ההיגיון שהוביל להקמת מפעל חיפה כימיקלים בצפון נעוץ בסיבות שתוקפן פג לפני שנים רבות. יש הגיון רב בהעברתו לדרום, בסמוך למחצבי האשלג, בצורה שתקל על הייצור תוך שמירה על הבטיחות. אך אופציה זו איננה באמת על השולחן מסיבה פשוטה: העלויות והסיכונים במהלך לחברת חיפה כימיקלים גבוהים, והמדינה לא מוכנה לגלות מעורבות ממשית בתעשייה, ומעדיפה לשמור על תפקיד מצומצם – רגולציה, מיסוי ומתן שירותים. הובלת מהלך של העברת המפעל, תוך דאגה לתעסוקה לעובדים במפעל הצפוני, פשוט גדולה ממידותיה. כך נמנע הדיון בחלופה שיכלה לפתור הרבה מהבעיות במשבר בחיפה כימיקלים.

הדשנים הם מוצר שמיועד בעיקר ליצוא והיה הגיון מסוים בקרבתו לנמל. עד הקמת המיכל, האמוניה הייתה מיוצרת בידי כי"ל במפרץ עצמו, מנפטא, הנמצא בבתי הזיקוק. כך, היה הגיון תעשייתי במצב בו האשלג נחצב בנגב ומשם יובל למפרץ חיפה, בו מיוצרת האמוניה, אשר ביחד ניתן להכין מהם חנקת אשלגן, הדשן האיכותי ברמה העולמית אותו ייצרה חיפה כימיקלים עוד בהיותה חברה ממשלתית. החברה הופרטה, והמשיכה לשכלל את המוצר, אך ההגיון שהצדיק את מיקום המפעל הלך ונשחק.

תחת הבעלות הפרטית, החברה בנתה מפעל נוסף בנגב בשנות ה-90, קרוב לאשלג, ורחוק מריכוזי אוכלוסיה. עוד קודם לכן, ב-1985, החברה הקימה את המיכל במפרץ. הקמת המיכל הפכה את ייצור האמוניה בארץ ללא תחרותי, ולכן יחידת הייצור של האמוניה בכי"ל נסגרה, תוך הסתמכות כוללת של המשק על ייבוא למיכל כמקור לאמוניה. תקופה ארוכה הייתה התעלמות מהסיכון שמסב המיכל לאוכלוסייה, סיכון שלא היה קיים כאשר האמוניה יוצרה במפרץ עצמו, ללא צורך במאגר בעל קיבולת של 14,600 טון, שבראשו גג בגודל של בערך דונם, שלא ניתן למיגון. (לחיפה כימיקלים הותר לאחסן 12,000 טון לכל היותר).

עם השנים הסיכונים הלכו וגברו – ההסתברות לרעידת אדמה גדולה בעליה, ההתחמשות של חיזבאללה נהייתה דרמטית ב-15 השנים האחרונות והמיכל עצמו הזדקן, כאשר סדקים זעירים בתוכו עלולים להפוך לסדקים מסוכנים בטווח זמן קצר. המדינה כינסה ועדות להערכת מצב – דו"ח ועדת שפיר מ-2007 ודו"ח אתוס משנת 2011, שבהן הוצגו תקדימים למיכלים דומים ואף גדולים יותר, הקרובים לריכוזי אוכלוסיה, וייתכן שבכך גרמו לשני תהליכים מקבילים מצד המדינה– מחד, שיפור המיגון של המיכל ומערכות החירום שלו, ובמקביל, התנהלות בעצלתיים בנושא הטיפול בחלופה למיכל והכנות לסגירתו. אם אכן יוקם מפעל אמוניה בנגב, הרי שיש הגיון בטיחותי וגם עסקי בפיתוח פעילות הדשנים שם, והרחקתו מאיזור מפרץ חיפה, שהרי המוצר עצמו איננו חומר מסוכן, וניתן לייצא אותו דרך נמל אשדוד, הקרוב יותר למתקני התעשייה.

מפעל חיפה כימיקלים (צילום: עופר ארנון, המשרד להגנת הסביבה).

הגיון ההפרטה הוא קשירה מרצון של ידי המדינה

הבעיה היא שהמדינה לא עוסקת בשאלות אלו כלל, היא לא רואה את עצמה כאחראית על התעשייה במדינה, אלא כנותנת לה שירותים שונים – וכגובת מסים ממנה. כך הוא המבנה של החוק לעידוד השקעות הון, וכך הם שירותי הפיקוח של המשרד להגנת הסביבה. כך מתנהלת גם הפקרת העובדים, שאין לה כתובת ברורה מצד המדינה, שכן הם "שייכים" למעסיק. במידה ובכל זאת יוחזר המפעל לפעולה, הרי שהמדינה צריכה להבטיח את פרנסתם בתקופת הביניים, אף שאורכה אינו ודאי. במידה והמפעל ייסגר, הרי שיש למצוא להם פתרונות חלופיים ולהעניק פיצוי הולם לעובדים שיפלטו ממעגל העבודה, אלא שנציגי המדינה לא תופסים עצמם כאחראים על התעשייה באופן כולל, אלא לכל היותר כמשרתי התעשיינים ועובדיהם.

במקרה של 'חיפה כימיקלים' גישה זו מובילה לכשלים בכל התחומים – כשלים בפיתוח התעשייה, כשלים בהגנה על העובדים וכשלים בהגנה על הציבור. ברקע עומדת שאלה של מאות מליוני דולרים – העלות המוערכת של סגירת המפעל הצפוני והקמת מפעל נוסף בנגב. חברת 'חיפה כימיקלים' לא מעוניינת להשקיע אותם מיוזמתה. אם הייתה על השולחן אופציה אפקטיבית של הלאמה, הייתה המדינה יכולה להציב בפני הבעלים הפרטיים אולטימטום: "תשקיעו כעת ותמשיכו להרוויח בטווח הארוך, או שתוותרו על החברה במצבה המושבת, ואנחנו נעשה את ההשקעה וניקח על עצמנו את העשייה וגם נקבל את הרווח בעתיד".

ההגיון המקורי שהוביל להקמת חיפה כימיקלים, היה של מדינה שמעוניינת לפתח בעצמה תעשייה כדי לחזק את עצמה כלכלית, וזה ההיגיון שיכול גם להוציאה מהמשבר כיום. כל עוד תמשיך המדינה להתנדב לקשור לעצמה את הידיים, בעיקר מסיבות אידיאולוגיות, היא תמשיך להיכשל בהכנסת סדר והגיון במשק, בו לגורמים הפרטיים בעלי אינטרסים מוצהרים של מקסום הרווח יש לרוב מומחיות גדולה יותר מהפקידים שאמורים לפקח עליהם.