פרשת פיטורי עובדי חיפה כימיקלים הזכירה לי פרשה מימים אחרים. יש דמיון רב בין שתי הפרשות, אבל יש גם הבדל אחד גדול.
בין השנים 1948-1930 פעל בחבל ים-המלח אחד מהפעלים הכלכליים הגדולים בארץ ישראל המנדטורית: חברת האשלג הא"י. את החברה ניהל משה נובומייסקי, יהודי יליד סיביר, שהגיע לארץ אחרי המהפכה הבולשביקית ונלחם מעל לעשור עד שקיבל מידי הבריטים את הזיכיון לניצול משאבי ים המלח.
חברת האשלג הא"י היתה הגורם הכלכלי המרכזי בחבל ים-המלח בחלק הראשון של המאה ה-20. החברה הקימה שכונות מגורים לעובדיה היהודים והערבים. על שטח הזיכיון שלה קם קיבוץ בית-הערבה ההיסטורי. מפעליה בצפון ים-המלח ובדרומו העסיקו אלפי עובדים יהודים וערבים. עובדי החברה הגיעו ממקומות שונים. בין היתר עבדו בחברת האשלג יהודים שכירים בעלי משפחות, ערבים מעבר הירדן המזרחי, חברים ממשקי הקיבוץ המאוחד, בני נוער עובדים ועולים חדשים. למרות התנאים הקשים הגיעה החברה להישגים כלכליים משמעותיים. החקלאות, התעשיה והתיירות בים-המלח חודשו ופותחו בזכות עובדי החברה, שהיו בעיני עצמם ובעיני רבים אחרים חלוצים אמיצים.
נובומייסקי ניהל גוף כלכלי שהיה שילוב מיוחד של אינטרסים כלכליים מובהקים, סביבה מדינית בין לאומית מורכבת וזהות יהודית ציונית. חברת האשלג היתה סוג של חלום ציוני ליברלי מושלם: גם להרוויח, גם לפתח, גם לסחור עם העולם, גם לקבל הכרה בין לאומית, וגם להיות סמל ציוני ודוגמא לעשיה הציונית במזרח התיכון. גם בימים קשים כמו בתקופת המאורעות 1936-1939 ידעו הפועלים לעבוד יחד למען מטרות החברה. פעולות האיבה שהיו באזור הגיעו ,מבחוץ", מגורמים שלא היו חלק מחיי היום יום של מפעלי החברה. במובנים רבים, חברת האשלג היתה דוגמא מעניינת למה שלימים יקרא "מזרח תיכון חדש".
אבל להיסטוריה היו כידוע תכניות אחרות. בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה תכנית החלוקה באו"ם. מיד לאחר מכן הותקפו שיירות האשלג בדרכן מצפון-ים המלח לירושלים. באחת מהן נהרג לוי שפיגלמן, מפקד ההגנה בסדום. ליווי השיירות הופסק. הקשר בין ים-המלח לבין מרכז הארץ נותק ועם הזמן התבסס על מטוסים שהיו נוחתים על מסלול ליד החוף הצפוני. אספקת האשלג לשווקי העולם הופסקה.
ואז הגיעה ההודעה על סיום המנדט ב-15 במאי 1948. החברה הכלכלית שצמחה תחת שלטון המנדט והיתה חלק ממנו נקלעה למציאות בלתי אפשרית.
בימים שלפני פרוץ המלחמה ניסו אנשי חברת האשלג לשמור עליה מפני חורבן. בזמן שעובדי החברה וחברי בית הערבה עסקו בביצור השטח לקראת פלישה אפשרית של הלגיון הירדני התקיים משא ומתן עם עבדאללה על פירוז השטח. דיונים על נסיגה או קרב בסגנון מצדה התקיימו במפעל ובבית הערבה. חלק מעובדי החברה אגרו נשק והתכוננו למצור, מתוך הבנה שהלגיון הירדני בדרכו לירושלים יכבוש גם את צפון ים המלח והמפעל. בבית הערבה נחלקו הדעות בשאלת פינוי הילדים לפני הקרב.
עבור הנהלת החברה הדילמה היתה פשוטה יותר, היות והתמקדה בסוגיה הכלכלית. בימים רגילים נדרשה החברה לאסוף את החומר הגולמי, הקרנליט, במפעל בסדום, להשיט אותו על פני ים-המלח צפונה, להוביל אותו לירושלים במשאיות ומשם ברכבת לנמל חיפה. היות ושרשרת הייצור הזו נעצרה בצפון ים המלח בהיעדר שיירות, והיות ולא היתה באותה תקופה דרך להוביל את התוצרת מהנגב צפונה, החליטה הנהלת החברה לצמצם את פעילותה ולפטר את מרבית העובדים.
באמצע מרץ 48 פסקה העבודה. ב-30 באפריל הודיעה החברה על פיטורי רוב העובדים. מועד הפיטורים ההמוני נקבע ל-15 במאי, יום סיום המנדט. ההודעה הביא ה לכעס רב, בעיקר אצל העובדים המאורגנים חברי ההסתדרות והקיבוץ המאוחד. חלק מהעובדים הודיעו שהם דורשים שיוציאו אותם מהאזור שכבר היה תחת מצור. חלק אחר התגייס לשמור על ביתו ועל הנכסים שמסביב. את מה שהתרחש באזור בחודשי המלחמה תאר יפה אחד מאנשי הקיבוץ המאוחד שנשארו במקום: "בכבדות ולאט לאט נהפך הפועל במפעל האשלג לחייל".
מפוטרים, מנותקים מהארץ, אחרי פינוי מרבית הנשים וכל הילדים במטוסים למרכז הארץ, הפכו חלק מעובדי חברת האשלג ללוחמים. ב-20 במאי, לאחר שנפל גוש עציון ומגיניו נטבחו בידי הירדנים, ניתנה הפקודה לסגת מצפון ים-המלח לסדום. בסדום שמרו הלוחמים תחת פיקוד הפלמ"ח על נוכחות יהודית. המצור נמשך שבעה חודשים. קבוצה אמיצה ומיוחדת של עובדי חברת האשלג, בהנהגתו של משה מוסיה לנגוצקי, עוזרו האישי של נובומייסקי וראשון המתישבים החלוצים בים המלח, שמרה על המפעל הדרומי תקופה ארוכה. בסיום המלחמה נכבשו מצדה ועין גדי, וצפון ים המלח נותר בידי הירדנים. בית הערבה, השכונה עברית ומפעל האשלג נהרסו. מפעל האשלג הדרומי נותר בידי ישראל. מספר מגינים נהרגו בקרבות על מקורות מים בצד הירדני ובהפגזות. רבים נפצעו. היו עובדים-מגינים שנפלו בשבי הירדני ושוחררו רק אחרי תקופה ארוכה.
ממרחק של 70 שנים הסיפור הזה נשמע דמיוני וחסר הגיון. בימים של מלחמה ואי ודאות הפך הפועל המפוטר מים-המלח ללוחם ששומר על האינטרסים של המדינה הצעירה. לאחר המלחמה ניסה נובומייסקי לחדש את פעולתה של החברה. בשנת 1952 נכשלו סופית מאמציו. את חברת האשלג החליפה חברה והוקמה בבעלות מדינת ישראל שזכתה לשם "מפעלי ים-המלח".
בשנת 1968 הוקמה כימיקלים לישראל, חברה ממשלתית שניהלה בין היתר את את מפעלי ים-המלח, חיפה כימיקלים וערד כימיקלים. בשנת 1995 הועברה השליטה בחברה לידי החברה לישראל. החברה לישראל היא גוף כלכלי שהוקם בשנת 1968 על ידי בעלי הון יהודים אמריקאים שהחליטו להשקיע בישראל. השליטה בחברה לישראל היתה בידי שאול איזנברג, ומאז 1999 היא בשליטת האחים עופר ומחזיקי מניות נוספים: הציבור, גורמים מוסדיים וחברת פוטאש הבינלאומית. תעשיות ים המלח השלימו מעגל מיוחד: מחברה שהחלה את דרכה בבעלות פרטית-יהודית-בריטית בין-לאומית לפני קום המדינה, לחברה ממשלתית ישראלית לאחר קום המדינה, וחזרה לבעלות פרטית יהודית -בין לאומית לאחר עשרות שנים.
והנה, כמו גלגל ענק בלונה פארק של כלכלה ומשאבים, אנחנו חווים את מעגל ההעסקה בימי משבר כאילו לא עברו 70 שנים. חיפה כימיקלים נקלעה למשבר שנולד בשל שינויים חרבתיים כלכליים. אזרחי ישראל לא מסכימים עוד לנוכחותו של מפגע מסוכן כמו מיכל האמוניה בלב ריכוז אוכלוסיה. המחאה נגד נוכחותו של המיכל בלב מפרץ חיפה התעצמה לאחר מלחמת לבנון השניה בה הופצצה חיפה מלבנון במשך ימים רבים. במשך תקופה ארוכה היה ברור שהמחאה תסתיים בהיענות לדרישות הציבור. בסופו של דבר החליטה החברה (נכון להיום) להימנע משינוי בדרכי אחזקת והובלת האמוניה ולסגור את המפעל. את המחיר היקר ישלמו העובדים.
פרשת פיטורי עובדי חיפה כימיקלים דומה לפיטורי עובדי חברת האשלג. אבל ההבדל בין שני המקרים משמעותי. אנו חיים בעידן של ציפיות לרווחים ולצמיחה. בעידן הזה לחברה פרטית שמורה הזכות להגיד עד כאן, אם השתנו התנאים אנחנו לא מחויבים לעובדים ולא לעתידם. עסקים רבים סוגרים את שעריהם בעקבות כישלון כלכלי. העובדים יכולים למחות, לכעוס, להלחם על תנאי פרישה, אבל אלה הם כללי המשחק. אלה הכללים בהם בוחרים אזרחי ישראל כבר כמה עשורים. אפשר לדמיין מציאות אחרת, אבל כל עוד ימשיכו אזרחי ישראל להצביע בעד מדיניות כלכלית שמתעדפת הפרטות ובעלות פרטית זו כנראה תמשיך ותהיה התוצאה בכל פעם שמפעל עסקי יקלע למצוקה. אבל ביחס למדיניות הציבורית, יש בין שני המקרים הבדל. הבדל ענק. נובומייסקי הקים את חברת האשלג והפעיל אותה בתנאים קשים מאד. תעשית ים-המלח החלה את דרכה בשנת 1925 בניסויים של מוסיה לנגוצקי, שחי לבדו שנתיים וחצי על חוף ים-המלח. החברה פעלה תחת עינו הפקוחה של המנדט הבריטי, על גבולה המזרחי של הארץ, כשהיא מתמודדת עם כוחות פוליטיים כלכליים וחברתיים שונים ועם תנאי סביבה כמעט בלתי אפשריים. נובומייסקי ניהל את מפעל חייו בכישרון רב ובמחויבות גדולה הן לחברת האשלג והן למפעל הציוני. בלעדי חברת האשלג לא היו קמים לא הישוב העברי הראשון – השכונה העברית של העובדים, לא בית הספר הראשון לילדים עברים, לא קיבוץ בית הערבה, לא מלון קליה המפורסם ובטח לא מפעל האשלג הראשון.
חיפה כימיקלים, צאצאית קרובה של חברת האשלג, פועלת בסביבה אחרת לגמרי מזו של חברת האשלג. חיפה כימיקלים פועלת תחת מדינה ריבונית ועצמאית, שהפריטה את החברה לישראל מתוך אמונה ביכולתו של השוק החופשי להצמיח כלכלה רווחית, יעילה ומעסיקה הגונה. הציבור בישראל גיבה את ממשלותיו המפריטות כדי להרוויח מכך. ממשלות ישראל הבטיחו לציבור מציאות כלכלית טובה יותר בזכות אותן הפרטות. והציבור מצפה מהמדינה להיות שם כשהתנאים משתנים לטובת כלל האזרחים אך לרעת החברה והעובדים. ולא רק בימי מלחמה.
גורלם של עובדי חיפה כימיקלים לא יכול להיות זהה לגורלם של עובדי חברת האשלג בימי המנדט הבריטי. הפניית אצבע מאשימה כלפי הנהלת החברה היא תעלול פוליטי לא הגון מצד ממשלה שקבעה את כללי המשחק בעצמה. המיסים אותם שילמה חברה כלכלית רווחית לקופת המדינה, והתנאים בהם אפשרה המדינה לחברה להתנהל, הם הבסיס להתמודדות עם המצב אליו נקלעו העובדים. לא מדובר כאן במפעל שכשל כלכלית. מדובר כאן בממשלה שכשלה בניהול משבר מתמשך וצפוי, בציבור שדרש בצדק רב את פינוי מיכל האמוניה המסוכן, ובעובדים שעל לא עוול בכפם משלמים את המחיר.
הימים של נובומייסקי, הפלמ"ח, עבדאללה, הבריטים והמדינה שבדרך חלפו עברו מזמן. ראוי שאחרי 70 שנים תפגין ממשלת ישראל יחס אחר כלפי עובדים שאיבדו את פרנסתם בשל מדיניותה שלה. נקיטת מדיניות עמומה והטלת האחריות על גורם פרטי משמעותה איתות לאזרחי ישראל שהם לבד, כאילו לא חלפו 70 שנים, וכאילו עדיין נדרשים עובדים להתגייס בימי סגריר ולהפוך מעובדים ללוחמים. על חייהם. על עבודתם. על עתיד ילדיהם.
