ב-2 בספטמבר 2014, יום לפני שההתאגדות שלנו יצאה לפועל, העלנו את הפוסט הבא לדף הפייס של ההתאגדות שהיה עדיין לא פעיל. ב-3 בספטמבר, אחרי שהנחנו פליירים על כ-700 מקלדות ושלחנו מייל לכל העובדים בנוגע להתאגדות, הדף עלה לאוויר, וכל העובדים יכלו לקרוא את מה שכתב יפתח נון, עובד ממעבדות SAP בכרמיאל שפוטר מספר חודשים קודם לכן, במאי 2014 , במסגרת פיטורי "התייעלות" בחברה.

"כולנו קיבלנו את האימייל של יפתח נון, עובד מ-SAP כרמיאל שפוטר עם כל העובדים שם. אז קראנו את המייל, התרגשנו, כאב לנו ונשארנו ללא מילים (אחרי שאמרנו לעצמנו כמה שהוא צודק). לצערנו אנחנו לא יכולים לעזור ליפתח ולאחרים אבל אנחנו מבינים שרק אנחנו יכולים לייצר את המשפחה שדואגת לחבריה! אנחנו לא רוצים להיות הבאים בתור שמדברים על המשפחה שנטשה. הנה מובא בפניכם המכתב של יפתח, למי ששכח או לא קרא. 9 שנים:

9 שנים הייתי שומע בהרצאות סוף שנה, מצגות וסיכומים שוב ושוב בלי סוף ששמים את העובד במרכז ותמיד בשיחות בין חברים הייתי אומר חבר'ה תבינו שמים במרכז את אינטרס החברה בלבד.
9 שנים במיילים של ההנהלה חוזרים ואומרים שוב ושוב שהנכס הכי חשוב הוא העובדים ותמיד בשיחות בין חברים הייתי אומר חבר'ה תבינו אנחנו לא נכס אנחנו משאב.

9 שנים שנה אחרי שנה הייתי שומע את מיקי (שאהבתי אותו מאוד) אומר שהשנה נולדו לנו כך וכך תינוקות במעבדה ובשנה בה נולדה בתי אמרתי לעצמי, מיקי בחייך נולדה לי בת, כשתגידו לי ללכת הביתה לא תשאירו את הבת "שנולדה לכם" במעבדה שם אלא היא תלך יחד איתי.
בכלל 9 שנים ששמעתי את המושג "משפחת סאפ" והייתי אומר לחבר'ה שזה מצחיק אותי שאומרים "משפחת סאפ" כי משפחה לא מפטרת בן משפחה וביום שלא ירצו אותנו יותר יאמרו לנו שלום כאילו אנחנו כבר לא משפחה.

9 שנים במצגות ומקומות בהם היה צורך להדגיש הבדל כלשהו בין עובדים זמניים לעובדים קבועים הייתי תמיד אומר לחבר'ה (חצי בציניות אבל גם חצי ברצינות) שזה מצחיק אותי ההגדרה הזו כי הרי אנחנו עובדים קבועים זמניים (בטח עד ליום שיגידו לנו שאנחנו כבר לא קבועים כאן).

במהלך 9 שנים הייתי עד ל"גל" פיטורים אחד ב-2008 אחרי המשבר (כמדומני זו היתה פעם ראשונה בסאפ שנאלצו לפטר בגלל קיצוצים) החברה התגאתה בכך שזה נעשה באופן המינורי ביותר ובנסיון לצמצם ככל האפשר את הפיטורים. גם כשנסגרו פרוייקטים וקבוצות שלמות של עשרות ואפילו מאות עובדים מצאו את עצמם "מובטלים", גאוות החברה הייתה בכך שלא זורקים אותם לכלבים כמו שאומרים ולהם ימצאו פרויקט חדש מהר ככל האפשר ואם זכרוני אינו מטעה אותי אז זכורה לי קבוצה כזו של למעלה מ-100 איש שקרוב לחצי שנה חיכתה בסבלנות לפרויקט חדש. אז דווקא בשנה בה מדווחים על רווחיות ועל רצון להגדיל את מספר העובדים גלובאלית דווקא אז לוקחים החלטה קרה ומנוגדת כל כך להלך הרוח שידענו עד כה והתגאו בו. דווקא הטיעון שזה לא משהו אישי עושה את זה הכי פוגע, דווקא הייתי בהחלט מתנחם במשהו אישי.

אז הנה כל מה שהעלתי בדעתי קרה:
אני ועוד למעלה מ-60 עובדים כבר לא במרכז (למרות 9 שנים של עבודה קשה, וגם היותי טופ טלנט באחת מהם)
אני ועוד למעלה מ-60 עובדים כבר לא נכס חשוב לחברה
הבת שלי והבן שנולד לי זה עתה הולכים איתי (בבקשה לא לספור אותו במניין התינוקות שנולדו למשפחת סאפ השנה ) כי –
אני ועוד למעלה מ-60 עובדים כבר לא "משפחת סאפ".

אני ועוד למעלה מ-60 עובדים סיימנו את העסקתנו הזמנית כעובדים קבועים חחחח".

ומה הלקח? הלקח שגם אם אתה טופ טאלנט, עובד קשה ותורם לחברה, אתה עשוי ללכת הביתה.

עובדים צריכים לדאוג לעצמם ולא לסמוך על מישהו שידאג להם, ופשוט לקחת אחריות על חייהם ומשפחתם.
איך עושים את זה? מתאגדים!