בשנת 1970, כמעט 50 שנה אחורה, פיתחה חברת סוני היפנית את ההמצאה ששנים מאוחר יותר גרסה אחרת שלה תמחק לכולנו את הזכרונות היקרים מחגיגת הבר מצווה לטובת פרקים של המומינים – מכשיר הוידאו המקליט 'Betamax'. המכשיר, שאפשר לכל משתמש להקליט את התכניות והסרטים האהובים עליו אשר שודרו בטלוויזיה, היה להיט גדול, ונמכר במיליוני עותקים לפני שהפסיד לפורמט הוידאו של המתחרה היפנית היא, JVC.

זמן קצר לאחר שיצא לשוק הבינו ראשי חברות ההפקה וראשי האולפנים בארה"ב שהמכשיר הקטן עתיד לגרום להם כאב בראש וחור בכיס. הם חששו שהצופים אשר התחילו להקליט סרטים וסדרות מהטלוויזיה, להעביר ביניהם ולעיתים גם לשדר את ההקלטות ברבים, יפסיקו לשלם לחברות הכבלים, ללכת לסרטים, לקנות את העותקים שהם מכרו וכו'.

חברות ההפקה הגישו תביעה כנגד חברת סוני בעילת הפרת זכויות היוצרים שמתבצעת בעזרת המכשיר. התביעה התארכה מאוד ורק עשור לאחר שהגשה, בשנת ,1985 ניתנה בגינה פסיקה של בית המשפט העליון של ארה"ב שהפכה לתקדים משפטי עולמי, וידועה בתור 'הלכת סוני'. ברוב של חמישה מול ארבעה דחו השופטים את העתירה בטענה שניתן להשתמש במכשיר ההקלטה לצרכים לגיטימיים וחוקיים ולא רק לשם הפרת זכויות יוצרים.

אחד מפסוקי פרשת כי תבוא, המפרטת ציוויים רבים שנאמרו לקראת הכניסה לארץ ישראל ואיתם ברכות וקללות שיתקיימו בעקבות קיום או אי קיום הציווים, עוסק בנושא דומה לזה בו עסקה הפסיקה. הפסוק "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" )דברים כז, יח) אמנם עוסק בפשטות בקללה של אדם שמכווין אדם עיוור בצורה שגויה במכוון, וככזה הוא מעין המשך או פירוט לפסוק המפורסם  ל"ִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא, י"ט, י"ד). יחד עם זאת, שני הפסוקים הובנו ע"י חז"ל ופרשנים רבים בצורה אלגורית או רחבה יותר, כזו שנוגעת למצבים נוספים בהם האדם הוא כמו 'עיוור' לעומת אדם אחר בעל ידע או יכולת.

כך לדוגמא כותב ספר החינוך (נכתב ע"י מחבר לא ידוע במאה ה – 13): "המצווה הרל"ב 'שלא להכשיל תם בדרך'. לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה… וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד".

ספר החינוך מפרט את אחת מההרחבות המשמעותיות שניתנו לכלל והיא האיסור לעזור לאדם אחר לעבור עבירה. הקהל מסויימת באיסור נאמרה בגמרא בסוגיה הדנה במקרה של נזיר המבקש שיגישו לו כוס יין. בסוגיה שם נאמר שרק במקרה בו הוא איננו יכול להגיע אל הכוס בעצמו (נניח שהיא נמצאת מעברו השני של נחל), המעשה אסור, אבל כשהוא יכול להגיע לכוס לבד, אין בדבר בעיה.

היבט אחר של האיסור הוא לתת עצה שלא טובה למקבל העצה, מסיבות של רמאות, חוסר ידע או אינטרסים סותרים: "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו; אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו" (רש"י). ההיבט הזה רלוונטי מאוד במציאות המודרנית בה יועצים רבים גובים עמלה מגופים אליהם הפנו לקוחות שבהם ובכך נתונים במצב בו האינטרס שלהם אינו לעזור למתייעץ אלא להיפך, לדאוג לכך שהוא יעבור לנותן שירות שאיתו הם עובדים ושהמחיר שיגבה ממנו יהיה גבוה ובהתאם כך גם העמלה שהוא מקבל. כך אצל סוכני ביטוח פנסיוני ועוד רבים.

בנוסף לאלה, אסור למכור לאדם כלי אשר כנראה יעשה בו שימוש לאיסור: "וכן מה שאמרו זכרונם לברכה שאסור למכור כל כלי מלחמה וכל דבר שיש בו נזק לרבים לגוים, אלא אם כן מוכרן כי היכי דמגנו עלן, וכן אסור למוכרו לישראל המוכרו לגוי, וכן לישראל ליסטים, ואסרו הכל משום ולפני עור וגו'" (ספר החינוך). ההנחה של חז"ל, שבמידה מסויימת תאמה למציאות, הייתה שעובדי העבודה זרה שבסביבתם חיו חשודים קטגורית על התנהגות שאיננה מוסרית ולכן אסור למכור להם נשק. כלומר, ע"פ ספר החינוך האיסור למכור נשק או חפץ אחר לפושעים מישראל, לגויים או לישראל שימכור אותו לגויים, נלמד גם הוא מהכלל של 'לפני עיוור' ו'ארור משגה'. מעניין לציין בהקשר הזה את היחס לנשק ככלי שבמובן מסויים 'מפתה' לעשות איתו איסורים ואת העובדה שבנושא הזה האחריות על המוכר מורחבת בשלב נוסף ואסור לו אפילו למכור לישראל שהוא יודע שימכור לגוי.

בפתית הפרשייה בה נאמר הפסוק " אָרוּר, מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" נכתב כך: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו‍ֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". המכנה המשותף בין הציווים כולם הוא עיסוקם בפריצת הסדר החברתי, בטאבואים, , בניצול חלשים, במעשים שפלים אשר נעשים בסתר. יסודות החברה הבריאה שאמורה להיבנות בארץ ישראל חייבים להיות יציבים ובלתי מעורערים, אף אם הם אינם חשופים לעיני הציבור. בלעדי זה לא ישאר עם ישראל בארץ ועלולים להגיע ימים בהם "הָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" (דברים, כ"ח, ס"ו).