שנת 2017 עד כה היא בסימן מחאת פ"ת, שהפכה למחאה הדומיננטית, העקבית והמובילה כיום. בבסיס מחאה זו ההתנגדות לשחיתות שהתפשטה בישראל כמו אש בשדה קוצים. הרבה נאמר על השחיתות בישראל, אולם רוב הביקורות היו אישיות ואינדיבידואליות, ולא עסקו בניתוח מערכתי של תופעת השחיתות. לכן, רציתי להוסיף זווית מסויימת של תופעת השחיתות והקשר שלה לאי-שוויון כלכלי.

אחת מהעובדות המעניינות והמובהקות שניתן לראות בדירוגה של ישראל במדד השחיתות של "ארגון השקיפות הבינלאומי" היא הירידה הגדולה של ישראל במדד זה. בשנת 1996, ישראל דורגה במקום ה-14 במדד, כלומר כמדינה בה השחיתות ברמה סבירה, בשנת 2001 היא עדיין דורגה במקום ה-16-17 ביחד עם ארה"ב, אולם, לאחר מכן רמת השחיתות בה צברה תאוצה, ובשנות האלפיים היא ירדה לעשיריה השלישית, ולאחר מכן גם לעשיריה הרביעית, ומאז היא נעה בין אמצע העשיריה הרביעית לאמצע העשיריה השלישית (בשנת 2012 היא דורגה במקום ה-39, המיקום הגרוע ביותר שלה במדד). לפי מחקרו של דורון נבות, ב-25 השנים האחרונות מספר חברי הכנסת שחסינותם הוסרה בגין חשד למעורבות בשוחד, הוכפל לעומת 25 השנים שלפניהם.

מה קרה בישראל בשנים האלו? מה היה המאפיין המובהק שהשתנה בישראל בתקופה הזו? בשנים הראשונות של שנות האלפיים, ישראל עברה שינוי דרסטי במדיניות הכלכלית שלה לכיוון מדיניות ימנית מבחינה כלכלית, בניצוחו של בנימין נתניהו שהיה שר אוצר באותן שנים. ההפרטות והקיצוצים עליהם ביבי היה אחראי, גרמו לעלייה גדולה בשיעור אי-השוויון ובשיעור העוני בישראל. במקביל לעלייה בעוני ובאי-השוויון, דירוגה של ישראל במדד השחיתות נפל, ועפ"י מדד זה היא הפכה ליותר מושחתת. חיים ויצמן וברוך מבורך מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א, שחקרו את דירוגה של ישראל במדד השחיתות בשנים 2000-2011, הגיעו למסקנה שישנו קשר חזק בין אי-שוויון כלכלי לרמת השחיתות בה, ושאי-השוויון משפיע על התגברות השחיתות יותר מאשר השחיתות משפיעה על אי-השוויון במשק.

ישראל אינה ייחודית בתופעה זו. מחקרים שנערכו בנושא בעולם מצאו שאי-שוויון מגביר את רמת השחיתות. מחקר שנערך ע"י "ארגון השקיפות הבינלאומי" הגיע למסקנה שרמת אי-השוויון בחברה נתונה הוא מנבא טוב יותר של רמת השחיתות באותה חברה גם מהנתון של תמ"ג לנפש.

ההסברים לקשר זה הם רבים. חברה בה אי-השוויון גבוה, מחולקת לעשירים מאוד ועניים מאוד. בחברה שכזו לשכבות העליונות אמצעים כספיים ויכולות כלכליות גדולות, ולכן אפשרויות רבות יותר לפעול בשחיתות מאשר בחברה שוויונית בה הפערים נמוכים יותר, ויש פחות עשירים מופלגים בעלי רכוש עצום. שחיתות במימדים גדולים דורשת רשת של אנשים שפועלים למטרה זו, והיא מחייבת אמצעיים כלכליים נרחבים לתחזוקה. מחקר שנערך לאחרונה בארה"ב, אשר ידועה, בפערים הגדולים שלה, ובשיעור אי השוויון הגבוה במערב, מצא שארה"ב היא אוליגרכיה, בה לבעלי הון כוח והשפעה עודפים, ושלרוב הם מצליחים להשיג את מטרותיהם גם כאשר בסקרי דעת קהל רוב המצביעים בעלי דעה הפוכה.
פטרי פרידמן, נכדו של מילטון פרידמן, ופעיל ליברטריאני ידוע, הסביר שחוקים שמיטיבים עם בעלי ההון תמיד יעברו, גם אם יהיו נגד האינטרס הכללי, כיוון שיש להם את המשאבים הכלכליים והנחישות להשתמש במשאביהם בגלל הרווח העצום שהם צפויים להשיג מהם (פטרי מייצג דעה נפוצה בחוגים ליברטריאנים, ששוללת את הדמוקרטיה לחלוטין, בין השאר כי תפיסת העולם הליברטריאנית תמיד תפסיד בדמוקרטיה). בחברה בה אי השוויון גבוה מאוד, לבעלי ההון יש יותר מה להפסיד במידה ויפעלו בצורה תקינה, חוקית והוגנת. המוטיבציה שלהם לפנות לשחיתות גדולה יותר.

מהצד השני, לעניים יכולת מוגבלת ופחות משאבים לעקוב, לפקח ולהיאבק במעשי השחיתות. יתרה מכך, מחקרים מראים שאי השוויון גבוה בחברה גורם לרמת אמון נמוכה יותר של חלקים נרחבים בקרב התושבים במוסדות, בשלטון ובחוקים, אלו האחרונים ייתפסו כמוטים לטובת בעלי ההון ולכן כבר מושחתים. התוצאה של חברה מקוטבת מדי, היא בכרסום הלגיטימיות של המוסדות, השלטון והחוקים. ההשלכות של רמת אמון נמוכה וחוסר לגיטימיות של המוסדות החברתיים, היא בקבלה של שחיתות והסכמה עמה, כיוון שהמוסדות נתפסים בכל מקרה כמושחתים ומוטים לטובת האליטה הכלכלית. בחברה בה אי השוויון גבוה מדי, הדעה הרווחת היא שעשירים הם מושחתים, ושאחרת הם לא היו משיגים את הונם המופרז. הלך רוח זה מוביל להנחה שאין דרך אחרת להתעשר, ובסופו של דבר מקבלת ומסכימה לשחיתות כמצב חברתי טבעי.

מחקרים מראים שחברה בעלת אי שוויון גבוה נתפסת כלא צודקת והוגנת, ושבמצב כזה חלקים נרחבים יותר באוכלוסייה יפנו בעצמם למעשי שחיתות זעירה. מחקר שנערך ע"י האיחוד האירופאי ציין את בולגריה בתור המדינה בעלת שיעורי השוק השחור והאפור הלא מדווחים הגבוהים ביותר באירופה. ניתוח של הבנק העולמי הסביר שאחת הסיבות המרכזיות לכך נובעת מכך שבבולגריה מס שטוח ואחיד של 10% לכולם. לטענת הניתוח של הבנק העולמי, מס שטוח זה נתפס כלא הוגן מכיוון שאינו מתחשב בפערי הכנסות בין עשירים לעניים. כך שעל אף ששיעורי המס בבולגריה הם הנמוכים ביותר באירופה, שיעור העלמות מיסים שם הוא הגבוה ביותר, כיוון שהמערכת נתפסת כלא הוגנת ולא צודקת ומוטה לטובת העשירים. מחקרים אחרים מצאו אף הם שמס שטוח מעודד העלמת מס. היעדרה של מדינת רווחה שנפוצה בחברות לא שוויוניות, היא טריגר נוסף לשחיתות זעירה של השכבות הנמוכות, שיאלצו לפנות לשחיתות כדי לקבל שירותים אותם במצב אחר הייתה מספקת להם מדינת הרווחה.

מדיניות ההפרטות היא כר פורה לשחיתות, כיוון ששחיתות לרוב תופיע במפגש בין המגזר הפרטי לציבורי – מכרזים אליהם ניגשות חברות פרטיות, הפרטות וכדומה, כיוון שאלו הנקודות בהן יכולים פירמות פרטיות ובעלי הון להטות את הכף לטובתן, לדאוג לאינטרסים שלהם, ולהגדיל את רווחיהם. הירידה התלולה של ישראל במדד השחיתות חלה בנקודת הזמן בה החלו ההפרטות הגדולות של תחילת שנות האלפיים, כאשר נתניהו היה שר האוצר. ירון יעקובס, שהיה מנכ"ל רשות החברות והאחראי של הפרטות רבות, סיפר בראיון שנערך עמו על נסיונות רבים של בעלי הון ומקורביהם להשפיע עליו באמצעות קשריהם על פוליטיקאים. לדבריו: "נתקלתי, בוודאי, בתופעות מאוד-מאוד לא פשוטות של ניסיונות להשפיע על מהלכים לפני ותוך כדי הפרטה, גם של פוליטיקאים וגם של מקורביהם לטובת אנשי הון". כאשר בעלי הון יודעים שהם יכולים להגדיל את רווחיהם באמצעות הפרטות והשתלטות על נכסי ציבור מניבים, אזי חלק לא מבוטל מהם לא יבחל בהשחתה של המערכת הפוליטית והמגזר הציבורי למען האינטרסים שלהם. כך לדוגמה, שחיתות חמורה בשווי של 20 מיליון ש"ח התרחשה בעקבות הפרטת מערך הניקיון ברכבת ישראל, כאשר התברר שהחברה הקבלנית הפרטית שיחדה פקחים שיאשרו עבודות ניקיון שכלל לא בוצעו, וקיבלה על כך כסף בשווי עשרות מיליוני שקלים.

כמובן שהפרטות לא תורמות לשחיתות רק בישראל, מחקרים שנערכו מצאו שההפרטות המסיביות שנערכו ברוסיה ובאמריקה הלטינית בשנות ה-90 השחיתו את המערכת כולה, וברוסיה גרמו לקרימינליזציה של החברה והשלטון. במקום לשחרר את הכלכלה מהשחיתות השלטונית, הם העמיקו את רמת השחיתות. האוליגרכים תמכו בהחלשת התערבותה וכוחה של המדינה בכלכלה, אך כדי לשמר את האינטרסים שלהם ולהגן על רכושם התנהלו בשחיתות. מחקר שבדק 290 מועצות בשבדיה, מצא שבניגוד לדעה הרווחת, רמת השחיתות הייתה נמוכה יותר דווקא במועצות בהן ההוצאה הציבורית והמגזר הציבורי היו גדולים יותר. מחקר נוסף מצא שמדינות בהן השחיתות נמוכה יחסית הן מדינות בעלות מגזר ציבורי גדול. דנמרק בה שיעור העובדים במגזר הציבורי הוא הגבוה ביותר ב-OECD (ביחד עם נורבגיה) מדורגת ראשונה באופן עקבי במדד השחיתות, בתור המדינה הכי פחות מושחתת בעולם.