הצטרפתי למסע לפני חצי שנה. מסע ארוך ומייגע. מסע להשוואת קיצבאות הנכות לשכר המינימום. כי נכה זה לא חצי בן אדם. הצטרפתי לרבים וטובים שהובילו את המסע הזה כבר לפני ולקח לי זמן ללמוד למה בדיוק צועדים בדרך. לקח לי זמן להחליט מי לדעתי מוביל אותנו בדרך הנכונה ומי לא.

כשעוד יכולתי ללכת אהבתי מאוד לטייל בארץ – לקרוא מפה טופוגרפית ולעקוב אחר סימני הדרך, להבין מה היעד ומה הדרך הכי קצרה, נוחה, ובטוחה להגיע לנ.צ. המסומן. הייתי נווטת מעולה. במסע שיצאתי אליו, הדבר היחיד שהיה מסומן במפה היה היעד. שאר פני השטח מסומנים בקווים כלליים והמצפון הוא המצפן היחיד שקיים.

עם כל האהבה שלי לטיולים רגליים תמיד היה נחמד לתפוס טרמפ עם איזה ג'יפ 4×4 שיקצר את הדרך. כזה שיקח את המשא הכבד מהגב ויעלה את העליות הקשות. המסע של הנכים הוא המסע הכי קשה שיש. העמקים עמוקים והפסגות תלולות, הוא נמשך שנים על גבי שנים והצועדים בדרך לא בדיוק מיטיבי לכת. המסע הזה גם מתנהל בארץ זרה לגמרי. עולם הפוליטיקה הוא עולם בפני עצמו ויש לו חוקים משלו. חוקים, שאלא אם למדת מדעי המדינה, או לקחת חלק בפעילות פוליטית כלשהי (ועד בית לא ממש נחשב בקטגוריה) אתה לא ממש מתמצא בדרכים העקלקלות שלו (אפשר לומר גם המקולקלות שלו) ויכול לתעות עד קץ הימים בדרכים.

מאבק הנכים הוא לא מאבק של ימין או שמאל. הוא לא מאבק מפלגתי – אך הוא מאבק פוליטי וחברתי לחלוטין, שנוגע לכלל האזרחים במדינה. הוא מאבק על דמותה של המדינה, מקומו של האזרח במדינה ומקומה של המדינה בחיי האזרחים. ההגדרות הללו הן בבסיס הפוליטיקה, והמתח בין הצדדים השונים – המרכז והקצוות – הוא זה שמניע את הדמוקרטיה. הצרכים של האדם הפרטי, החופש שלו והאינטרסים שלו עומדים כאן מול הצרכים של המדינה והאינטרסים של המנהלים אותה. זו הדמוקרטיה, על היתרונות והחסרונות שלה.

מאבק הנכים הוא לא מאבק בין ימין לשמאל, הוא מאבק על ערכי היסוד שלה. המדינה הזו קמה כדי לתת בית לעם היהודי. מקום בו אף אחד לא יופלה לרעה בגלל בעיה שלא תלויה בו. במשך ההיסטוריה, יהודים נרדפו בגלל יהדותם (גם אם המירו את דתם), כהי העור נמכרו לעבדות בגלל צבע עורם, להט"בים בגלל נטייתם המינית ונכים וקשישים הופקרו לגורלם בגלל מצבם הרפואי. המדינה, בהגדרה, מאז הקמתה היא מדינה סוציאל דמוקרטית. היא מוגדרת כמדינת רווחה. מדיניות הממשלה הנוכחית היא לצמצם כמה שיותר את מנגנון הוצאות הרווחה במדינה. יכול להיות שצמצום זה מוצדק בראייה כלכלית אבל לא בטוח שהוא מוצדק מבחינה עקרונית ובטח שלא מבחינה חברתית.

המסע של הנכים עוד רחוק מסיומו וההסתדרות היא הג'יפ שבא לסחוב את הציוד. היא לא מסוק שיביא אותנו היישר ליעד אבל נגיע אליו מהר יותר מאשר בלעדיו. הגדולה בג'יפ הזה היא שאנחנו הנהגים. השבילים מסומנים והשטח ידידותי הרבה יותר. עם ההסתדרות לצד הנכים יש מורה דרך מקומי, אנחנו לא לבד בשטח אויב ויש לנו תגבורת. אותם נציגים שישבו למשא ומתן עם הממשלה לא נבחרו בבחירות בידי הנכים ולא קיבלו מנדט רשמי, אך הם אלו שהביאו אותנו עד כאן, כל אחד בדרכו המיוחדת. 'נכה לא חצי בן אדם' העלה את המודעות הציבורית למאבק שנמשך כבר 15 שנה ויותר, נעמי מורביה ממטה המאבק, עמיחי תמיר מארגון הנכים וגיל גולדרייך שמייצג את הפנתרים פעלו בכבישים ומאחורי הקלעים ללא הרף.

אני הצטרפתי למסע ואמשיך עד שנגיע ליעד. הדרישה של כל הנכים, להראות ולהחשב כבני אדם שווי זכויות, לא תשתנה. לא היום, לא מחר ולא בעוד שנה. כל מי שנמצא בחדר הישיבות בהסתדרות מבין זאת, כולם מבינים את המורכבות ואת הדחיפות בלהגיע ליעד. כולם מבינים שכל סטייה הכי קטנה מהשביל עלולה להרחיק אותנו מהיעד. כולם מבינים כמה חשוב לא להתפשר, להציב קווים אדומים שמהם לא נזוז. מצד שני, צריך למצוא אולי את הדבר שלא נמצא מתחת לקו האדום, עליו ניתן יהיה, אולי, להתחיל לדבר.

הקו האדום של הנכים ידוע – שכר מינימום לכל הנכים בבסיס הקיצבה, לפי אחוזי אבדן כושר עבודה וביטול חוק לרון בפעימה אחת. את זה יודעים היטב אלה שמייצגים את כולנו, למרות שלא בחרנו בהם, ומשרתים את כולנו למרות שלא שילמנו להם. מציבור הנכים אני מבקשת – תנו להם את המנדט לסיים את המסע הארוך הזה. מההסתדרות אני מבקשת לעמוד בהתחייבות שלה, ושלכולנו יהיה בהצלחה!