במאמר "סופרים את הכסף שאין" שפורסם ביום שני האחרון בעיתון דבר ראשון הועלתה הטענה לפיה השנה "זרקה" הממשלה 5.5 מיליארד שקלים בפירעון מוקדם ו"לא הכרחי", לטענת הכותב, של חובות עתידיים. לא במקרה יש קושי להאמין כשהנתונים מספרים סיפור קיצוני. כשהסיפור כל כך בלתי ייאמן, ייתכן שהוא אינו בדיוק הסיפור. פדיון מוקדם של החוב הממשלתי באמצעות 'מכרזים הפוכים', כפי שהוצג במאמר המערכת השבוע ב'דבר ראשון', הוא כלי שאכן מאפשר לממשלה להיפטר מעודפי יתרות מזומנים. כלומר, מכרזים הפוכים מאפשרים לממשלה להחזיר את החוב מוקדם יותר, כשיש כסף זמין, מבלי שיש צורך לדאוג שמא יהיו יתרות מזומן או לא במועד הפירעון המתוכנן.

קשה למצוא ברשת נתונים המעידים עד כמה מוקדם הפירעון שמתבצע באמצעות המכרזים ההפוכים ביחס למועד הפירעון המקורי. מהנתונים שהצלחתי למצוא, עולה כי הפירעון המוקדם שהתבצע במכרזים הראשונים ב-2008 הקדים את מועד הפירעון של אגרות החוב הממשלתיות בחודשים ספורים. כלומר, בין כה וכה היה צורך להחזיר את החוב במועד סמוך. הקדמת החזר חוב, שהיא בעלת יתרונות שונים בשדות אחרים – ביניהם מניעת תנודתיות בשוק ההון ומזעור סיכונים בניהול החוב הממשלתי, אינה משולה לזריקת כסף או "שריפתו", שכן שימוש בכסף במסגרת תקציב המדינה לא היה מאפשר להחזיר את החוב הממשלתי במועד הפדיון המקורי. במקרים בהם הוחזר חוב שנים לפני הפירעון המיועד (אם התרחש פירעון מוקדם כזה), החיסכון בריבית היא גבוה לאין ערוך מזה המוערך במאמר, שכן יש לחשב כ-4 אחוזי ריבית לכל שנה.

בנקודה זו צריך לומר כי על מנת לשמור על יחס חוב-תוצר ברמתו הנוכחית או בכדי להגדיל את התקציב השוטף, הממשלה הייתה יכולה למחזר את החוב. כלומר, להנפיק אגרות חוב חדשות, באמצעותן תגייס כסף שיוחזר במועדו שנים לאחר מכן, כשאגרות החוב החדשות יגיעו לפירעון. עם זאת, המדיניות המוצהרת של הממשלה והאוצר הם הקטנת יחס החוב-תוצר, דהיינו, אי-הגדלה של החוב הממשלתי יחד עם הגידול בתוצר הלאומי. אין המכרזים ההפוכים משפיעים על מדיניות זו יותר מכל פדיון אחר של אגרות חוב במועדן. אלא, אי-הנפקה של איגרות חוב חדשות, במטרה לצמצם את היקף החוב ביחס לתוצר – הן העניין המרכזי.

כשרואים באופן זה את הדברים, ניתן לא להסכים עם המדיניות, אך אין בכך בכדי לומר שמשרד האוצר "שורף" כסף או פועל במדיניות מסתורית. במיוחד, עולה מהדברים הללו כי ההשוואה המוצגת במאמר המערכת בין "זריקה" של 62.3 מיליארד ש"ח על החזר חובות מצטבר בשנים 2008­–2017, לבין חיסכון מצטבר של 2.5 מיליארד ש"ח בתשלומי הריבית, היא פשוט אינה נכונה. אין פלא שלא ניתן למצוא בכך שום היגיון כלכלי. להערכתי, החיסכון בריבית הוא אף קטן יותר מהסכום הנאמד, אך השוואתו בצורה גרפית כה משכנעת עם חוב שהיה נפדה בין כה וכה במועד קרוב היא פשוט הטעיה.

השאלה שצריכה להישאל היא אינה האם נכון או לא נכון לפדות חוב ממשלתי במועד מוקדם יותר, אלא שאלה גדולה הרבה יותר – מה היקף החוב הממשלתי הרצוי.

לא אתיימר לענות על שאלה זו. ניתן להתווכח עליה רבות, הן במישור האידיאולוגי והן במישור הכלכלי, המבקש לנבא את ההשפעות הצפויות של היקף החוב הציבורי. עם זאת, יש דבר אחר שניתן לומר על החוב הממשלתי – הוא אינו קשור לעניין הגדלת קצבאות הנכות.

אין הדבר אומר שהעלאת הסכום של קצבאות הנכות הוא לא מעשה צודק וראוי, אך נשאלת השאלה – מהיכן מגיע הכסף. אנסה לעמוד על נקודה חשובה זו.

למה צריך לשמש החוב הממשלתי

ישנן הוצאות ממשלתיות שמקורן בכספים שגויסו באמצעות חוב, אותן קל להצדיק, וישנן הוצאות אחרות שקשה להצדיק את השימוש בחוב למענן, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה כלכלית. כלל אצבע ביחס לחוב אומר שיש לו הצדקה כלכלית אם הוא משמש להגדלת העוגה בעתיד. כלומר, השקעה שמגדילה את היקף הפעילות הכלכלית, מייעלת ומונעת בזבוז. ברמה הציבורית, דוגמה פשוטה לכך היא שיפור תשתיות תחבורה, המונעות בזבוז של זמן ושל כסף בשל פקקי תנועה, ומייעלות את התנועה התחבורתית. בניגוד לכך, תשלומי העברה כמו קצבאות אינם נחשבים להשקעה, על אף שהגברת הצריכה הפרטית תורמת גם לגידול בתוצר. הרציונל הוא שמימון השקעה באמצעות חוב היא כדאית כאשר התועלת של דורות העתיד (מהחינוך שיקבלו או מהתשתיות שיוכלו להשתמש בהן) עולה על העלות שמוטלת עליהם.

באותה נשימה, חשוב גם להזכיר את ההצדקה המוסרית. הנפקת חוב היא שימוש בכסף עתידי למטרות שמבקשים להשיג בהווה, תוך תשלום מתמשך של ריבית על פעולה זו, המהווה את מחירו של הכסף הזמין. למעשה, ניתן לראות בסוגיה זו שאלה של חלוקת משאבים בין הדור הנוכחי לדורות העתיד, בדיוק כפי שסוגיית המיסוי דנה בחלוקת המשאבים בין קבוצות ופרטים שונים בחברה כיום. הבעיה היחידה היא, שדור העתיד לא נוכח כדי להיות שותף לדיון הציבורי על חלוקת המשאבים.

גם כאן, כמו בסוגיות מורכבות אחרות של זיהום סביבתי ושימוש במשאבי הטבע המתכלים, נדרשת מחשבה על החברה הישראלית העתידית, גם בטווח הארוך. דבריו של קיינס כי "בטווח הארוך כולנו נמות" הוצאו מהקשרם במקרה זה. על כן, ניתן להצדיק בקלות שימוש בחוב כאשר מדובר בהשקעה ממשלתית, בין אם זו השקעה בחינוך, השקעה בתשתיות ואף חוב שמגוייס למען היחלצות ממשבר כלכלי, בכדי למנוע נזקים חברתיים ארוכי טווח (כפי שעשו מדינות רבות בזמן המשבר הכלכלי של 2008, בהתאם לתורתו של קיינס). ואולם, שימוש בחוב למען הקיום השוטף של הדור הנוכחי הוא קשה יותר להצדקה מוסרית וכלכלית ויש בו היגיון כלכלי מועט. על כן, נכון יהיה להטיל את עלות הקיום השוטף על הדור הנוכחי, ולא על הדור הבא. כלומר, הגדלה של תשלומי העברה, כמו קצבאות הנכות, צריכה לבוא לצד עלייה בגביית המיסים, תוך מחשבה על התמהיל הרצוי, ולא על ידי הרחבה (או אי-צמצום) של החוב הממשלתי – שמשול למס על החברה בשנים הבאות.

ניתן לומר שאין טעם בהעלאת מיסים אם בין כה מנתבים את עודפי הגבייה לפירעון חוב מוקדם, ויש בכך מידה מסויימת של צדק. אך, כאמור, אי-הנפקה חדשה של חוב במקום החוב שנפדה, תוך צמצום יחס החוב-תוצר היא העניין המהותי, ולא אופן הביצוע של פעולה זו. הגדלה מכוונת של גביית המיסים בהווה צריכה לבוא לצד הגדלה ממשית של התקציב. ועדיין, כריכה יחד של הגדלת החוב, יחד עם הוצאות הקיום השוטפות של החברה כיום היא בעייתית. ככלל, מיסים הם מקור לצריכה שוטפת וחוב הוא מקור להשקעה שתישא פירות מהם ייהנו גם בעתיד.

בשולי הדברים, יש גם לזכור שלחוב יש עלות על תקציב המדינה השוטף בדמות תשלומי הריבית, שהיו יכולים לשמש להוצאות חברתיות אחרות בהווה. על כן, חוב איננו מקור קסם להגדלת תקציב המדינה ויש לוודא שהוא משמש למטרות ראויות בהתאם לקריטריונים המתאימים.

וביחס לשאלה הגדולה שהועלתה – האם יש להגדיל את החוב הציבורי ביחס לתוצר? אני מאמין שישנן השקעות רבות שהממשלה בישראל יכולה לעשות באמצעות הגדלת החוב הממשלתי שיקדמו את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית. האם יש להשתמש בחוב בעבור תשלומי העברה כמו קצבאות הנכות? ההיגיון וההגינות יאמרו שלא.

הכותב הוא כלכלן וחוקר במכון החרדי למחקרי מדיניות.