דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי ט"ז בניסן תשפ"ד 24.04.24
28.4°תל אביב
  • 26.6°ירושלים
  • 28.4°תל אביב
  • 31.4°חיפה
  • 29.2°אשדוד
  • 31.3°באר שבע
  • 34.0°אילת
  • 28.8°טבריה
  • 28.6°צפת
  • 30.8°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ספורט

ארצות הברית / כשהמאבק בגזענות מפסיד לחופש הביטוי: המחאה נגד טראמפ ב-NFL מתמוססת

הדיבורים על אחדות, ההצטרפות של בעלי הקבוצות, הבלבול לגבי המסר והעדפת חופש הביטוי הליברלי על אמירה ברורה נגד גזענות: כך מחאת הספורטאים נגד טראמפ מאבדת כיוון וגובה

שחקני בולטימור רייבנס כורעים ברך במהלך המנון ארה"ב במחאת על אלימות כלפי שחורים (צילום: AP Photo/Matt Dunham)
שחקני בולטימור רייבנס כורעים ברך במהלך המנון ארה"ב במחאת על אלימות כלפי שחורים (צילום: AP Photo/Matt Dunham)
אמיר בראון
אמיר בראון
כותב אורח
צרו קשר עם המערכת:

ולפעמים, המחאה מתמסמסת… לפני כמה ימים כתבתי כאן על מחאתם של הספורטאים השחורים בליגת הכדורסל (ה-NBA) והפוטבול (ה-NFL) בארה"ב אל מול אמירותיו של הנשיא טראמפ. בסיום רשמתי כי החברה האמריקאית עומדת כאן במבחן שייקח זמן עד שנבין האם וכיצד היא עומדת בו. לצערי, כבר כעת, ניתן לזהות כי כנראה במאבק הזה, טראמפ הצליח להוציא מהמחאה את העוקץ שלה ולמסמס אותה לחלוטין, וכמעט ללא מאמץ. ככה זה קרה.

על מה בכלל המחאה?

המחאה, כזכור, התחילה בעקבות סירובו של שחקן הפוטבול קולין קאייפרניק לעמוד בזמן ההמנון בתחילת המשחק, זאת בעקבות אירועים של אלימות של שוטרים כלפי אזרחים שחורים לא חמושים.

שחקני קולין קאייפרניק (מימין), כורע ברך במהלך השמעת המנון ארה"ב כמחאה על מצב השחורים, ספטמבר 2016 (צילום: AP).
שחקני קולין קאייפרניק (מימין), כורע ברך במהלך השמעת המנון ארה"ב כמחאה על מצב השחורים, ספטמבר 2016 (צילום: AP).

בתחילת שבוע שעבר, הנשיא קרא לפטר את השחקנים שלא עומדים בהמנון, וגם על הדרך כינה אותם "בני זו***ת". האמירה העירה את כל השחקנים ובמהלך השבוע האחרון נראו צורות שונות של מחאה. כל המחאות תומכות לכאורה באותו דבר, אך אם מתעמקים במסרים שלהן נראה שנושא האלימות נגד שחורים נעדר מהן כמעט לחלוטין.

החופש להגיד הכל הופך לאפשרות לא להגיד כלום

בסופו של דבר מסתמן כי התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, קודש הקודשים של הליברליזם – הזכות לומר את מה שעל לבך, מבלי שמישהו, גם אם הוא הנשיא, יפריע לך, גנב את ההצגה. נראה שאם היה משהו שאיחד את כל מי שהצטרף למחאה זה הטענות כנגד הפגיעה בחופש זה.

חופש הביטוי להגיד את מה שאתה רוצה, לא משנה מה, הוא זה שמוציא אותם למחאה על הזכות לכרוע ברך, ובו זמנית גם מאפשר לנינאונאצים להסתובב ברחובות עם צלבי קרס.

 

מאוחדים בלי ניגודים

מרכיב נוסף, חשוב מאוד, הוא "האחדות שלנו כאמריקאים". הרבה באים בטענות על כך שאמירותיו של הנשיא מפלגות. רוב הבעלים של הקבוצות הביעו טענה זו בראש ההצהרות הרשמיות שלהם. בספורטס אילוסטריידד החליטו אפילו לעשות כתבת שער המפארת את האחדות שהספורט יוצר, ושאנחנו האמריקאים שוב עמדנו במבחן, אותנו לא יפרידו.

להלן התמונה שהם שמו על השער. בה אנשים מהספורט האמריקאי שהביעו תמיכה. מי חסר? נכון, קאייפקרניק, ההוא שהתחיל את המחאה.

https://twitter.com/SInow/status/912663109130756097

כבוד הנשיא, אתה לא תגיד לי את מי לפטר

בהמשך לתיקון הראשון על חופש הביטוי, טראמפ בנאומו דיבר גם אל הבעלים אשר צריכים לפטר את השחקנים אשר לא מכבדים את ההמנון. מבחינה ליברלית, מדובר כאן על מדיניות כמעט קומוניסטית, בה המדינה מחליטה לעסק פרטי את מי הוא יעסיק. וכאן מצטרף למחאה קהל חדש וטיפה בעייתי.

אם עד עכשיו עוד הייתי בעל אמונה, כשראיתי את התמונה הזו באמת חשדתי

הבחור עם החליפה באמצע הוא ג'רי ג'ונס, הבעלים של הדאלאס קאובויס, ושל הון מוערך של כ-6 מיליארד דולר, את רובן עשה בעסקי הנפט. ג'ונס, כמו רבים מבעלי הקבוצות בליגה, תמך באופן פעיל מאוד בבחירתו של טראמפ לנשיא, בעיקר ע"י תרומות לקמפיין והתבטאויות פומביות.

המחאה היתה אמורה להיות מכוונת כנגד אנשים כמו ג'רי ג'ונס והמדיניות אותה הם מקדמים. רבים מבעלי הליגה השתתפו בכריעת הברך עם שחקניהם, ועל-ידי כך קנו את עולמם. מחד, השחקנים שרוצים למחות לא רואים אותם כחלק מהמחאה, ומאידך, המסר המרכזי עליו הם דיברו הוא אחדות הקבוצה וסולידריות בין השחקנים. שחורים? אפליה? לא ראיתי.

אגב, אל דאגה, למחרת טראמפ צייץ שהוא התקשר לחברו ג'רי, ושהוא ידאג שבמשחק הבא כולם יעמדו.

שנאת טראמפ

הסיבה שהכי כיף להצטרף אליה: על כל ציוץ של טראמפ יש אלפים שמתנגדים לו. נראה שהמחאה עברה לשלב של מלחמה בין הליגה לבין הנשיא. הוא לא יגיד לנו מה לעשות. אל תוך המלחמה הזו נשפך שמן מכל הסוגים שנשפכים על טראמפ מדי יום ביומו מאז שהוא נבחר, ועוד הרבה לפני. כפי שנסיון העבר הקרוב מלמד, להכפיש את טראמפ לא ממש עוזר. לא מפריע לו, ובעיקר לא יוצר אמפתיה אצל ציבור תומכיו, שכל פעם מחדש מרגישים שחצי מהמדינה לא רוצים לתת מקום לבחירה הדמוקרטית שלהם.

בהקשר זה כדאי אולי להזכיר שהמחאה הנוכחית התחילה בכלל בזמן שלטון אובמה, ובביטויים שונים היא מתרחשת בארה"ב לאורך כל שנות קיומה. יתכן שלאמריקאים קל יותר להשליך את הבעיה על נשיא ספציפי ולא להתייחס לאפליה ארוכת שנים, השלובה בהיסטוריה שלהם מאז ומתמיד.

תעזבו את קאייפרניק בשקט

האנשים שכבר חושבים שהם עוסקים בשורש של המחאה, חוזרים אחורה אל מי שהתחיל אותה: קולין קאייפרניק. שחקן הסן פרנסיסקו 49'. מסוף שנה שעברה קאייפרניק לא מצא קבוצה שתסכים לשכור את שירותיו. כנראה שחלק מהסיבות לכך הן שהבעלים (אותם אלו שההצטרפו עכשיו למחאה) לא רוצים שיהיה להם טיפוס מרדן עם דימוי בעייתי בקבוצה, וחלק מהסיבות הן מקצועיות (קאייפרניק כבר היה הרבה אחרי השיא, ובלשון המעטה – שיחק לא משהו. אני מודה, בתור אוהד הקבוצה שלו, מאוד קיוויתי שיעזוב עוד הרבה לפני המחאה).

הבעיה היא שאותם אנשים שחושבים שהם עוסקים בלב העניין –  מתעסקים בעיקר בלדרוש שקאייפרניק יחזור לשחק, וזה מבחינתם עשיית הצדק.

לא רק שחזרת קאייפרניק למגרשים לא תפתור את בעיית האלימות נגד שחורים, האמת היא שהוא בעצמו אפילו לא ממש פעיל במאבק. האוהדים שלו מתייחסים אליו כאל מנהיג של תנועה חברתית אשר נמצא בכלא, בזמן שמדובר בבחור שלא עושה הרבה בתחום. מעבר לריטווט ציוצים של אנשים אחרים עליו, מאז שהתחדשה המחאה לפני שבוע –  לא נשמע קולו.

אז על מה המחאה?

מבולבלים? גם השחקנים. בתוך הערפל הזה של מגוון הדעות, שכולן נראות לגיטימיות, קשה להבין בכלל את הבעיה החברתית שלשמה בכלל התחילו את המחאה: אזרחים שחורים חפים מפשע אשר סובלים מיחס מפלה ואלים מצד שוטרים. הנשיא והספורטאים רבים מי יגיד למי מה להגיד, מי יבוא לבקר את מי בבית הלבן, משחקים משחקים של כבוד. הבעיה החברתית העמוקה של יחס גזעני למיעוטים הפכה לבעיה ספציפית עם נשיא פרובוקטיבי.

אולי עוד מוקדם לומר, אבל נראה שטראמפ עשה כאן סיבוב על גבם של המיעוטים. הוא הצליח להוריד את האש מבעיה חברתית ולהפנות אותה לשיחה על פטריוטיות ועמידה בהמנון, שהמרכז שלה זה הוא. ציבור הדמוקרטים בארה"ב שוב נופל כאן לטריקים של טראמפ, כשבזמן שהם חושבים שהם עומדים לנצח, הוא בכלל נכנס מהדלת האחורית, וכל זה בזמן שהוא מצליח גם להעלים את חוסר לקיחת האחריות של ממשלו על אזרחי פורטו-ריקו שנפגעו מההוריקן.

יכול להיות שמי שמגדירים עצמם כציבור הדמוקרטי בארה"ב בכלל לא רוצים לנצח במאבק האמתי על שוויון, והם מעדיפים קצת פעילת מצפונית משולבת בתמונות יפות של כריעת ברך למען חופש הביטוי. עוד כמה זמן האופנה של המחאה תעבור, גם לקהל כבר לא יהיה מעניין להתעסק בזה. אפליה נגד שחורים – כנראה תימשך.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!