חודש אלו הוא זמן של תשובה במסורת היהודית. זמן בו אדם יכול להתחיל לסכם את השנה שעברה, ולהסתכל באופן כללי על חייו ולחפש מה עוד דרוש תיקון. תקרית רכב בלתי צפויה לפני כמה ימים זיכתה אותי באפשרות הזו, וגרמה לי להבין דברים שהספקתי לשכוח כבר לפני הרבה זמן, או שבעצם כבר הרבה זמן ידעתי אבל העדפתי להדחיק.

לפני כמה ימים יצאנו לטיול בן שבוע במונטנגרו המקסימה (יעד מומלץ, בלי קשר). לראשונה בחיי, שכרתי רכב ויצאנו לתור את המדינה ההררית. הכבישים במונטנגרו במצב די ירוד, ובמקומות רבים הדרך צרה למדי ולא מסומנת. כך קרה שבנקודה מסוימת נאלצנו לרדת לשולי הכביש, ובלי לשים לב- טראח! נפלנו לתוך תעלה קטנה ודפקנו את האוטו.

עד כאן הכל סבבה. כלומר, לא לגמרי. כי אמנם יצאנו ברוך השם בנזק קל, אבל לדפוק רכב שכור בחו"ל, ועוד יום לאחר שהיית צריך להחליף גלגל פעמיים, זה קצת מלחיץ. אבל העיקר הוא באופן בו הגבתי לאירוע – במקום להודות על המזל שהפגיעה הייתה יחסית קלה (ובוודאי שלא סיכנה אותנו בשום צורה), פשוט התחרפנתי לגמרי. אפשר לומר שגם קצת יצאתי משליטה. בתוך כל הבלאגן שנוצר לי בראש, הבנתי דבר אחד חשוב: עד כמה אני נותן לכעס לנהל אותי.

האירוע הזה היה עבורי כמו נעיצה של סיכה בבלון שניפחתי לעצמי בראש: אני עכשיו בחופשה, הכל סבבה, אין על מה להתלונן ואין סיבה להתעצבן. אתה יוצא מהשגרה, יוצר סביבך מעין אידיליה לטווח קצר שבה אין צורך להתמודד עם בעיות מעצבנות ובלת"מים כגון אלה, שמעיקים ונופלים עלינו בהפתעה ביום יום כעניין שבשגרה ויושבים לנו על הראש. ואז, בלי הודעה מוקדמת, האידיליה נסדקת והחיים ה-'רגילים', עם כל העצבים והדברים ה-'מבאסים' שבהם, נכנסים פנימה כדי להפריע. ומה עושים עכשיו?

אם ההגדרה שלנו לחופשה מבוססת על הרעיון שבמשך כמה ימים לא נצטרך להתמודד עם הדברים שקורים לנו ביומיום, אנחנו צפויים לאכזבה מרה. מסתבר שאפשר לקחת חופשה מהארץ, אבל אי אפשר לקחת חופשה מעצמך. אתה נשאר בחו"ל אותו אדם שאתה בארץ, אולי קצת יותר רגוע. אבל הדברים שאיתם אתה צריך להתמודד בשגרה, והאופן שבו אתה מגיב אליהם, הם אותם הדברים בדיוק.

עצבים

עצבים

 

ההבנה עד כמה אני נותן לכעס לשלוט בי ולהשתלט עלי הכתה אותי בתדהמה. זה לא שאני לא מכיר את עצמי בסיטואציות כאלה מלפני כן, אבל יש נקודה בה אתה מצליח להסתכל על דברים בצורה מפוכחת וברורה יותר, ולהבין מה בעצם הסיבה לכעס הזה. ובכן, מה שהבנתי הוא שכעס מהווה בעצם ביטוי לשיפוטיות שאנחנו מפעילים כל הזמן: כלפי עצמנו, כלפי אחרים וכלפי העולם בכלל. אנחנו עסוקים כל הזמן בלחלק ציונים, לקבוע מה ומי 'בסדר' ו-'לא בסדר' (בד"כ על פי אמות המידה השרירותיות שלנו) ולסדר את העולם בצורה הנוחה לנו. הבעיה היא שהעולם לא מתנהל על פי הקווים הישרים והגבולות המאוד ברורים שיש לנו בראש, והמציאות ברוב המקרים היא ממש לא מה שהיינו רוצים שהיא תהיה.

כלומר, הכעס קשור באופן ישיר גם לחוסר שליטה, או למחשבה האוטומטית שלנו שדברים צריכים להיות בדיוק כפי שאנחנו רוצים. העולם, לפי התפישה שלנו, אמור להיות נתון לשליטתנו התמידית ולכן הכל אמור לפעול לפי התכתיבים שלנו למציאות. לכן, ברגע שמשהו לא קורה בהתאם לציפיות שלנו, אנחנו מרגישים היעדר שליטה ביחס לעולם, שנתפש בעינינו כחולשה או 'הוכחה' לכך שאין לנו מספיק שליטה במציאות. האכזבה והתסכול ביחס למצב הדברים במציאות מופנה אלינו כאשמים למצב (בעיני עצמנו כמובן) ולכן הכעס על המצב מכוון קודם כל כלפי עצמנו. אם הדברים לא נראים כפי שאנחנו רוצים, נניח: החיים שלנו זה לא מה שתכננו שיהיו, אנחנו לא מרוויחים מספיק כסף כמו שרצינו, העבודה שלנו לא מספקת אותנו וכו', אנחנו ישר מסיקים שזו 'אשמתנו' ועדות לחוסר יכולתנו להשיג את מה שאנחנו רוצים ביחס למציאות.

המחשבה הזו מבטאת לדעתי בלבול מאוד בסיסי בין השליטה שלנו על עצמנו לבין השליטה שלנו על העולם. אנחנו רוצים לשלוט בחיינו, לכוון אותם על פי המטרות שהצבנו לעצמנו ולהגיע להישגים וליעדים שאנחנו מסמנים כרצויים עבורנו. לצורך כך, אנחנו מנסים לשלוט לא רק במה שקורה בחיינו האישיים, אלא במה שקורה בעולם בכלל. זאת משום שאנחנו לא חיים בבועה ועל מנת להביא את חיינו לנקודה הרצויה עבורנו, עלינו לשלוט גם במה שקורה בעולם שמחוץ לנו. הבעיה היא שאין לנו באמת שליטה על מה שקורה בעולם, ולכן תמיד יהיה פער בין הרצונות שלנו לבין היכולת שלנו להשיג אותם במציאות. אז מה עושים?

כשמסתכלים על הדברים מנקודת המבט הזו, נראה שתמיד נכונה לנו אכזבה ברמה כזו או אחרת. אם תמיד יהיה פער בין הרצוי לבין המצוי, ממילא גם תמיד תהיה סיבה לאכזבה, שיכולה בתורה גם להביא אותנו די בקלות למצב של תסכול וכעס (לעתים מתמשך). מכאן, שהפוטנציאל להיות במקום של כעס ותסכול קיים תמיד, ועכשיו זו רק שאלה האם, מתי וכמה זה יקרה. או במלים אחרות: עד כמה נלך סחור סחור אחרי הזנב של עצמנו.

אבל אולי כאן טמונה בעצם האפשרות לעשות תשובה ותיקון לעצמנו, לצאת מהעבדות שלנו לעצמנו ולהסתכל על הדברים באור מפוכח יותר: אנחנו מרגישים צורך להיות בשליטה מקסימלית כל הזמן, ולכן כל דבר שנתפש כאיום על השליטה שלנו, או עדות לאבדן וחוסר שליטה, ישר מכניס אותנו ללחץ, מתח ועצבנות, שהם ביטוי של כעס. ברור לנו מבחינה הגיונית למה הדבר הזה לא בריא ולא תורם עבורנו, השאלה היא: האם אנחנו גם מבינים שאפשר בלי כל זה, שאפשר גם לשחרר לשם שינוי ולתת לדברים להסתדר? האם אנחנו מאמינים שדברים יכולים (או אפילו אמורים) להסתדר לא רק בזכות המאמץ שלנו, אלא גם הודות לאנשים או גורמים אחרים המשפיעים על העולם? שאנחנו לא לבד בסיפור הזה, ולכן גם לא יכולים לתלות את ההצלחה שלנו רק ביכולת שלנו לשלוט על כל דבר שקורה? האם אנחנו מבינים שהיכולת לשחרר לפעמים היא לא בגדר המלצה או פרביליגיה, אלא חלק חיוני בהתקדמות שלנו אל עבר המטרות שהצבנו לעצמנו?

הציפייה כאן היא לא לוותר על הדברים שחשובים לנו או לחיות ללא שאיפות כלל. חיים כאלה אינם אפשריים לדעתי, ובוודאי שאינם עונים על הצורך של רוב בני האדם באקטיביות, יוזמה ופעולה שמשנות את המציאות לטובתם. אבל לכל אלו אסור להטות את שיווי המשקל הפנימי (שאני מאמין שכל אדם בריא יכול לפתח) לכיוון של מיקוד שליטה חיצוני, שמביא אותנו לא לשליטה בחיינו אלא דווקא לשעבוד.

ועל כך אמר המשורר בן זמננו:

"אז מה נעשה עם הכעס הזה? מה יהיה עם הקנאה?
כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה, אלוהים?
ממה?"