דיווחים ועדויות מן השטח מצביעים על השתרשותה של עמדה מטרידה, לפיה תפיסות או התנהגויות גזעניות אינן בהכרח שליליות. על תופעה זו מעיד מספרם ההולך וגדל של יחידים, או קבוצות, המצדיקים בגלוי ולאור יום התנהגויות אלו ללא חשש מתגובות, גינויים או העמדה לדין.

בשעה שהגזענות הממסדית, שבתוך הגופים הציבוריים והממשלתיים, זוכה לתהודה תקשורתית ובמקרים רבים גם לטיפול, הרי שהגזענות הסמויה, על בסיס אישי, מהסוג הקשה לזיהוי ולהערכת ממדיה, נותרת אילמת וללא כל התייחסות. הסבל, הייאוש ותחושת התסכול של קורבנות התופעה יוצרים מעגל נוסף של פגיעה בהם ובחברה הישראלית כולה. כיצד קרה שהגזענות הפכה לגיטימית בקרב ציבורים רבים בישראל ?

מעבר לשאלה המוסרית, התמיהה היא בשל העובדה שהגזענות נמצאת זמן רב על סדר היום הציבורי, ומשאבים של משרדי ממשלה, ארגונים אזרחיים וקרנות פילנתרופיות גויסו למען המאבק בה. הוקמו ועדות ציבוריות, נכתבו תוכניות, והוגדל כוח האדם בתחומי החינוך, המניעה והאכיפה. והנה, למרות המאמצים והשתדלנות, לא חל שינוי וממדי התופעה לא הצטמצמו.

על רקע מצב זו, ובהתבסס על ניסיון נרכש, חובה להוסיף תכנית ל"חיסון נגד גזענות" שתופעל בקרב ילדים ובני נוער בכלל, ואצל הקורבנות והקורבנות בפוטנציה בפרט. הכוונה לאלה שמיקומם בחברה הישראלית, או שייכותם לקבוצות פגיעות ומוחלשות, מציב אותם כבעלי סבירות גבוהה להפוך לקורבנות. דרוש שינוי, די להפניית משאבים למקומות שלא הוכיחו את עצמם. מעתה ואילך, יש להעצים את קורבנות הגזענות – אם בפועל ואם בפוטנציה – בקווי הגנה שיסייעו להם להדוף ולמזער את הנזק.

צמצום הפגיעה בקהלים הפגיעים מחייב פעילות ישירה בשלושה תחומים עיקרים: הראשון, בקידום המודעות העצמית ובהכרה האמיצה שלהם לתופעה ואף לקרוא לה בשמה, "אנו קורבנות הגזענות"; השני, ברכישת ידע אודות מקורות התופעה, ועל הגורמים הייחודים המאיצים אותה בכלל ובחברה הישראלית בפרט; התחום השלישי, יתמקד בהקניית כלים מעשיים בתקשורת הבין אישית, שבאמצעותם יוכלו הקורבנות להגיב לפגיעה באופן יעיל.

חידוד המודעות, והקניית מיומנויות לזיהוי רגשות של כעס ועלבון וכן של התסמינים הגופניים המציפים את הקורבן בעקבות הפגיעה בו, הם מרכיבים מרכזיים בתכנית. מניסיוננו, במקרים רבים נוטים הקורבנות להדחיק אירועים מסוג זה, במיוחד כשהם על בסיס אישי או יומיומי, ולהימנע מלדווח עליהם בפני הגורמים הרלוונטיים, גם במקרי קיצון.

נדמה כי ההודאה העצמית, כי הם קורבן לגזענות, פוגעת ומעליבה במיוחד בקרב בני נוער, קבוצה בה המקובלות החברתית הוא נושא מרכזי. נטייה זו בולטת בהשוואה לתגובת הצעירים לאלימות שאותה חוו ושאינה על רקע גזעני.

חשיפת הקורבנות למקורותיה של תופעת הגזענות ולנסיבות האישיות ממנה היא נובעת, וההבנה כי הגזענות לא תמיד מכוונות אישית נגדם, היא נקודה חשובה. ההכרה שאפשר והקורבן אינו אלא אובייקט זמין לפורקן תסכול או מצוקה בה שרוי התוקף, מסייעת להפחית את עוצמת העלבון מפחיתה את נזקי הפגיעה.

בהכשרה המוצעת מתמקד האימון בתגובות פרואקטיביות תוך הפעלת איפוק, חשיבה והחלטיות אל מול התנהגויות גזעניות. מצאנו כי בהיעדר מיומנויות אלו תגובת הקורבנות נוטה להיות מיידית ואימפולסיבית ועשויה לפעול כבומרנג, להסלים את החיכוך ולהותיר את הקורבנות מתוסכלים אף יותר.

לנוכח ממדיה של מגיפת הגזענות, שהשתרשה בתוך ציבורים רבים בחברה הישראלית, דרושה הפעלת תוכנית חירום לחיסון נגד גזענות, לשירוש התופעה ולהעצמת קורבנות בהווה ובעתיד, לטובתם ולטובת החברה הישראלית כולה.


לילי הלפרין היא יו"ר מרכז אמת לסובלנות