פרק 1

המקטרת שהצית מגרה על מפתן דירתו שבשדרות רישאר לנואר הייתה מענגת אף יותר מבכל בוקר. הערפל הראשון בעונה היה הפתעה מלבבת כמו השלג הראשון לילדים, על אחת כמה וכמה משום שלא היה זה אותו ערפל צהבהב נכלולי היורד בימי חורף מסוימים, אלא מסך קיטור לבן שעטרות של אור ריחפו בתוכו. היה קר. קצות האצבעות והאף עקצצו, וסוליות הנעליים נקשו על מרצפות האבן.

מגרה עשה את דרכו אל מטה המשטרה המשפטית בנחת ובקורת רוח, המגבעת מהודקת היטב לראשו, ידיו בכיסי המעיל הגדול בעל צווארון הקטיפה, שיצאו לו מוניטין בקה דז אורפבר ושעדיין הדיף ריח קל של נפטלין. לפתע הגיחה ילדונת במרוצה מן הערפל ונתקלה בדמותו הכבדה והכהה.

"הו! סליחה, אדוני…"

וכבר חידשה את מרוצתה ביתר מהירות לבל תחמיץ את האוטובוס או המטרו שלה.

דומה כי כל משכימי הקום של פריז נהנו הבוקר מן הערפל כמו הפקד מגרה, ורק ספינות הגרר בנהר הסן שלא נראה לעין הביעו את מורת רוחן בקול צפירה רמה.

זיכרון שנחקק משום־מה במוחו: הוא חצה את כיכר הבסטיליה בדרכו לשדרות אנרי קאטְר וחלף על פני ביסטרו קטן. הדלת נפתחה, שכן גם אז ציוותה הצינה לראשונה בעונה על סגירת דלתות בתי הקפה. בעבְרו ספג מגרה משב ריחני, שמאז אותו יום סימל בעבורו את תמצית הבוקר הפריזאי: ריחם של קפה בחלב וקרואסונים חמים, עם תוספת קלה של רום. מבעד לזגוגיות המכוסות אדים קלטו עיניו עשרה, חמישה עשר או אף עשרים אנשים סמוכים אל דלפק בדיל, אוכלים את ארוחתם הראשונה בטרם ימהרו אל עבודתם.

בתשע בבוקר בדיוק הוא פסע במעבר המקומר של מבנה המשטרה המשפטית ועלה, עם כמה מעמיתיו, בגרם המדרגות הרחב והמאובק כתמיד. כשהגיע ראשו אל מפלס הקומה הראשונה, הוא העיף מבט בחלונות של אולם ההמתנה, זיהה בו את ססיל היושבת באחד הכיסאות המרופדים קטיפה ירוקה והזעיף פנים.

או ליתר דיוק, אם לומר בכנות, עטה על פניו רוגז מדומה.

"לא תאמין, מגרה… היא כאן!…"

זה היה קאסיו, מפקד מפלג הסמים, שעלה בעקבותיו. וההלצה עמדה להתפשט הלאה, כמו בכל ביקור של ססיל.

מגרה ניסה לעבור בלא שתבחין בו. כמה זמן היא כבר כאן? היא הייתה מסוגלת לשבת שעות באותו מקום ובאותה תנוחה, כפות ידיה נחות על התיק, כובעה הירוק והנלעג מוטה קלות על השֵֹער המתוח יתר על המידה.

מובן שהפקד לא חמק מעיניה! היא זינקה על רגליה. פיה נפער. לא היה אפשר לשמוע אותה בגלל מחיצת הזכוכית, אך היא ודאי נאנחה:

"סוף־סוף!…"

בגב קמור צעד מגרה אל משרדו שבסוף המסדרון. השַמש קרב אליו כדי להודיעו…

"אני יודע… אני יודע…" רטן מגרה. "אין לי זמן עכשיו…"

הערפל אילץ אותו להדליק את מנורת השולחן המחופה אהיל ירוק. הוא פשט את המעיל והכובע, הביט בקמין ואמר בלבו שאם מחר יהיה צונן כמו היום, הוא ידרוש שתובער בו אש, ולאחר שחיכך את ידיו הקרות זו בזו, התיישב בכבדות, מילט נהמה של שביעות רצון והרים את השפופרת.

"הלו!… הגעתי לקפה וְיוֹ נורמאן?… תוכל לקרוא למר ז'נבייה, בבקשה?… הלו!… זה אתה, ז'נבייה?"

המפקח ז'נבייה ודאי ישב משבע בבוקר בביסטרו הקטן שברחוב סנט אנטואן והשקיף משם על הוֹטֵל דֵז אַרְקָד.

"יש חדש?"

"כולם בקן, בוס… האישה יצאה לפני חצי שעה לקנות לחם, חמאה ורבע קילו קפה טחון… היא חזרה לא מזמן…"

"לוקה בעמדה שלו?"

"ראיתי אותו בחלון כשהגעתי…"

"יפה! ז'ורדן יחליף אותך עוד מעט… מה מצב הקיפאון?"

"ככה… זה בסדר…"

המחשבה על הסמל לוקה, המחופש זה ארבעה ימים לזקן בעל מום, העלתה חיוך על פניו של מגרה. הוטל עליו לפקוח עין על כנופיה של פולנים, חמישה או שישה, שקיננו בחדר עלוב שבעלובים בהוטל דז ארקד. לא נמצאה נגדם שום הוכחה, אבל אחד מהם, המכונה הבָּרוֹן, הימר במסלול המרוצים "לוֹנְשאן" באחד השטרות שנגנבו מחוות וָניסיטארט.

האנשים האלה שוטטו ברחבי פריז בלי מטרה ניכרת לעין, ומזמן לזמן התאספו ברחוב בּיראג מסביב לאישה צעירה שאיש לא ידע פילגשו של מי היא או מהו בדיוק תפקידה בכנופיה.

לוקה, מחופש לנכה ועטוף בצעיפים, פקח עליהם עין מבוקר עד ערב מחלון של דירה ממול.

מגרה קם כדי לרוקן את מקטרתו לתוך דלי הפחם. הוא בחר לעצמו אחרת מן האוסף שהיה ערוך על השולחן והבחין בטופס שמילאה ססיל. הוא עמד לקרוא אותו, אלא שבאותו רגע ממש נשמע צלצול עיקש במסדרון.

התדריך! הוא לקח את התיקים שהכין ושם פעמיו עם יתר ראשי המחלקות למשרדו של מפקד המשטרה המשפטית. זה היה טקס קטן שנערך מדי בוקר. למפקד היו שערות שיבה ארוכות וזקנקן של מוסקיטר. כולם לחצו ידיים.

"ראית אותה?"

מגרה השים עצמו מופתע.

"את מי?"

"את ססיל!… אני, במקום הגברת מגרה…"

ססיל המסכנה! הלוא עדיין הייתה צעירה! מגרה ראה את התעודות שלה; בקושי בת עשרים ושמונה. ועם זאת לא העלתה על הדעת אלא בתולה זקנה וחסרת חן למרות מאמציה הכנים להתחבב. השמלות השחורות שמן הסתם תפרה בעצמה לפי דגמים גרועים… הכובע הירוק הנלעג… מתחתם לא היה אפשר לאתר ולו שריד של קסם נשי… פנים נטולות גוון, ואם לא די בזה, פזילה קלה…

"היא פוזלת!" טען הפקד קאסיו.

הוא הגזים. היא לא הייתה פוזלת ממש. רק עין שמאל שלה סטתה מעט מקו המבט של עין ימין.

היא התייצבה כבר בשמונה בבוקר, נכונה להשלים עם הבאות.

"את פקד מגרה, בבקשה…"

"אני לא יודע אם הוא יגיע הבוקר… את יכולה לפנות למפקח בֶּרְזֶ'ה, ש…"

"תודה… אני אמתין…"

וכך עשתה, כל היום כולו, בלי לזוז, בלי שום סימן של קוצר רוח, מזנקת על רגליה, כאילו נתקפה התרגשות כלשהי, ברגע שהופיע הפקד במעלה המדרגות.

"אני מבטיח לך, חביבי, שהיא מאוהבת…"

הקצינים שוחחו בעמידה. תחילה פטפטו על דא ועל הא, ואז, מבלי משים, התחילו לדון בענייני עבודה.

"פרשת פֵּליקאן, יש חדש, קאסיו?"

"זימנתי לכאן את המנהל לשעה עשר… כדאי לו מאוד שידבר…"

"תהיה עדין אתו, הה?… הוא בן חסות של חבר פרלמנט, ואני לא רוצה צרות… מה בעניין הפולנים שלך, מגרה?"

"אני מחכה… אני מתכנן לצאת למארב בעצמי הלילה… אם לא יקרה כלום עד מחר, אנסה לארגן שיחה בארבע עיניים עם האישה…"

כנופיה ארורה. שלושה מעשי רצח בוצעו במשך שישה חודשים, תמיד בחוות מבודדות בצפון. פשעים נתעבים, אלימים, רציחות במהלומות גרזן…

הערפל הזהיב. לא היה עוד צורך במנורות. המפקד משך אליו את אחד התיקים.

"אם תמצא איזה רגע הבוקר, מגרה… זו חקירה לבקשת המשפחה… מחפשת גבר צעיר בן תשע עשרה, בן של תעשיין מכובד, ש…"

"תן לי…"

התדריך נמשך כחצי שעה בתוך עשן מקטרות וסיגריות, והופרע מזמן לזמן על ידי צלצולי טלפון.

"בהחלט, אדוני השר… כן, אדוני השר…"

ומהמסדרון נשמעו הלמות צעדיהם של מפקחים בתנועה מתמדת, דלתות נטרקות, צלצולי טלפון בכל המשרדים.

מגרה חזר אל משרדו והתיק תחת זרועו. הוא חשב על כנופיית הפולנים. מבלי משים הניח את התיק על הטופס שססיל מילאה. הוא לא הספיק לשבת, וכבר נקש השַמש על הדלת.

"זה בעניין הבחורה…"

"כן?"

"תקבל אותה?"

"עוד מעט…"

הוא ביקש לסיים תחילה עם הפרשה שהפקיד בידו המפקד. הוא ידע היכן למצוא את הגבר הצעיר, הוא כבר טיפל בו בעבר.

"הלו!… הוטל מִיוֹזוֹטיס, רחוב בלאנש…"

מלון מרופט אשר קיבץ בצל קורתו צעירים נוספים כמותו, שהתמכרו לקוקאין ולא הסתירו את המנהגים הססגוניים שלהם.

"הלו!… שמע, פרנסיס… אני חושב שאהיה מוכרח לסגור סופית את המקום שלך… מה?… בעיה שלך!… אתה מגזים… אם אתה רוצה עצה טובה, שלח אליי מיד את דוּשֵמָן הקטן… או מוטב שתביא אותו אליי בעצמך… אני צריך להחליף אתו כמה מילים… ודאי שהוא אצלך… ואם לא, אני בטוח שתצליח לאתר אותו בשבילי עד הצהריים… אין לי ספק בזה!"

וכבר המתינה לו שיחה בקו השני. שופט־חוקר נבוך.

"פקד מגרה?… זה בעניין פֵּניקוֹ, אדוני הפקד… הוא טוען שחילצת ממנו וידוי באיומים, שהכרחת אותו להתפשט במשרד שלך והשארת אותו עירום לגמרי חמש שעות…"

הנחיות נוספות למפקחים שהמתינו במשרד הסמוך, הכובע נטוי על האוזניים והסיגריה בזווית הפה. רק באחת עשרה הוא נזכר בססיל ולחץ על הזמזם.

"תכניס את הבחורה…"

כעבור דקות אחדות חזר השַמש לבדו.

"היא הלכה, אדוני הפקד…"

"אה!"

תחילה משך בכתפיו. אחר כך התיישב וקימט את מצחו. זה לא היה אופייני לססיל, שפעם ישבה בחדר ההמתנה שבע שעות בלי לזוז. הוא חיפש את הטופס שלה בין הניירות שנערמו על השולחן, ולבסוף מצא אותו מתחת לתיק של דושמן הצעיר.

אתה מוכרח לקבל אותי בלי דיחוי. אסון נורא התרחש הלילה.

ססיל פַּרְדוֹן

השַמש הופיע לצליל הפעמון.

"תגיד לי, לאופולד (זה לא היה שמו של האיש, אבל דמיונו למלך בלגיה זיכה אותו בכינוי הזה), מתי היא הלכה?"

"אני לא יודע, אדוני הפקד… קראו לי מכל המשרדים… לפני חצי שעה היא עדיין הייתה כאן…"

"היו הרבה אנשים בחדר ההמתנה?"

"שניים למפקד… גבר מבוגר שביקש ייפוי כוח משפטי… וגם… נו טוב, אתה מכיר את התנועה בבקרים…

שמתי לב רק שהעלמה איננה…"

חשש קל וטורדני, כמו מועקה קלה, פלש לחזהו של מגרה. זה לא היה לרוחו. הם התבדחו יותר מדי על חשבון ססיל המסכנה.

"אם היא תחזור…"

לא ולא! הוא נמלך בדעתו וקרא לאחד המפקחים.

"המנהל של הוטל מיוזוטיס יופיע פה בעוד כמה דקות עם גבר צעיר בשם דושמן… תדאג שיחכו לי… אם אני לא חוזר עד הצהריים, תחזיק בצעיר ותשלח את מנהל המלון לענייניו…"

כשהגיע לגשר סן מישל כמעט שעצר מונית, והדבר היה בחזקת סימן. אבל דווקא משום שהיה זה סימן הוא נמנע מכך והמתין לחשמלית. פירושו יהיה לייחס משמעות יתרה לססיל הזאת! פירושו יהיה להודות כי…

במקום שיתפזר, נעשה הערפל סמיך יותר, אף כי הקור שכך מעט. מגרה עישן את מקטרתו במשטח האחורי של החשמלית, וראשו התנדנד כה וכה לטלטלות ולזעזועי הבלם.

מתי ביקרה ססיל לראשונה במשטרה המשפטית? לפני חצי שנה בערך. הוא השאיר את הפנקס על השולחן, אבל יוכל לבדוק זאת בשובו. היא ביקשה מיד את הפקד מגרה. ייתכן אמנם שנתקלה בשמו בעיתונים. היא הייתה שלווה. האם הייתה מודעת לכך שסיפורה נשמע כמו תוצר של דמיון פורה מדי?

היא השתדלה לדבר במתינות, מיישירה מבט אל הפקד, ותיקנה את החלקים המופרכים יותר בסיפורה בחיוך.

"אני מבטיחה לך, אדוני הפקד, שאינני ממציאה דבר ושאינני מתרגשת בקלות… אני יודעת היכן נמצא כל חפץ בבית, מפני שאני זו שמנקה אותו… דודתי מעולם לא רצתה עוזרת… בפעם הראשונה שזה קרה עוד יכולתי לחשוב שזו טעות… אבל אחר כך השגחתי בשבע עיניים… ואתמול עשיתי לעצמי סימנים… ואף יותר מזה… מתחתי חוט בדלת הכניסה…

"אבל לא זו בלבד ששני כיסאות הוזזו, גם החוט נקרע… מכאן שמישהו נכנס הביתה… מישהו שהה זמן־מה בסלון ואף פתח את המכתבה של דודתי, שכן גם שם השארתי סימן… זו הפעם השלישית בתוך חודשיים… בזמן האחרון דודתי מוגבלת כמעט לחלוטין… לאיש אין מפתח לדירה, ובכל זאת המנעול נפרץ… לא רציתי לדבר על כך עם דודה ז'ולייט כדי לא להדאיג אותה, אבל אני משוכנעת ששום דבר לא נעלם… היא הייתה אומרת לי, כיוון שהיא חשדנית מאין כמוה…"

"בקיצור", סיכם מגרה, "את טוענת שבפעם השלישית בתוך חודשיים נכנס בלילה מישהו זר לדירה שבה את ודודתך גרות, שהה בסלון, הזיז כיסאות…"

"וגם את הנייר הסופג!" היא הטעימה.

"הזיז כיסאות ואת הנייר הסופג וחיטט במכתבה שהייתה נעולה ושאין עליה שום סימן של פריצה…"

"אני רוצה להוסיף שהלילה גם עישנו בדירה!" היא התעקשה. "דודתי ואני לא מעשנות. אף אחד לא ביקר אצלנו אתמול. ועם כל זאת הבוקר עמד בסלון ריח של טבק…"

"אגש לבדוק את העניין…"

"מזה בדיוק ביקשתי להימנע… דודתי היא אישה קשה… היא תכעס עליי, מה גם שלא סיפרתי לה דבר…"

"אם ככה, מה את רוצה שהמשטרה תעשה?"

"אני לא יודעת… אני סומכת עליך… אולי, אם תעמוד כמה לילות בחדר המדרגות…"

נערה מסכנה, המדמיינת שתפקידו של פקד במשטרה המשפטית הוא לעמוד כל הלילה בחדר מדרגות כדי לבחון חשדות של אישה צעירה!

"אשלח אלייך את לוקה הלילה…"

"לא תבוא בעצמך?"

לא! בשם אלוהים, לא! היא הגזימה! ואכזבתה, ובזאת צדקו עמיתיו של מגרה, דמתה לאכזבה של אישה מאוהבת.

"אולי זה לא יקרה הלילה… אולי זה יקרה בעוד שלושה, חמישה, עשרה לילות… מה אני יודעת?… אני פוחדת, אדוני הפקד… המחשבה שגבר…"

"איפה אתן גרות?"

"בּוּר לָה רֵן, קילומטר מפּוֹרְט ד'אורליאן, על הכביש הראשי… ממש מול התחנה החמישית של החשמלית… בניין גדול בן חמש קומות, מִלְבֵנים… בקומת הקרקע תראה מוכר אופניים ומכולת… אנחנו גרות בקומה החמישית…"

לוקה נסע לשם וקושש מידע אצל השכנים.

הוא חזר מסופק.

"זקנה שלא יצאה מהבית כבר חודשים, והאחיינית שלה שמשמשת לה משרתת ואחות רחמנייה…"

פרטי הבניין נמסרו למשטרה המקומית, והם השגיחו עליו קרוב לחודש. אלא שאיש פרט לדיירים לא נראה נכנס אליו בלילה.

אף על פי כן חזרה ססיל לקה דז אורפבר.

"הוא שוב בא, אדוני הפקד… הפעם הוא השאיר עקבות דיו על הנייר הסופג שהחלפתי אמש…"

"הוא לא לקח כלום?"

"כלום…"

מגרה היה פזיז דיו כדי לספר את הסיפור לעמיתיו, וכעת כל יושבי קה דז אורפבר עשו ממנו מטעמים.

"חתיכה של חקירה יש למגרה…"

הם ניגשו להתבונן מבעד לחלונות חדר ההמתנה בעלמה הפוזלת, ואחר כך נכנסו למשרדו של הפקד.

"מהר! יש כאן מישהו בשבילך!"

"מי?"

"המעריצה שלך…"

שמונה לילות רצופים ארב לוקה בחדר המדרגות, אך לא ראה ולא שמע דבר.

"אולי זה יקרה מחר…" אמרה ססיל.

הם הרפו מהעניין.

"ססיל כאן…"

שמה של ססיל הלך לפניה. כולם קראו לה ססיל. אם אחד המפקחים ביקש להיכנס לחדרו של הפקד, נאמר לו:

"זהירות! יש שם מישהו…"

"מי?"

"ססיל…"

מגרה החליף חשמלית בפורט ד'אורליאן וירד בתחנה החמישית. מימינו התנשא בניין בודד בין שני שטחי בור, כמו פיסת רחוב צרה שנחתכה מגוש של גלידה נפוליטנית.*

שום דבר יוצא דופן. מכוניות נסעו לעבר אַרפָּז'וֹן ואורליאן. משאיות הגיעו מלֶה האל. דלת הבניין הייתה דחוקה בין חנותו של מוכר האופניים והמכולת. השוערת קילפה גזרים.

"מדמואזל פַּרְדוֹן כבר חזרה?"

"מדמואזל ססיל?… לא חושבת… אבל תצלצל… גברת בּוּאָנֶה תפתח לך…"

"חשבתי שהיא נכה…"

"פחות או יותר. אבל היא התקינה מנגנון שמאפשר לה לפתוח את הדלת מהכורסה שלה… כמו בדירה שלי… כלומר, אם היא רוצה…"

חמש קומות. מגרה שנא מדרגות. הן היו חשוכות, מצופות שטיח בצבע מיץ טבק. הקירות היו דהויים. הריח השתנה בכל קומה, בהתאם לבישולים; הוא הדין לגב הרעשים. פסנתר, צווחות של ילדים, ומאי־שם, הדי ויכוח סוער.

בקומה החמישית משמאל היה כרטיס ביקור מאובק מתחת לפעמון: ז'אן סיבֵשי. אם כך, זו הדלת מימין. הוא צלצל. הצליל הדהד בין החדרים, אבל שום נקישה לא נשמעה, והדלת לא נפתחה. הוא צלצל שוב. תחושת האי־נחת התחלפה בדאגה, הדאגה בייסורי מצפון.

"משהו קרה?" נשמע קול נשי מאחוריו.

הוא הסתובב וראה נערה עגלגלה שחלוק בית בצבע תכלת רק הדגיש את חמוקיה מעוררי התיאבון.

"גברת בּוּאָנֶה…"

"זו הכתובת…" היא אמרה בשמץ של מבטא זר. "לא ענו לך?… משונה…"

היא צלצלה בתורה, מרימה את זרועה כדי להגיע אל החבל וחושפת טפח מבשרה.

"גם אם ססיל יצאה, הדודה אמורה…"

מגרה הוסיף לעמוד כעשר דקות בחדר המדרגות, ואז נאלץ ללכת קילומטר ברגל עד שמצא מנעולן. הפעם לשמע הקולות הגיעו במרוצה לא רק הנערה, אלא גם אמה ואחותה.

"אתה חושב שקרה אסון?…"

המנעול, שלא ניכר בו שום סימן לפריצה, נכנע בקלות למנעולן. מגרה נכנס ראשון לדירה המגובבת רהיטים ישנים וחפצי חן; הוא לא השגיח בפרטים. סלון… חדר אוכל… דלת פתוחה, ועל מיטה מעץ מהגוני זקנה בעלת שֵׂער צבוע ש…

"אני מבקש מכן לצאת… אתן שומעות?" הוא קרא בעודו מסתובב אל שלוש השכנות. "אם זה משעשע אתכן, צר לי עליכן…"

גופה מוזרה: זקנה גוצה, מאופרת בכבדות, שֵׂער בהיר, מוצהב יתר על המידה ומסגיר שורשים לבנים, בחלוק בית אדום ובגרב יחיד, על רגל שהשתלשלה מן המיטה.

לא היה שום ספק: מישהו חנק אותה.

הוא יצא אל חדר המדרגות, נוקשה ומוטרד.

"שמישהו יזעיק לכאן שוטר תנועה…"

כעבור חמש דקות צלצל מתא טלפון של ביסטרו סמוך.

"הלו… זה פקד מגרה, כן… מי מדבר?… טוב!… תגיד לי, ידידי… ססיל לא חזרה?… אם כך, לך ללשכת התובע… נסה לדבר עם התובע באופן אישי… תגיד לו… אתה שומע?… לא, אני נשאר כאן… הלו!… ותודיע גם למחלקה לזיהוי פלילי… אם בדרך נס ססיל מופיעה… מה זה?… לא, ידידי, זה לא הזמן לבדיחות…"

כשיצא מהביסטרו, אחרי שהריק כוסית רום על הדלפק, כבר התגודדו כחמישים אנשים בחזית הבניין דמוי הגלידה הנפוליטנית.

על כורחו הוא תר בעיניו אחר ססיל.

רק בחמש אחר הצהריים נודע לו שססיל מתה.

—

תרגמה מצרפתית: רמה איילון

---

גילוי נאות: הוצאת הספרים ׳עם עובד׳ נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת ׳דבר ראשון׳ המוציאה לאור אתר זה.