כל לאומן או גזען מתחיל יידע לספר לכם עד כמה חשובה השפה. לעתים קרובות הרעיונות או המעשים שהלאומן מעוניין לקדם עלולים להישמע מעט צורמים. חלק גדול מהאנשים נרתע, או נרתע מלהיות מזוהה עם שנאת זרים, עם שלילת זכויות בסיסיות מאחרים או עם עליונות של קבוצת בני אדם ביחס לקבוצות אחרות על רקע של צבע עור, גזע או דת. בגלל זה צריך לצבוע את אותם רעיונות או מעשים בגוונים מעט יותר ורודים וכאן השפה באה לעזרה. היא מאפשרת לנו לספק קונוטציה חיובית יותר לפעולות שלנו או קונוטציה שלילית יותר למושא הפעולה. למשל, אם לקחת מקרה מקומי אקטואלי, לקרוא למבקשי מקלט "מסתננים".
ההסתננות היא הרי בכלל לא העניין, אנחנו יודעים שהם חצו את הגבול בגניבה ולא תפסו את אחת משפע הטיסות הישירות לנתב"ג מחבל דארפור או מאריתריאה. גם הפליטים הסורים לא מגיעים לאירופה משום מה בדרך הקלה והנעימה של טיסה משדה התעופה הבינלאומי של דמשק. אז למה חלקנו מקפיד לקרוא להם מסתננים? כי זה יוצר את ההקשר השלילי הדרוש שעוזר להכשיר את הלבבות לאופן שבו אנחנו מתעמרים בהם או סתם בוחרים באופן מכוון שלא לטפל בבקשות המקלט שלהם (ובוודאי שלא לאשר אותן). זה אמנם מנוגד לאמנת הפליטים שישראל אמורה לקיים וגם לצו המוסרי, בטח של עם שרבים מבניו חוו על בשרם אפליה, דיכוי וחיים כפליט, אבל היי – מדובר במסתננים אחרי הכל, אסור לשכוח את זה.
השפה באה לעזרה גם בדמות שמו הרשמי של המתקן בלב המדבר אליו שולחים את מבקשי המקלט – "מרכז שהיה חולות". מרכז היא מילה נייטרלית, שהיה זה פועל שמתאר המצאות במקום כלשהו ולמילה חולות אפשר לשוות גוון רומנטי קל אם מתאמצים. בסך הכל המרכז הזה נשמע כמו מקום נחמד, רחוק שנות אור מהמתקן המדכא והמייאש שמטרתו, הבלתי סמויה יש לומר, היא לשבור את הרוח ולהמאיס את החיים לשוהים בו עד שיסכימו – וכאן יש עוד דוגמא של שימוש חכם בשפה – ל"גירוש בהסכמה". עצם המונח הזה הוא אוקסימורון. גירוש הוא עניין חד צדדי, לא נדרשת עבורו הסכמה. השימוש בו בא להלבין את האופן בו גרמו לאנשים לחתום על הסכמתם לכאורה ובעצם הוא גם מסגיר את העובדה שאין כאן הסכמה אמיתית. את מי שמסכים אין הרי צורך לגרש, הוא פשוט עוזב.
אגב כתיבה פתאום עלה בי הרהור שאולי גירוש בהסכמה הוא מה שעולה בראשו של בצלאל סמוטריץ' במסגרת חזונו המדיני עטור אהבת האדם בנוגע לפלסטינים – או שיחיו במעמד נחות, או שיסכימו לעזוב או שצה"ל יידע לטפל בהם. אולי זה גם מה שעובר בראשם של חברת מפלגתו איילת שקד. שקד היא זו שתקפה בחריפות את בג"צ בהקשר של הגירוש בהסכמה וטענה שהוא מתעלם משאלת הרוב היהודי. שקד היא אשה נבונה ויודעת שארבעים אלף מבקשי מקלט אינם מאיימים על הרוב היהודי. לעומתם מיליוני פלסטינים דווקא כן וייתכן שיום אחד יחשבו ליישם את אותו פיתרון גם לגביהם. הרעיון הזה נראה אפעס קצת רחוק אבל אם יש משהו שהימין בישראל לימד אותנו זה שמבחינתו הקיצוני של אתמול הוא המיינסטרים של היום. אחרי הכל רק השבוע שיגר נתניהו ברכה חגיגית לבאי ועידת "האיחוד הלאומי" שאישרה את תוכניתו של סמוטריץ'.
חזרה לעניין השפה. כשהלאומן או הגזען מרגיש בטוח מספיק בעצמו, כיוון שהוא בשלטון או שהאווירה הציבורית מגבה אותו, הוא כבר לא נדרש לקונוטציות עדינות. הוא כבר יכול להצטרף למגרש של הגדולים באמת ולכנות למשל בני אדם בשם סרטן. העובדה שאשה שקוראת למבקשי מקלט סרטן הופכת להיות שרת התרבות היא בבואה עצובה לחברה שלנו. מצד שני משמח לראות שהשיח הציבורי, למעט חריגים אולי, לא הדרדר עד כדי כך למקום אליו היא ניסתה למשוך אותו. כי חשוב לזכור – מעשי העוול הנוראיים ביותר נגד קבוצות של בני אדם נוטים להתחיל בשימוש בשפה שמטרתו לייצר דה הומניזציה. קל יותר לפגוע באחר כאשר אינך רואה בו אדם שווה ערך לך.
צ'ארלס פטרסון בספרו "כל יום טרבלינקה" מתאר את הכינויים שהעניקו האירופאים לאוכלוסיה המקומית בה נתקלו באמריקה, אפריקה ואסיה: בהמות, קופים, שרצים, חיות פרא, בקר, חזירים ועוד שלל דימויים שמטרתם לצייר את אותם אנשים כמשהו שהוא פחות מבן אדם. לזה הצטרפו "מחקרים" שהצביעו על עליונות של האדם הלבן ביחס לכל השאר (ולא אחת גם על עליונותו של הגבר על האשה). זה סייע להם להצדיק מעשי טבח המוניים, העבדה למוות ובתנאים לא אנושיים של מיליוני בני אדם, שעבוד של מיליונים אחרים, ביזה, אונס ועוד.
השימוש במלה סרטן מגיע מאותו מקום בדיוק – מקום של דה הומניזציה, של התייחסות לאנשים כאילו הם נחותים מבני אדם, כאל משהו מלוכלך ואפל ומסוכן, משהו שצריך לרמוס. כמובן שאנחנו לא מבצעים ולא קרובים לבצע את הפשעים הנוראים שהוזכרו אבל שימו לב באיזו קלות אנו מתעלמים מהזכויות הבסיסיות של מבקשי המקלט, מהכבוד שלהם, מהיותם בני אדם בדיוק כמונו ומהגיהנום שכה רבים מהם נמלטו ממנו. כנראה שקצת דה הומניזציה חלחלה.
ציינתי מקודם את אמנת הפליטים שישראל נוהגת להתעלם ממנה. מדובר באקט מוסרי ולא בעניין משפטי פורמלי של הפרת התחייבות. אמנת הפליטים, כמו גם אמנת ז'נבה הרביעית נכתבו בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה. הן נכתבו באותה תקופה לא בגלל שבדיוק התפנה זמן בלו"ז להרבה אנשים אלא בעקבות זוועות המלחמה ובראשן השואה. מעניין שממשלות הימין (בהנהגת אלוף העולם בתחום) אוהבות להזכיר בכל הזדמנות, לעצמנו ולשאר העולם, את השואה. כשמדובר עם זאת בלקחי השואה הן הראשונות לשכוח.
