקדמת, כשעדיין אור בחוץ. או אז הייתי מוכן לאכול בסלחנות אפילו מנת שמנת עם גבינה, בתנאי שיהיו בה הרבה צנונית ובצל ירוק.

מאז צמד המילים "בין הערביים" מייצג עבורי שעה של חסד. עד היום אחת מפסגות ההנאה שלי היא לאכול ארוחת ערב בשעת דמדומים, רצוי במרפסת, ולהתבונן באנשים שחולפים ברחוב. והעיקר: שגם הם יראו אותי וידעו כמה אני מאושר, שם למעלה. אבל בבית בתל אביב, שבו חיינו עשרים ושש שנים, סגרנו את המרפסת היחידה שהייתה כדי ליצור חדר ליובל, כשנולד, וגם בדירה החדשה אין מרפסת.

מסמר בכדור

מלבד מכונית צעצוע קטנה ירוקה, עם מנגנון תנועה אך משותקת גלגלהּ האחד, אין כמעט צעצועים בבית. ואני משתוקק לצעצועים. מת. והנה, יום אחד בא איזה דוד והביא לי במתנה כדור. כדור גומי קטן וזריז, מלא אוויר, והוא קופץ מהרצפה וחוזר אליי מהקיר. כזה שאפשר לשחק בו את המשחק "לא כלום, לא לזוז, לא לדבר, מחיאת כף, כפליים, יד ימין, יד שמאל, אל החזה, שילוב אצבעות, סיבוב". סוף־סוף גם לי יש כדור. שלי, רק שלי.

אני ממשש את הכדור מכל צדדיו. מנסה גם ללחוץ, לראות כמה הוא מנופח. אני מסמיך אותו ללחי, להרגיש כמה הוא חלק וגמיש. מריח אותו. נודף ממנו ריח חריף של גומי. האצבעות הממששות שלי מרגישות שבתוך הכדור, על הדופן הפנימית, יש איזו התעבות קשיחה. אם בכל מקום הגומי רך ולחיץ, הנה, בנקודה המסוימת ההיא יש עיבוי, התנגדות. מה הדבר המעובה הזה שם בפנים? בשביל מה צריך כזה בתוך כדור? הרגשתי שלא אוכל להמשיך בחיי עד שלא אחקור את העניין לעומק ואפצח את התעלומה.

מצאתי מסמר ארוך, חלוד, ונעצתי אותו בדופן הגומי של הכדור. אחרי שחדר, והאוויר יצא בפססססס, הרחבתי את הפתח. הבִפנים של הכדור היה עכשיו פרושׂ לפניי; לח, סמרטוטי ומדיף ריח גומי חזק עוד יותר. ואכן גיליתי שבמקום מסוים בפנים, על דופן הגומי, היה מין עיבוי כזה, תפיחה שנוצרה כנראה בעת יציקת הכדור.

נו, אז היה. אז ראיתי. סקרנותי באה על סיפוקה. גם אם לא הבנתי בדיוק לשם מה הוא נוצר, הנה סוף־סוף ידעתי מה יש שם, ונרגעתי. לא סיפרתי לאף אחד. כבר אז הבנתי שרצוי להסתיר דברים מההורים כדי לא להסתבך בצרות. ושוב לא היה לי כדור.

נזכרתי בכדור ההוא לימים, כשהורשיתי לחזות מקרוב בלידת בני יובל בניתוח קיסרי, בבית החולים "משגב לדך" בירושלים. אחרי ששלפו את הוולד, לפני שסגרו ותפרו, העפתי מבט על שולחן הניתוחים ותהיתי: ככה נראית אשתי מבפנים?

האור גובר

בהתחלה גם חשמל לא היה. לקח זמן עד שהתחברנו לרשת החשמל. במקומו היו עששיות נפט. הייתה עששית גדולה, לשימוש יום־יומי, ועששית קטנה יותר, למקרה שהראשונה תתקלקל. עששית מתקלקלת כשהפתיל קצר מדי או מפייח או כשהאהיל נשבר; אהיל זכוכית אגסי, מפולש למעלה, שקוף, שמגן על האש מזרמי אוויר ומקרין בהרת אור עגולה על התקרה. היה משהו נעים ואינטימי באור העששית, ואני זוכר את האפקט של העלאת הפתיל, כשהאור גובר בבת אחת. בשיר שאבי היה שר לי לפני השינה אמנם הייתה שורה שבה האור גובר:

עִם שַׁחַר עוּרָה, יֶלֶד חֵן,
אַבָּא יָבוֹא מִיָּד.
עִם לֵיל נִפְתַּל וַיּוּכַל לוֹ
עַל מִשְׁמַרְתּוֹ עָמַד.
סָפוּג טַל בֹּקֶר הוּא יָבוֹא
לִבּוֹ עֵר, רַעֲנָן.
הָאוֹר גּוֹבֵר, שׁוּר, יֶלֶד חֵן,
תָּרֹן צִפּוֹר בַּגָּן.*

* מילים: אהרן ראובני. נוסח עברי: משה דפנא. כנראה מנגינה רוסית.

המילים "שוּר ילד חן" מילאו אותי תמיד חגיגיות וערגה. הייתי בטוח ש"שוּר" זוהי מין מילת חיבה לילד טוב.

בתוך הריבוע החסר

בשבתות בבוקר, כשההורים הרשו לעצמם להישאר במיטה עד מעט יותר מאוחר, הייתי יורד מהמיטה שלי ונכנס למיטה שלהם. הם אף פעם לא הבינו למה אחרי כמה דקות של רגיעה אני נתקף בחוסר שקט ומתחיל לחפש הרפתקאות; צולל אל מתחת לשמיכה ומפלס לי שם דרכים חדשות במבוכים שבין רגליהם. אף פעם לא הבנתי למה הם מונעים בעדי מלהתהולל כך ומה הם מחביאים שם, מתחת לשמיכה.

בחורף נהגתי לפלוש לתוך הריבוע החסר בציפה הלבנה של שמיכת החורף שלהם ו"להתחבא". כמו כל הילדים, אהבתי מאוד ליצור לעצמי "בית" קטן: פעם על ידי יצירת "גג" משמיכה או מגבת מעל סורגי המיטה, פעם להתחבא מתחת לשולחן, פעם לצלול ב"חלון" הציפּה. בבית קטן כזה, שבו העולם שלך מצטמצם, אתה מרגיש הרבה פחות קטן והרבה יותר מוגן.

אני רוצה שאימא!

מיטת המתכת שלי הייתה מצופה אמייל. על הדופן, ליד ראשי, היה ציור בצבע טורקיז שבו נראה איש נוטע שתיל, ובאוויר, על רקע עננים, כמה ציפורים מרומזות. הייתי מתבונן בציור ארוכות, מוקסם. הוא נראה לי כל כך מסתורי. במקום מזרן הונחו, על משטח הקפיצים, שני כרים גדולים ורכים. היום מישהו היה מוצא שזה "לא בריא לילד". אז חשבו שזה בסדר גמור.

על הרצפה, מתחת למיטה, שָׁכַן תמיד סיר לילה, למקרה שאתעורר וארצה פיפי. ההמיה החרישית של השתן על דופן הסיר, על רקע דומיית הלילה, הייתה קסומה בעיניי; ולהירדם מחדש אחרי ההתרוקנות היה כל כך נעים.

לפעמים קמה אימא להגיש לי את הסיר, ולפעמים אבא. אבל אני רציתי "שרק אימא", ואת אבא זה מאוד הרגיז. לילה אחד סירבתי להשתין לסיר שהושיט לי. התעקשתי: "אני רוצה שאימא!" הוא כעס ופסק: "אבא ואימא אותו הדבר!" ואני התעקשתי: "לא רוצה אותו הדבר! רוצה רק שאימא!" והוא שב והטיח בי שאבא ואימא אותו הדבר.

אולי כאן שורשי הקונפליקט שלי עם אבא, שנראה לי תמיד מחוספס, נוקשה וסמכותי יותר מאימא, שהייתה רכה, סלחנית ומגוננת. ייתכן אפילו שכבר אז, או בפעמים הבאות, חטפתי ממנו מכות על כל זה. כל ההורים היו אז חובטים בילדיהם כדרך חינוך, ומגיל די רך.

דודה רות כועסת

אני זוכר את עצמי במעומעם מתנדנד על סוס עץ. אולי הביאה אותו הדודה רות. דודה רות, אחות של אבא, הייתה באה להתארח ותמיד הייתה מביאה הרבה מתנות, אבל מתעקשת לשלוט, לחנך, לחלק פקודות. זה הרגיז את אבא, ויום אחד הוא אמר לה בפסקנות: "אצלי בבית רק אני נותן פקודות!" זו, ודאי, הייתה סיבה לעלבון נורא, לכעס ול"ברוגז" מתמשך של חודשים.

לפני כל זה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, הדודה הרווקה — רק מאוחר יותר נודע לי שהייתה נשואה כמה חודשים והתגרשה; גירושים במשפחה היו אז דבר מביש שלא מדברים עליו — התגייסה לחיל הנשים הבריטי, אֵיי־טי־אֵס, והייתה מוצבת במצרים. אין לי מושג מה בדיוק עשתה שם. כשהייתה באה לחופשה הייתה מביאה סיגריות אנגליות, קופסאות מלאות סוכריות ושוקולדים וחרוטי סוכר קשיחים, כבדים, ואבא היה מנפץ בגרזן לפיסות קטנות. ודאי קנתה אותם ב"נאפי", השק"ם של הצבא הבריטי. כל אלה נחשבו למותרות בזמן המלחמה, כשבארץ חסרו הרבה מצרכי יסוד.

מתי פורים?

עוד מראות, עמומים למדי, מהילדות המוקדמת: זוכר שבשלב מסוים היו לנו בדיר שתי עזים לבנות. זוכר שהן המליטו גדיים ואיך אבא שוחט ופושט עורו של אחד מהם, לקראת איזה חג או אורחים. לא, לא זועזעתי. שחיטת בעלי חיים למאכל נראתה לילדי הכפר כדרך העולם. היו ילדים שנשלחו עם התרנגולת אל השוחט, שבא בימים קבועים מהמושב הדתי הסמוך כפר פינס. הוא היה אומר ברכה ובחלף שבידו עושה חתך אחד בלבד בצוואר התרנגולת. אבא שלי, שהיה חופשי וחסכן, שחט בעצמו. תחילה היה מפתל את הכנפיים זו בזו, כדי לנטרל את יכולת התעופה של הקרבן, ואחרי שחתך היטב את גרונה והשליך אותה לארץ, הייתה התרנגולת השחוטה פוצחת בקיפוצים, מכוח הרפלקסים של שריריה, עד שנכנעה וצנחה שדודה.

זוכר ברווזים מגעגעים בחצר, אפילו כמה תרנגולי הודו; נקבות אפרוריות שמשמיעות ציוצים רפים, וזכרים נֶאֱפָדֵי הוד, דלדולי "כרבולת" אדומים מעטרים את ראשיהם, שכאשר אתה שואל אותם "מתי פורים?" הם מתנפחים, פורשים זנב לתפארה ומטיחים בך משהו כמו רוּד־רוּד־רוּד, שלדעת "מבינים" זה "בּאֲדָר־בּאדר!" כבר כילד הרגשתי שאין שום קשר בין הדברים. אני נזכר גם באפרוחי תרנגולות וברווזים והודים, שנדגרו ובקעו בארגזים מרופדי קש, מהדסים בחצר בעקבות אימותיהם. כל אלה בתקופת הילדות הרכה. אחרי כל אלה באו ה"דגירות", ועליהן עוד יסופר.

תפוזים בחוּרְג'

כל בוקר היה אבא שלי רוכב על החמור לכרכור, ששם עבד "בפרדס של הוּרְבִיץ". הפרדס לא היה של הוֹרוֹביץ — צאצא של השל"ה הקדוש, חילוני משכיל, איש סולידי, שהקפיד שיהגו את שם משפחתו כראוי — אלא של וילק אלכסנדרוביץ', שׁוֹעַ תל־אביבי, והורוביץ היה בו רק מנהל העבודה. לימים, בשיחה מקרית עם דני אלכסנדרוביץ', הבן, ליד שולחן בבית קפה בתל אביב, יתברר לי כל העניין. אז יתברר לי גם שבאדמת הפרדס ההוא הטמין וילק עשרים קילו זהב, ואיש לא ידע.

כל יום, בשעת בין הערביים, כשקרני השמש כבר מאירות באלכסון, היה אבא חוזר מהפרדס רכוב על החמור, ומשני צדדיו מתנדנדים השׂקַיִם, החוּרְג' בערבית, גדושים בתפוזים שזה עתה נקטפו. הייתי רץ לקראתו, והוא היה מושיט אליי יד ומושיב אותי לפניו, כדי לרכוב יחד אתו עד הבית. לא היו רגעים מתוקים — וגאים — מאלה.

שועל חורק לו שן

השיר שעד היום ממלא את עיניי דמעות הוא "שיר ערש לאבנר". זה השיר של ראשית חיי. בילדותו בפולין היה אבי "משורר", עוזר לחזן בבית הכנסת. בבגרותו הוא שימר קול ערב ונהג לשיר לי את השיר ההוא, בסבלנות ובמתיקות, בשעת השכבה, ממתין שתיפול עליי תרדמה. אז לא ידעתי שזה שם השיר. הכרתי אותו כ"שכב בני".

המילים היו מלטפות וחובטות בעת ובעונה אחת. דרמות התחוללו ביניהן, דברים הרי משמעות נאמרו, וצירופים מסוימים העבירו רטטים בעמוד השדרה; רטט של פחד ומסתורין ורטט של ביטחון מכך שכל הדברים המתוארים בשיר קורים או קרו למישהו אחר, במקום אחר ובזמן אחר; פה, מתחת לשמיכה החמה ובנוכחות ההורים, אני בטוח מכל רע. "כמו אבא תהיה פועל", "שועל חורק לו שן" ו"אסור, אסור, אסור התעצל!" והשיא: "בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן". שיר ערש שמהדהדים בו המאורעות, מתְבן עולה באש, ויש בו נחישות, דבקות באדמה, תקווה שאם נחזיק מעמד, יהיה טוב יותר. שיר שמוכמנים בו יחסי האיבה בין יהודים לערבים בארץ. ועם זה, שיר ערש שנועד להרדים ילד לשינה שלווה.

לפסיכולוג הירושלמי רמי בר־גיורא יש תזה — והרצאה מודגמת — מרתקת, על שירי ערש שהם גם שירי ארס; את אזכורי האסונות, המלחמות והסבל, הוא מסביר, מרככת "המֵיטיבוּת של ההורים", שקולם וקרבתם הפיזית נוסכים בילד חום, ביטחון ושלווה. לימים דליתי פרטים על תולדות השיר מפי שני מומחים להיסטוריה של הזמר והתרבות בארץ, דן אלמגור ואליהו הכהן. את המחקר פרשׂתי בשני המשכים, במדור "ילד גדול" שכתבתי ב" 7 ימים" של ידיעות אחרונות. השיר הזה שקוע עד היום בקרקעית ההוויה שלי, לכן אני מאריך בו.

את השיר כתב עמנואל הרוסי (שמו הספרותי של עמנואל ינון נוֹבוֹגְרַבֶּלְסְקִי), שנולד באוקראינה ב־ 1903 ועלה לארץ ב־ 1924 . במשך חמש שנים היה הפזמונאי הראשי של התאטרון הסָטירי "המטאטא" וכתב את רוב הפזמונים לעשרים וחמש התכניות שלו, בין השאר גם את "דודה הגידי לנו כן" ואת "למה עזבתיני". כשנדחקו רגליו על ידי הכוכב החדש בשמי הזמר, הפזמון והשירה נתן אלתרמן, הפך הרוסי לממונה על ההסברה במשרד הביטחון, מִשרה שבה החזיק עד צאתו לגמלאות.

את השיר כתב לרגל הולדת בכורו אבנר, בעת מאורעות 1929 , כשהמשפחה התגוררה בחדר שכור בבית משפחת ויסלר, הורי פוצ'ו, ברחוב שלום עליכם בתל אביב. פוצ'ו ידידי סיפר לי שמכיוון שלא הייתה לתינוק מיטה, הוא הושכב לישון ב"פיילה" — גיגית — מרופדת, שאמו הציעה לאם הטרייה. על השם אבנר החליטו ה"חבר'ה", לזכר אבנר יודילוביץ', איש גדוד העבודה וחבר אהוב, שמת מידי פורעים ערבים זמן קצר קודם לכן. הרוסי יצק את מילות השיר לתוך לחן קיים, שחיבר שנים רבות קודם לכן חב"דניק בשם ר' שלום חריטונוב, בניקולאייב שברוסיה, לתפילת "הנה כחומר ביד היוצר" ליום הכיפורים.

יוסף שפינדל, סטודנט ארצישראלי בלונדון, הוא שהקליט את השיר, עם שירים עבריים אחרים, ו"יִיצא" אותו אל קהילות ישראל בגולה. אני עדיין זוכר את קולו המוזר, שעולה כאילו ממעמקי בור, מנסה להדגיש את גרוניוּת החי"ת והעי"ן (אף שהיה אשכנזי), שר את השיר ברדיו. מאוחר יותר שרה אותו אסתר עופרים ואחריה אריק לביא. הביצוע של לביא הוא בעיניי האותנטי והמרגש ביותר. בנימתו ובמסירות הנפש שמוקרנת ממנו הוא הכי דומה לאופן שבו שר לי אותו אבי.

למען ההיסטוריה, ולידיעת אלה שלא הכירו, אני מצטט כאן את הנוסח המלא.

שִׁיר עֶרֶשׂ לְאַבְנֵר

א.
שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה, אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ, שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רָע.
מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם,
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן, נוּמָה, שְׁכַב וִישָׁן.
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל, יָעוּף מַהֵר מְאֹד.
אָסוּר, אָסוּר, אָסוּר הִתְעַצֵּל, מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.
מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחֲרשׁ, בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב,
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ, תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּו.

ב.
הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל, כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.
אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה, וְתִקְצֹר בְּרִנָּה,
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע, נוּמָה, נוּמָה נָא.
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר, שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל מִשְׁמָר, אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.
בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר. שָׁם, בַּגֹּרֶן, יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר, תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּו.

ג.
שְׁכַב, בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא, כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה, תָּגֵּן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.
בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן,
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, נוּמָה, שְׁכַב וִישָׁן.
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ — תֹּאכַל חָצִיר וָקָשׁ.
אָסוּר, אָסוּר, אָסוּר הִתְיָאֵשׁ, מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.
מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּו.*

* עמנואל הרוסי, "שיר ערש לאבנר". ביצוע ראשון: ניורה שיין, "המטאטא", 1930.

עד היום אני חש יראת כבוד נוכח המילים "בתלם", "גיל", "עמל", "תגן", "בניין". כמה גורלי הכול, כמה מלא משמעות ואמונה, כמה מרטיט. או אולי זה מוצא חן בעיניי כי אבי היה שר לי את זה. לילדי ההווה זה ודאי ייראה נמלץ ומלאכותי.

שעון החול

רק בגיל מאוחר יחסית אבא שלי קנה לעצמו שעון יד. רוב ילדוּתי היה לו שעון כיס מהנוסח הישן, ששמר ב"כיס הכסף", הכיס הקטן הקדמי במכנסי החאקי הקצרים (שהגיעו לו עד הברכיים). שעון גדול יחסית, עגול, בנרתיק מתכת מרופט, עם סְפרות רומיות, שאם תקרב אותו לאוזן תשמע את צקצוק גלגלי השיניים: ציק־ציק, ציק־ציק. גלגלון המתכת המחורץ שלמעלה נועד למתיחת השעון מדי לילה, ומעליו הייתה מעין לולאת מתכת, שאליה חיברו המהדרין את השרשרת הנקשרת לכיס. מאחור היה מכסה סגר כפול ששני חלקיו נפתחו, זה אחר זה, בעזרת ציפורן או מברג ונסגרו בקליק רב־משמעות. כשהיו שני המִכסים פתוחים, יכולת לצפות בכל המנגנון המופלא של קפיצים וגלגלי שיניים בפעולה. על המכסה החיצוני האחורי היו חקוקים פיתוחים. השעון נראה כחפץ אמנותי בעל ערך, ולא כסתם כלי שרת לידיעת השעה.

יום שישי אחד, כשרכב על החמור בחזרה מהפרדס, הוציא אבא את השעון מהכיס כדי לראות מה השעה, וזה החליק מידו ושקע בחול. זה היה בקטע הדרך שבין הפנייה מדרך ה"יער" ובין הכניסה לכפר; דרך של כארבע מאות מטר, שהייתה מרופדת לכל אורכה בחול עמוק וטובעני. אבא פשפש בחול ולא מצא. למחרת, בשבת, התגייסנו שלושתנו ויצאנו למִקטע הדרך ההוא. משעות הבוקר המוקדמות התחלנו לסנן את החול בין האצבעות, מטר אחר מטר, עד שבשעת אחר צהריים מאוחרת נמצאה האבֵדה. זה הכלל: דבר שאבד או שהתקלקל, אין מתייאשים מלמצוא או מלתקן. קרע בבגד אימא הייתה מטליאה; חור בגרב הייתה מתקנת בחוטי שתי וערב; כסף, כמו שנלמד בעתיד גם מהספר פינוקיו, אינו גדל על העצים.

**

יהודה אטלס (יליד 1937) הוא סופר ומשורר לילדים, חוקר ספרות ילדים, מתרגם, מבקר ומרצה. תרגם עד היום כ-60 ספרים מצוירים ושלושה ספרים לנוער. כתב את שלושת כרכי ילדים גדולים, כארבעים מונוגרפיות על סופרים ומאיירים לילדים, קלאסיים בעיקר, חייהם ויצירתם. חמשת ספרי והילד הזה הוא אני שכתב הם נכסי צאן ברזל לילדים ולהורים בארץ. אב לשלושה וסב לארבעה. נשוי לרונית שני. גר בתל אביב. הילד הזה הוא ספרו ה-34, וכמו רוב ספריו הקודמים הוא מכוון אל ילדים ובוגרים כאחד.

**

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.