"כנראה בגלל שאח שלי נהרג ביום כיפור – 40 שנה הדחקתי את המלחמה. לא באמת צללתי לעומק של מה באמת קרה שם וקיבלתי את הדעה שרווחה ורווחת בציבור הישראלי עד היום: בעוד שאנחנו רצינו שלום, המצרים תקפו ורק כשלונם הביא אותם להכרה שאין ברירה וצריך לעשות שלום עם ישראל. ואני אומר – לא נכון". הדובר הוא יחיעם מרט, בעברו ראש מדור "צומת" ב'מוסד' הישראלי, ששכל במלחמה את אחיו בארי, הקרוי על-שם דודו של אמם, ברל (בארי) כצנלסון, ולחם במלחמה כקצין שריון במילואים.

מרט מלין על כך שלמרות שבשנים האחרונות התפרסמו לציבור עוד ועוד מסמכים מתקופת המלחמה ומהימים שקדמו לה, הן מפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ועדויות שהובאו בפני ועדת אגרנט והן מהארכיונים בוושינגטון ובמוסקבה, עדיין התקבעה בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של החברה הישראלית ההפנמה שהערבים הם אלו שסירבו לשלום לפני אוקטובר 1973. "זאת נוסחה מרוככת שמשרתת את האגו שלנו בלא להגיד דברים קשים יותר על מה שקרה במלחמה, גם במישור המדיני וגם במישור הצבאי".

זמני ואפרורי או ענק מדיני?

לטענתו של מרט, דמות המפתח להבנת השתלשלות האירועים שקדמה למלחמה ולהבנת מהלכה בסופו של דבר הוא אנואר סאדאת, מי שהתמנה לשליט מצרים בעקבות מותו של גמאל עבד אל נאצר ב-1970 וכולם חשבו שהוא "נשיא ביניים כזה", דמות אפרורית ולא משמעותית ובקרוב ייבחר 'הנשיא האמיתי'. בראייה לאחור התגלה סאדאת כ"ענק מדיני" שהיתל בישראל, במעצמות, בשותפתו סוריה ואף בבכירי הממשל והצבא שלו. בין אם הייתה זו ההנחה כי מדובר במנהיג לא רלוונטי או "שיכרון הכוח" בו לקטה הנהגת מדינת ישראל בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, סאדאת היה מעורב עם כניסתו לתפקיד במספר יוזמות מדיניות ליישוב הסכסוך בין ישראל למצרים אך כולן לא יצאו לפועל.

נשיא מצרים בישראל. זמני ואפרורי או ענק מדיני? (צילום: סער יעקב/ לע"מ)

כך למשל, בתחילת 1971 הציע שליח האו"ם גונאר יארינג מו"מ ישיר במטרה להוביל להסכם שלום בין ישראל למצרים. סאדאת השיב כי מצרים מוכנה להפסיק את העוינות, לכבד את זכותה של ישראל להתקיים בגבולות בטוחים ומוכרים ולפתוח את תעלת סואץ לשיט ספינות ישראליות בתמורה לנסיגה ישראלית מסיני ומאוחר יותר אף התחייב בפני מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, כי יפסיק את הנוכחות הסובייטית בקהיר כחלק מההסכם. למרות לחץ מצד רוג'רס והנשיא ניקסון, ישראל דחתה את ההצעה. ניסיון נוסף, ולא האחרון שבהם, לתווך בין מנהיגי שתי המדינות היה זה של ניקולאי צ'אושסקו, שליט רומניה, ניסיון תיווך אליו שני הצדדים הביעו נכונות עקרונית אך לא יצא לפועל. בפברואר 1973 נסע לארה"ב היועץ המצרי לביטחון לאומי, חאפז איסמעאיל ובפיו בשורה להנרי קיסינג'ר: סאדאת מוכן להסכם אי-לוחמה בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה מסיני.

במספר התבטאויות של סאדאת בנוגע למגעים עם ישראל וסביב הסוגיה הפלסטינית התייחס אליה כאל בעיה של האו"ם שלא קשורה להסכמים עתידיים בין מצרים לישראל. בהסכמי קמפ-דייוויד יש לזכור כי ישראל הכירה לראשונה בפועל בהקמתה העתידית של אוטונומיה פלסטינית בתחומי איו"ש ורצועת עזה. חומר נוסף למחשבה למצדדים במלחמה כאירוע שבסופו של דבר שיפר את עמדת המיקוח הישראלית במו"מ על הסדרים אזוריים. "בקמפ-דייוויד הוקמה מדינה פלסטינאית, הוקמה אוטונומיה. בגין הסכים בקמפ-דייוויד לאוטונומיה פלסטינאית. גם את זה בישראל שכחו", אומר מרט.

"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר"

ספק אם הצעותיו המדיניות של סאדאת היו נתקלות בהתעלמות לפני מלחמת ששת הימים, כפי שהתייחסה אליהן בביטול ממשלת ישראל בתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור. שיכרון כוח, תחושת אדנות והאמונה כי ישראל וצה"ל הם בלתי מנוצחים אפיינו לדעת רבים את התנהלותה של ממשלת "העבודה" בראשותה של גולדה מאיר כשמשה דיין, שר הביטחון שלה ושותף מלא להתנהלות, נודע באמירתו המפורסמת "טוב שארם (א-שייח – י.ו) בלי שלום משלום בלי שארם". אמירה זו הייתה כאין וכאפס לעומת התנהלותה דה-פאקטו של הממשלה ביחס לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים: בסיני הוקמה עיר, ישראל בנתה מלונות בשארם א-שייח וקיימה פסטיבלי מוזיקה בהשתתפות מיטב אומני ישראל בחצי האי. קווי הביצורים של קו "בר לב" היו גדולים אף מאלה שבקו מז'ינו שבנתה צרפת לפני מלחמת העולם השנייה כהכנה לפלישה גרמנית.

"אתה יכול להגיד על קו 'בר לב' מה שאתה רוצה", אומר מרט, "אבל ישראל הייתה מדינה ענייה. המדינה הזאת השקיעה בקו בר לב, 70-80 ק"מ, בנו 32 מעוזים, חפרו באדמה, תחת דם, במלחמת ההתשה שהיו בה 500 הרוגים, מלחמה שנשכחה, אני הייתי חייל אז, הייתי בתעלה הרבה, כולל 60 ימי מילואים בשנה. כל הברזל במדינה הלך לשמה כדי לבנות בונקרים מתחת לאדמה, נסללו כבישים, פוזרו מיליוני מוקשים, והמצרים ירו על בוני המעוזים. אז כל הבולדוזרים של ישראל הקימו חומת מפגע לאורך התעלה בגובה 6-7 מ', וקבלני העפר התעשרו מזה". ישראל התנהגה לכל דבר ועניין כאילו גבולה המערבי החדש הוא תעלת סואץ וקברניטיה הגיבו בבוז ובחשדנות לכל יוזמה שתשנה את המציאות הזאת.

יחיעם מרט (צילום: יאיר ויטמן)

בעוד שהדעות חלוקות בין היסטוריונים לגבי כנות כוונותיו של סאדאת ביחס למגעים עם ישראל, אין עוררין על מה שקרה במקביל – סאדאת החל להכין את צבאו למלחמה. גם לגבי יעדיה הראשוניים של המלחמה שתכנן סאדאת ישנה עד היום מחלוקת: האם קיווה באמצעים צבאיים לכבוש את כל סיני (ואף להתקדם מעבר ולהשמיד את ישראל בשיתוף פעולה עם סוריה) או רק להשתלט על צידה המזרחי של תעלת סואץ ובכך להחזיר את שליטתו על התעלה ולהשיב את כבודה הצבאי האבוד של מצרים לאחר תבוסת 1967. "ואז", ממשיך מרט, "הוא נסע לרוסים ואמר לרוסים שכדי להחזיר למצרים את מה ששייך למצרים, את סיני, הוא צריך נשק מסוג אחר: נ"מ, נ"ט, ציוד לצליחת התעלה, טילי קרקע-קרקע ומטוסי הפצצה ארוכי טווח. הרוסים התנו את אספקת אמצעי הלחימה בכך שלא ייעשה בהם שימוש מעבר לתעלה ללא הסכמה שלהם – 'אנחנו לא הולכים להסתכסך עם האמריקנים בגלל הוונדטות הקטנות שלך'".

יש לזכור כי הימים הם ימי ה'דטאנט' (בצרפתית: רגיעה), תקופה בה ארה"ב ובריה"מ השתדלו להמיר, לפחות למראית עין, את המלחמה הקרה במשהו אלגנטי יותר. על אף שהדטאנט עמד במטרתו המוצהרת – מניעת מלחמה גרעינית כוללת כלקח ממשבר הטילים בקובה – הרי שבפועל שתי המעצמות המשיכו לחתור זו תחת זו ולנהל את מלחמתן זו בזו, באמצעות השגת השפעה והתערבות במאבקים מקומיים ברחבי העולם.

סאדאת סירב לתנאי הרוסי, שכן חשש להצטייר מול צמרת ההנהגה הצבאית במצרים כבובה והרוסים עמדו על שלהם. פגישה זו, וסירובם של הרוסים לבקשתו של סאדאת היוו את הרקע להחלטתו של סאדאת לגרש מספר שבועות לאחר מכן, ביולי 1972, את היועצים הסובייטיים ממצרים. בסך הכל גורשו 20 אלף יועצים ובני משפחותיהם, שעסקו בעיקר בהדרכת הצבא המצרי ובתפקידי ייעוץ נוספים בממשל. הסברה הרווחת כיום היא שהמהלך נועד מצד אחד להתנתק מתמיכת הסובייטים ולעבור לתמיכה אמריקנית, ומצד שני לרתום את המאבק הבין גושי לטובת האינטרסים המצריים ולנצל את חששה של בריה"מ מאובדן השפעה במצרים – הכל כדי להביא לאישור דרישותיו של סאדאת. וזה עבד. הרוסים החליטו בסופו של דבר לספק למצרים מערכות נשק מתקדמות, שכללו את טנק ה-T-62 המתקדם, טילי נ"מ מדגם SA-9, משגרי טילי נ"ט נישאים בידי כוחות חי"ר מדגם RPG7 (שנפלו שלל באלפיהם ומשמשים עד היום את צה"ל), נגמ"שים מסוג BMP-1 ו-BRDM-2, טילי סקאד (שבמשך שנים נטען, כנראה שלא בצדק, שהיו חמושים בראשי קרב גרעיניים) ועוד. כל זאת, מבלי להתחייב בפני הסובייטים לתנאי שלהם וכך להשקפתו, התאפשר לו כעת לצאת למלחמה עם ישראל. "גנראלים מצריים סיפרו לימים שהם מצאו את עצמם באותה התקופה משחקים גם באמריקאים וגם ברוסים", אומר מרט.

חייל צה"ל בשיירה בקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים (צילום: לע"מ)

כשלון ה"קונספציה"

כשייללו הסירנות ברחבי ישראל בצהרי יום כיפור, שבת ה-6 באוקטובר, תפס הדבר את מרבית הציבור בישראל בתדהמה גמורה. אולם עיון בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה מהימים שקדמו למלחמה, כמו גם בתחלופת מברקים בין דיפלומטים ישראלים לאמריקאים, מראים שההפתעה לא הייתה גורפת. בעוד שאכן צמרת אמ"ן, והעומד בראשה, האלוף אלי זעירא, סברו כי פניו של סאדאת למלחמה אך כי טרם הבשילו התנאים לכך ("הקונספציה"), הדרג המדיני ידע, כשם שידע על יוזמות השלום, גם על ההכנות למלחמה. הפגישה המוכרת של רה"מ גולדה מאיר, כשבועיים לפני המלחמה, עם המלך חוסיין שהזהיר מפניה והפגישה הפחות מוכרת של ראש המוסד בלונדון, יומיים לפני המלחמה, עם הסוכן הבכיר ביותר של ישראל, מרוואן אשרף, שהזהיר שהיא בוודאות תפרוץ בערב ה-6 באוקטובר (כמה שעות לאחר מועד פריצתה בפועל) הן רק חלק מהאינדיקציות שהצטברו ולא צלצלו מספיק חזק ובפעמונים הנכונים, או שמצאו את ישראל בתסבוכת של יחסי הכוחות בינה לבין ארה"ב ובין זו לבין בריה"מ ודעת הקהל העולמית.

מברק "בהול" ממרדכי שלו, מ"מ השגריר בוושינגטון למנכ"ל משרד רה"מ, מרדכי גזית.

גם כשהיה ברור שאוטוטו מתחילה המלחמה, במטבחון הביטחוני התקבלה בסופו של דבר החלטה שלא לצאת למכת מנע – כדי שישראל לא תיתפס כתוקפנית. גם גיוס המילואים עליו הוחלט עוד בטרם המלחמה היה מצומצם יחסית, וכלל את חיל האוויר וגיוס חלקי בלבד של מערך היבשה.

דבריו של שר הביטחון, משה דיין, מתוך פרוטוקול ישיבת הקבינט בבוקר ה-6 באוקטובר

"גם למהלכים הצבאיים אני לא מסכים לוורסיה המקובלת, שהיא וורסיית ריכוך לאגו הישראלי שלא מסוגל לקבל הפסדים. מי שלא מסוגל לקבל הפסדים מתעלם ממספר אירועים שקרו במלחמה ונאחז בטעות של המודיעין, שהייתה, אבל קרו עוד דברים במלחמה. צריך להפנים שלא ניצחנו. אולי לא הפסדנו, אבל בוודאי לא ניצחנו". לטענתו, נכון יהיה לבחון את ה-12 באוקטובר כיום המשמעותי ביותר להבנת גודל האסון שהנהגת המדינה ראתה לנגד עיניה. משה דיין הגיש את התפטרותו לגולדה מאיר (שלא קיבלה אותה) וזו שלחה מברק בהול לקיסינג'ר המבקש את פנייתו לרוסים שיפעילו את השפעתם על המצרים והסורים להביא להפסקת אש במקום בו הצבאות עומדים וללא תנאים מוקדמים, זאת לאחר שבימי המלחמה הראשונים ישראל דחתה את ניסיונותיו של קיסינג'ר להשיג הפסקת אש (וזה מצדו פעל לטרפד דיון של מועצת הביטחון באו"ם בנושא העימות במזה"ת) מתוך אמונה שתוך יומיים-שלושה כוחו של צה"ל יגיע לשיאו עם השלמת גיוס מערך המילואים וכל השטחים שנכבשו ע"י המצרים והסורים ייכבשו מחדש בידי צה"ל. הפעם היה זה דווקא קיסינג'ר שסירב לבקשת ישראל שכן ארה"ב, שוב, כחלק מהעימות הבין-גושי, לא יכלה להרשות לעצמה שבת-ברית שלה תפסיד בעימות נגד בנות ברית של בריה"מ ואז התקבלה ההחלטה על ה"רכבת האווירית" שציידה את צה"ל מחדש בציוד לחימה שנהרס כמו גם בציוד שלא היה בידיו עד אז.

סגן בארי מרט ז"ל (צילום באדיבות המרואיין)

"אני לוקח כנקודה קטנה את מה שקרה עם אח שלי כדי לנסות להבין את הסיטואציה. אחי בא מחו"ל. הוא היה קצין שריון וקציני שריון שהגיעו לארץ מטיול הוטסו מנתב"ג ישר לחזית. תראה לאן הגענו… במלחמה נהרגו 300 קציני שריון. הגענו לקרקעית. מפקד חיל האוויר דיווח שאנחנו עומדים כמעט בסמוך ל'קו האדום' של מספר מטוסי הקרב שלנו. דיין ודדו היו בטראומה". המפנה הגיע לטענתו ב-14 באוקטובר – אז סאדאת, שגם לא היה חף מיהירות ובלהט ההצלחה של ימי המלחמה הראשונים, נותן הוראה לארמיה השלישית לפרוץ מזרחה תוך שהוא מצמצם משמעותית את כוחות הצבא המצרי ממערב לתעלה. כך התאפשרה צליחת התעלה על-ידי כוחות הנדסה ושריון ישראליים, ובהמשך גם כיתורה של הארמיה השלישית והשמדתה הכמעט מוחלטת, מאורע שיצר מתיחות גדולה מאד בין ארה"ב לבריה"מ והעלה את הכוננות בארה"ב למלחמה גרעינית (DEFCON) לרמה 3 (כשרמה 1 היא מלחמה גרעינית וודאית) – דבר שקרה פעמים בודדות בהיסטוריה ולראשונה מאז משבר הטילים בקובה.

"המוסד העביר מבעוד מועד ידיעה לאמ"ן על הפריצה המתוכננת וזה אפשר את ההיערכות. אזור הצליחה ("החצר") הוכן טרם המלחמה, לזכות צה"ל יש לומר. הוכן גשר והוכנו דוברות שמתחברות ("תמסחים"). אני עברתי על דבר כזה. לצה"ל היה חזון קדימה. אי אפשר לקחת לו את זה".

טנקים ישראלים חוצים את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (צילום: לע"מ)

זה הצריך את מלחמת יום הכיפורים ומסקנות ועדת אגרנט שקמה בעקבותיה כדי שבאמ"ן תוקם מחלקת "אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא", שתפקידה לנער את דפוס המחשבה ולצפות את התרחיש הלא סביר כדי להימנע ממצב בו קיבעון מחשבתי שוב גורר את צה"ל ומדינת ישראל לנקודה בה יכולת הפעולה שלו מוגבלת וההשלכות הרות אסון. "קרו גם דברים טובים במלחמה, אבל כדי ללמוד ולתקן צריך גם להכיר בדברים הרעים והפחות סימפטיים, וגם ללמוד מדינית את שיכרון הכוח שלנו שנכון גם היום. אם לא למדנו היום על שיכרון הכוח שהיה אז, אז לא למדנו כלום", אומר מרט. "זה מאד מזכיר את המצב עכשיו, שיש הצעת שלום סעודית, וממשלת ישראל מתעלמת ממנה. יכול להיות שבעוד איקס שנים ישבו אנשים ויגידו 'איזה טמבלים, הסכימו בסופו של דבר לתנאים פחותים יותר מאשר ההצעה שהם קיבלו…'".