האמת היא שהיה לנו קצת קשה להאמין לנתונים שאספנו, ושנציג לכם כאן מיד. אנחנו מודעים לכך שמהסיפור שנספר כאן עולה ריח של קונספירציה כביכול, וכל אדם יתקשה להאמין שהאנשים שמנהלים את המדינה בוחרים במודע לעשות פעולות שכאלו, כנגד הציבור. אבל אי אפשר להתעלם מהמספרים.

והמספרים הם כאלו: בעת שנתניהו הסביר אתמול (ראשון) בישיבת הממשלה כי את העלאת קצבאות הנכות יש לפרוס על פני מספר שנים, כי אין מספיק כסף בקופה, ממש באותה עת ממשלת ישראל "שרפה" כסף. כסף שיכול היה ללכת לקצבאות הנכות, כמו גם למטרות חברתיות ראויות אחרות הסובלות מתת-תקצוב. בשנת 2017 "שרפה" המדינה 5.5 מיליארד ש"ח עד כה, ועוד היד נטויה.

נבהיר למה הכוונה שהמדינה "שרפה" כסף. מאז סוף שנת 2008 החל אגף החשב הכללי ליישם מדיניות חדשה שמהותה פרעון מוקדם של חוב. איך זה עובד? הממשלה מגייסת כסף, או חוב, מהציבור באמצעות איגרות חוב שהציבור (בדרך כלל באמצעות קרנות הפנסיה והביטוח) רוכש מהממשלה. לכל איגרת חוב יש מועד פירעון ידוע מראש. אבל, כאמור, בסוף 2008 החליטו בחשב הכללי לפרוע חובות מוקדם מן הנדרש. להתנדב לשלם את החובות יותר מוקדם. את הפעולה הזו עושים תחת השם המסתורי מעט "מכרזים הפוכים", ובכל שנה מאז המדינה התנדבה להחזיר, ביתר, מיליארדים של שקלים.

למה הם עשו זאת? ובכן זה בדיוק העניין שקשה להאמין לו: האוצר מצא את עצמו מתמודד עם בעיה קשה – יש לו יותר מדי כסף בקופת המדינה. חלילה, עוד יאלץ האוצר להעביר את הכסף לתקציב המשרדים הממשלתיים – לבריאות, לרווחה, לחינוך. על מנת להימנע מלהעביר את הכסף לתוך התקציב פשוט העלימו אותו, "שרפו". איך? על ידי זריקתו באופן חסר תועלת כמעט לצמצום מוקדם, לא נדרש ולא כלכלי, של החוב הממשלתי.

מתקשים להאמין להסבר הזה? זה אכן הסבר קשה לעיכול. בהמשך נביא כאן את ההסבר הרשמי של החשב הכללי, וגם את התשובה של משרד האוצר לפנייתנו בנושא, ונראה שהם למעשה אומרים זאת בעצמם, גם אם בדרך מעורפלת אשר מקשה על ההבנה. אך קודם נפרט את המספרים.

כאמור, תחילתה של המדיניות הזו והשימוש בכלי של "מכרזים הפוכים" באוקטובר 2008. על החשיבות של התאריך הזה נעמוד בהמשך. הגרף המצורף מציג את הסכום של הכסף שהועבר לצורך פרעון מוקדם של החובות בכל שנה:

פרעון מוקדם של חובות על ידי ממשלת ישראל, במיליארדי שקלים חדשים, בין השנים 2008 ל-2017. הנתונים מהדוחות השנתיים של החשב הכללי ומדוברות האוצר

פרעון מוקדם של חובות על ידי ממשלת ישראל, במיליארדי שקלים חדשים, בין השנים 2008 ל-2017. הנתונים מהדוחות השנתיים של החשב הכללי ומדוברות האוצר

במילים, בשנת 2008 פרעה הממשלה חובות מבלי שנדרשה לכך בהיקף של 2.6 מיליארד שקלים. ב-2009 ההיקף היה דומה, אך ב-2010 הסכום קפץ ל-9 מיליארד שקלים. אחר כך ירידה, עד שב-2013 וב-2014 שולמו יחד לא פחות מ-25.9 מיליארד שקלים. ב-2015, 16 ו-17 שולמו יחד כ-13.3 מיליארד שקלים, כפרעון מוקדם של חובות.

סה"כ מדובר בסכום מדהים של 62.3 מיליארד שקלים אשר הועברו על ידי אגף החשב הכללי במשרד האוצר, בהתנדבות, כתשלום מוקדם על חשבון חובות מאז שנת 2008. אגב, אין זו הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בשיטה של פרעון מוקדם ובלתי נדרש של חובות לצורך השגת מטרות פוליטיות-תקציביות. הכלכלנית אסתר אלכסנדר ז"ל תיארה בספרה "כוח השוויון בכלכלה" את ההחלטות שקיבלו הקברניטים לצורך יצירת ההכרח של קבלת "תכנית הייצוב" שנכפתה על הממשלה בשנת 1985. בין החלטות אלו היה גם תשלום מוקדם של חוב שביצע שר האוצר מודעי, אשר אפשר לראש הממשלה פרס להגיד לשרים – "הקופה ריקה", ומכאן שלא נותרה ברירה אלא לקצץ בתקציב, בשכר עובדי המדינה ולהכפיף את ישראל לסדר הנאו-ליברלי.

למה הם עושים זאת?

ההסבר הרשמי למהלך הזה של "ההתנדבות" לתשלום החוב הולך כך. "מטרתם העיקרית של המכרזים ההפוכים", נכתב בכל שנה בדוח השנתי של היחידה לניהול החוב הממשלתי באגף החשב הכללי, "הינה ניהול יעיל יותר של תזרים המזומנים הממשלתי וחיסכון בתקציב הריבית".

אם נפרק את ההסבר הזה לגורמים נוכל לראות כי ניהול יעיל יותר של תזרים המזומנים הוא פשוט אמירה – שהכסף ישנו, וצריך להחליט מה לעשות אתו. כיוון שהממשלה, ראש הממשלה נתניהו ומשרד האוצר מעדיפים, ברוח המדיניות הנאו-ליברלית המושלת בכיפה, שתקציב הממשלה יהיה נמוך וקטן ככל הניתן, צריך למצוא דרכים לנתב כספים אל מחוץ לתקציב. הבעיה הקשה היא עודפי הגבייה ממסים, אליהם מתייחסים (שנה אחר שנה) כאל "הפתעה", או כאירוע "בלתי צפוי", וכך מסבירים את העובדה ש"לא ניתן" להגדיל באמצעותם את התקציב. אולם השיטה של מכרזים הפוכים מראה שמשרד האוצר ביודעין "מסליק" כסף, על מנת לצמצם עודפים בקופת המדינה.

ההסבר השני הוא החיסכון בתקציב הריבית. הריבית על החוב הממשלתי משולמת מתוך התקציב השוטף של הממשלה שממומן בעיקר בהכנסות ממסים, ולכן לנסות לחסוך בהוצאות על הריבית זה תמיד רעיון טוב – אבל השאלה באיזה מחיר. הגרף שלמטה מראה את סכום הכסף ששולם כפירעון מוקדם של חובות מאז שנת 2008, ולצידו את החיסכון המצטבר המשוער בתשלומי הריבית (לפי 4% ריבית על אג"ח שקלית, שזה השיעור המקובל, ועל בסיס ההנחה כי לכל סדרות האג"ח היה "אורך חיים" של שנה אחת נוספת).

הסכום המצטבר של הפרעון המוקדם של חובות על ידי ממשלת ישראל בין השנים 2088 ל-2017 במיליארדי שקלים, אל מול החיסכון המשוער של תשלומי הריבית על החוב באופן מצטבר לאותן שנים. הנתונים על הפרעון מהדוחות השנתיים של החשב הכללי ותשלום הריבית המשוער ניתוח דבר ראשון

הסכום המצטבר של הפרעון המוקדם של חובות על ידי ממשלת ישראל בין השנים 2008 ל-2017 במיליארדי שקלים, אל מול החיסכון המשוער של תשלומי הריבית על החוב באופן מצטבר לאותן שנים. חישוב הריבית נעשה על בסיס ההנחות הבאות: שנת "חיים" אחת נוספת של הסדרה הנרכשת במכרז ההפוך, 4% ריבית שקלית. הנתונים על הפרעון מהדוחות השנתיים של החשב הכללי ותשלום הריבית המשוער ניתוח דבר ראשון

במילים: הממשלה שילמה 62.3 מיליארד שקלים, שהיא לא הייתה חייבת לשלם, על מנת לחסוך כ-2.5 מיליארד שקלים בתשלומי ריבית על החוב. גם מי שיחפש בנרות לא ימצא כאן היגיון כלכלי.

פנינו למשרד האוצר עם השאלה האם לא היה נכון יותר להעביר את הכספים שמועברים בהתנדבות לכיסוי החוב לטובת העלאת קצבאות הנכות, מטרה שהכל נשבעים בחשיבותה ונחיצותה. תשובתם היא לא פחות ממדהימה, בעיני לפחות:

"יובהר", ענו לנו באוצר, "כי פירעון מוקדם של חוב איננו נכלל בתקציב המחושב לצורך קביעת מגבלת ההוצאה או בחישוב הגירעון, ולכן ביצוע פירעון מוקדם לחוב איננו "משחרר" תקציב לצורך הוצאה אחרת".

בשפת בני אדם – כיוון שהחלטנו להחיל על הממשלה ועל אזרחי מדינת ישראל את הסד של "מגבלת ההוצאה", אותו כלל פיסקלי שהגה נתניהו ומגביל את הצמיחה השנתית של תקציב הממשלה, אנחנו לא יכולים לקחת את הכסף שיש לממשלה בקופת האוצר ולנצל אותו לטובת אזרחי מדינת ישראל. לכן, אנחנו "שורפים" אותו.

משרד האוצר (צילום: דבר ראשון).

אתן פה דימוי אחרון, רק להבהרת חוסר הסבירות של האופן שבו הממשלה נוהגת עם כספנו. הכלכלנים הניאו ליברליים אוהבים להשוות את משק המדינה למשק בית, וכך לטעון בעד צנע תקציבי ("אחריות" בשפת ההפוך על הפוך). משק המדינה הוא הכל חוץ ממשק בית ובכל זאת, בואו נלך הפעם עם הדימוי: תארו לעצמכם שאתם נער מתבגר בבית ישראלי ממוצע המתמודד עם המציאות הכלכלית בישראל. יש לכם כנראה מה לאכול, אבל ההורים תמיד אומרים לכם שחסר כסף: כסף לחוג שרציתם, כסף לרישיון נהיגה, לפעמים אפילו כסף לדברים ממש חיוניים. אבל אתם נושכים שפתיים, כי אתם יודעים שהוריכם עושים הכל על מנת שיהיה לכם טוב, ואוספים פרוטה לפרוטה למענכם.

אבל מה תעשו אם יום אחד תגלו שבמקביל לניהול החסכני של משק הבית שלכם הוריכם נהגו במשך שנים להעביר תרומה של אלפי שקלים בחודש לאנשים שאינכם מכירים? זו תהיה כמובן הפתעה, אולי אפילו מכה קשה, אבל יתכן שתוכלו להתנחם בעובדה שהוריכם צדיקים. עכשיו דמיינו שאתם מגלים ש"התרומה" שהוריכם התנדבו להעביר הועברה בעצם לאנשים עשירים שלא צריכים אותה כלל. עכשיו זה כבר ממש מעליב, לא?

נתניהו וכחלון מתפארים בכל הזדמנות בירידה ביחס ה"חוב-תוצר" של מדינת ישראל, ומציגים ירידה זו כעדות לחוסנה של הכלכלה הישראלית. אך בזמן שהכלכלה מראה חוסן, ודירוג האשראי של ישראל עולה בעיני סוכנויות האשראי, ההשקעה של ישראל באזרחיה קלושה, ופוגעת באופן אנוש בהתפתחותה של החברה הישראלית וגם בכלכלה הישראלית. ההוצאה הציבורית בישראל נמוכה, קצבאות הנכות והזקנה עומדות על שיעור שאינו מאפשר קיום בכבוד, ההשקעות בתשתיות בישראל נמוכות ופוגעות בפיריון. הישראלים עובדים קשה ואינם מקבלים את מה שמגיע להם מהמדינה. ובינתיים, הממשלה זורקת כסף, כביכול מתוך דאגה לטווח הארוך, ש"לא נשאיר חובות לילדינו". על כך כבר אמר קיינס, בביקורתו על הכלכלנים, כי "בטווח הארוך כולנו נמות".

מי החליט?

כדאי לשים לב לנקודה משמעותית נוספת, אותה הזכרנו מעלה. מדיניות המכרזים ההפוכים התחילה בעצם באוקטובר 2008. בימים ההם, ואין מלך בישראל. בסוף יולי 2008 הוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה אולמרט שהבהיר שבכוונתו להתפטר, ציפי לבני כבר נבחרה לתפקיד יו"ר קדימה תחתיו וניסתה ללא הצלחה להקים ממשלה. הממשלה שאולמרט עמד בראשה באותה עת הייתה ממשלת מעבר. דווקא אז החליטו באגף החשב הכללי לפצוח במדיניות חדשה זו.

מדובר בביטוי לרוח מפקד שנושבת במשרד האוצר ולתפישה השלטת בשני המוסדות החזקים ביותר בו – אגף התקציבים ואגף החשב הכללי. אין זאת לומר שלפוליטיקאים אין אחריות או מנהיגות בנושא. ודאי שנתניהו הוא המוביל של התפישה הנאו-ליברלית הקיצונית והפנאטית המגולמת בצעדים אלו. אך נכון גם לראות שהמדיניות הלא סבירה הזו, של זריקת כסף לצורך פרעון מוקדם ולא נדרש של החובות הגיעה לשיאה תחת שר האוצר יאיר לפיד. כביכול, הטוען לכתר של הנהגת המדינה אחרי נתניהו.

תפקידה של התקשורת

אבל אולי הדבר החשוב ביותר שכדאי לשים לב אליו הוא עזות המצח המוחלטת שיש לראש הממשלה נתניהו, שריו ופקידיו. הטענה שאין כסף למטרות שכביכול מעוניינים להשיגן מושמעת, בה בשעה שבאופן אקטיבי ובמודע, מדללים את קופת המדינה ללא הצדקה.

את הפעולה הזו, המתמשכת, יכול נתניהו לעשות אך ורק בחסותה של התקשורת הכלכלית הימנית ששולטת בישראל. הוא יודע שאין אף אחד שיקום ויצעק "אבל יש כסף!". לא "דה-מרקר" ה"חברתי", לא "כלכליסט" ה"עממי", ובטלוויזיה בכלל אין מה לדבר. מכל העיתונות הכלכלית היחיד שהביע, בחלק מהשנים האחרונות, איזשוהי ביקורת על מדיניות הצנע הלא הכרחית של ממשלת ישראל היה דווקא "גלובס", ועדיין נותר לראות איזה קו יאמץ תחת המו"ל החדשה.

בתקשורת המסחרית ימשיכו להסביר לציבור שהבעיה הכלכלית של ישראל היא ההוצאה על ההתנחלויות והכיבוש, וימשיכו להסתיר מהציבור את העובדה הפשוטה והחותכת – מדינת ישראל היא מדינה עשירה, שיש לה הרבה מאד כספים בקופתה, אבל הממשלה מתעקשת שלא להוציא אותו לטובת אזרחיה. האם זה משנה שהנכים סובלים? שהזקנים אינם יכולים להתקיים בכבוד?

הגיעה העת שהציבור ידע, וגם יעמוד על שלו.