אומרים שאחרי החגים יתחדש הכל, אפילו אתה. ואני לוקחת את זה תמיד מאוד מילולית, ויוצרת לעצמי סמלים קטנים, כדי לוודא שהיא באמת תקרה, ההתחדשות הזאת.
אני מניחה שלכל אחת ואחד מאיתנו יש את הסמלים האלו. חלק כותבות לעצמן מכתב לשנה החדשה, חלק קונים לעצמם משהו חדש, חלק משנים משהו במראה שלהם או מתחילות עבודה או פרויקט חדש. העיקר שלא תפסח עלינו ההתחדשות.
אבל יש מלכוד.
כי החיים הם לא באמת ערימת דפים שכל שניים עשר חודשים מחליפים לדף חדש. הם יותר כמו ספירלה, ואחת לכמה זמן אנחנו חוזרות לעמוד באותה נקודה בה עמדנו, רק שאנחנו קצת אחרות. ולפעמים אנחנו מגיעים למקום חדש בו לא היינו, אבל אנחנו פועלים בדיוק באותו דפוס מוכר של עצמנו. והמאבקים אותם ניאבק, חלקם נמצאים פה כבר מאות שנים וחלקם טריים מהתנור.
כך שהחיים הם לא רק התחדשות, יש בהם הרבה מהמוכר, והקיים והשורשי.
ונשאלת השאלה – מה אנחנו באמת רוצות לחדש בחיינו? בעצמנו? על איזה פחד אנחנו רוצים להתגבר? באיזה מאבק אנחנו רוצות לנצח? ואיך? איזה צדדים נהיה מוכנים לחשוף? ולמי? אילו דברים וא.נשים חדשים נהיה מוכנות לאהוב?
ובעיקר – האם נהיה מוכנות לאהוב את המוכר ולהמשיך לרצות את החדש?
אז לכבוד השנה החדשה, קניתי לעצמי בפעם הראשונה מגבות, אבל עוד לא השתמשתי בהן. התחלתי פרויקט חדש אבל לא יודעת אם אתמיד בו. אני לא ממש בטוחה הפעם לגבי ההתחדשות הזו, היא גורמת לי לזוז באי נוחות במקומי המוכר והנוח.
בשנה שעברה, חברה איחלה לי שאשאר בדיוק אותו דבר ואחרת לגמרי.
זה נשמע לי כמו משהו הרבה יותר שלם שאני יכולה לעשות. רק צריכה להחליט את מה אני רוצה לחדש, ומה אני רוצה שימשיך איתי אפילו אחרי החגים, למקום הבא בספירלה.
