דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.0°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 21.4°חיפה
  • 18.4°אשדוד
  • 17.5°באר שבע
  • 24.5°אילת
  • 19.4°טבריה
  • 20.1°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום הכיפורים תשע"ח

יום כיפור / על שליחות, דיכאון ובחירה לחזור בתשובה - מה מלמד אותנו ספר יונה?

אחרי שערק ממשימתו הנבואית וחזר אליה, ה' מארגן ליונה סדנה פרטנית שנועדה ללמד אותו לקח: מי שמצטער כה על הקיקיון "שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד" צריך לגלות הבנה כלפי רחמי האל על אנשי העיר הגדולה

יונה נמלט מלוע הדג מאת פיטר לאסטמן (מתוך ויקימדיה)
יונה נמלט מלוע הדג מאת פיטר לאסטמן (מתוך ויקימדיה)
אלי שי
אלי שי
כותב אורח
צרו קשר עם המערכת:

כ"ב מילות הפתיחה של ספר יונה נדמות כטקסט תקני בהחלט מבחינת מעבד-התמלילים הנבואי של המקרא, והן אינן מסגירות את הדרמה האישית של הנביא המשתמט והבורח, זה השליח העורק, המשתלשלת בהמשך, שכן כל שנאמר בהן הוא –"ויהי דבר ה' אל יונה בן אמיתי לאמר: קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני. ויקם יונה…" (א,א-ג). הקורא אינו יודע אל נכון מה הייתה רעתם של תושבי העיר הגדולה (נינוה כמו נשכחת בסיפור הזה במהרה – דווקא מתוקף ההתעקשות האלוהית על שליחותו של השליח המסוים) ואולם הוא נוטה להניח כי יונה הממושמע, אכן קם השכם למלא בזריזות את השליחות העליונה.

אלא שההמשך שונה לגמרי; יונה אכן קם כנשוך נחש למשמע הפקודה האלוהית, אך הוא קם באורח בלתי ממושמע בעליל לברוח בזריזות כל עוד רוחו בו; הכיוון – הפוך, והוא פונה למערב. היעד הוא תרשיש, נתיב המילוט יוצא מיפו ומהלך הבריחה מלפני האל נדמה בראשיתו כמוצלח להדהים וכאוצר צירוף מקרים ממוזל. הדברים נראים כמסתדרים; אך ירד יונה ליפו – מיד הזדמנה לו אוניה היוצאת ליעד המבוקש, משל שיחק לו מזלו וכמו מורגשת פעולתו המיטיבה של משרד סוכנות-הנסיעות ‘השמים הם הגבול’ הפועלת מאחורי הקלעים להיטיב עמו, כמדומה אפוא כי הכול פועל למישרים ועסקת הבריחה מתנהלת באורח מוצלח להפליא – בתיאום עם השגחה אישית מעולה; "וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה… לבוא עמהם תרשישה" (א,ד).  ואכן כבר עמדו על כך חז"ל, בהבחינם כי בשלב הפתיחה נדמה שה'שיחוק' של יונה – עובד לטובתו באורח סינכרוני כמעט; "כיון שראה יונה כך, שמח בלבו ואמר 'עכשיו אני יודע שדרכי מיושרת לפני'". (פרקי דרבי אליעזר, י).

למה אפשר לדמות את התנהגותו של יונה? התשובה, במישור האחד, מדמה אדם שיצא ממעונו בבניין המשותף ואיתרע מזלו להיתקל ביו"ר הוועד-בית ושמא בגזבר, ובכן הוא ממהר להסיט את פניו, לשלוף את הסמרטפון כשקוע בשיחה דחופה ולהימלט על נפשו לכיוון אחר.

בריחה, מוצלחת לכאורה, מאלוהים

ואולם מה טעם החליט יונה בזריזות שכזו להעדיף את הכיוון המערבי, לשבור הגה לתרשיש – במקום לנינוה ומדוע גמר בדעתו לברוח מלפני האל? התשובה למעשה כה נמהר עוד תלובן בהמשך והיא קשורה בין היתר בתפישתו המקצועית, ההסתדרותית כמעט של הנביא, במאבקו האישי על אמינותו, בהתנערותו מהבוס האלוהי ובהנחה שגויה כי אפשר ששלטונו של המעביד המסוים הזה הקוראו לשליחות מתישה – מוגבל טריטוריאלית והוא פרוש על פני ארץ-ישראל בלבד ולפיכך ניתן להימלט מפניו בהפלגה למקום אחר, תרשיש למשל. אך עוד לפני בירור המהלך המוקשה הזה נשאלת השאלה למה אפשר לדמות את התנהגותו של יונה? התשובה, במישור האחד, מדמה אדם שיצא ממעונו בבניין המשותף ואיתרע מזלו להיתקל ביו"ר הוועד-בית ושמא בגזבר, ובכן הוא ממהר להסיט את פניו, לשלוף את הסמרטפון כשקוע בשיחה דחופה ולהימלט על נפשו לכיוון אחר.

התשובה, במישור השני, מדמה אדם שיצא מדירתו וראה ניידת המחלקה לזיהוי פלילי עסוקה במעצר חשודים בעוון סתום כלשהו, והנה הם שואלים אותו האם הוא יודע היכן מתגורר באותו בניין אחד פלוני-אלמוני. תחת לענות ולהדריך את השוטרים, האיש, החש משום-מה מאוים בעצמו כמי שחרב חדה מרחפת מעל צווארו, קם ומתפוגג מהמקום, שכן עוונו שלו הנסתר, הידוע רק לו, חמור הרבה יותר, הגם שטרם נחשף.

אלא ששיחוק המזל של יונה מתגלה כקצר-מועד; האיש נתון במעקב מתמיד, הזימון המוצלח לכאורה רק מעיד על מעקב פרטני ומשגיח מטעם העין-הגדולה בשמים שכמו הגיחה מהפירמידה בשטר הדולר. האל מטיל רוח אל הים המתפתחת לכלל סער, ואילו האוניה, שתחילה נראתה כמשלחת מלאכים טובים, היא כבר מחשבת להישבר. המלחים, גויים חיובים שכמותם, מגיבים בהתאם והם נוקטים שתי פעולות הכרחיות לנוהל חירום ימי; הראשונה היא תפילה בין-דתית דחופה ("ויזעקו איש אל אלוהיו" – ב,ה). השנייה היא השלת מטען עודף ויפה שעה אחת קודם וגו' בטרם טביעה; "ויטילו את הכלים… להקל מעליהם". (ה)

יונה, לעומת זאת, ממשיך את מגמת ירידתו הנמשכת לתהומות; אחרי שירד ליפו וירד לאוניה, הוא שב ויורד לדיוטה השלישית – אל ירכתי הספינה ועתה הוא שוקע בשנתו בקרקעית. האיש הרדוף כמו מבקש לשקוע בים שנת הישרים של הלא-מודע והוא אף מצליח לשכב ולהירדם בעיצומה של מהומת הסיפון והכמעט-טביעה. אלא שרב-החובל אינו מניח לו לנוח בדד ולהתענג על שנתו. כמו גבאי בית-כנסת לעת הסליחות, מבקש הקפיטן לגייס את הנוסע המוזר – למאמץ ההצלה הרוחני וכנגד הנביא שמיהר לקום בראשית שליחותו ולברוח לכיוון האחר – דורש עתה רב-החובל כי יונה יקום במחילה ויטה כתף למאמץ התחינה, "מה לך נרדם קום קרא אל אלוהיך".(ז) אותה שעה נעורים המלחים עוד יותר והם פוצחים במהלך קריטי, שעיקרו בירור מאגי בהול של האחראי לסערה – "בשל מי הרעה הזאת לנו"? ההליך מבוצע באמצעות הטלת גורלות, המתגלה כמכונת-אמת יעילה והגורל אכן נופל על יונה כחשוד הראשי.

באורח פרדוכסלי מכיר האיש שביקש להימלט מלפני האל לתרשיש, בכך שהאל חולש על כל הממדים ושוב לא ניתן להסתתר מלפניו. מצלמות האבטחה פרושות על פני כל, יתירה מכך הן מחוברות למפיק-בימאי של תכנית מעין-'הישרדות', שיש לו נטיות להפעלת ערכת מקל חובלים ושוט לשם הפקת מוסר-השכל נחוץ

מכאן ואילך נפרש התשאול הדרמטי האוצר דחיפות רבה, לצד מפגן יחס אנושי ראוי להערכה של המלחים שאינם מאבדים צלם בעת שהם מפעילים לחץ מתון כלפי הנוסע הנדמה למטען סמוי מכביד בירכתי הספינה; "מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה"?(ב,ח). בהכרזה קצרה שולף יונה תעודת זהות מרוכזת: ובכן הוא עברי, אלוהיו, שאותו הוא ירא, הוא אלוהי השמים, הים והיבשה. באורח פרדוכסלי מכיר האיש שביקש להימלט מלפני האל לתרשיש, בכך שהאל חולש על כל הממדים ושוב לא ניתן להסתתר מלפניו. מצלמות האבטחה פרושות על פני כל, יתירה מכך הן מחוברות למפיק-בימאי של תכנית מעין-'הישרדות', שיש לו נטיות להפעלת ערכת מקל חובלים ושוט לשם הפקת מוסר-השכל נחוץ. יראתו של יונה מדבקת והיא תוקפת את המלחים הנתונים עכשיו בהתקף חרדה מתגבר; "ויראו האנשים יראה גדולה" (י).

אלא שכאן בא המשך פסוק מוקשה, מכיוון אחד ניתן לראותו כמהלך נוסף בתשאול שעורכים אנשי הסיפון לנוסע הסמוי של האל: "ויאמרו אליו מה זאת עשית"?  מן העבר השני אפשר להבינו כקריאת אויה ואבוי של המלחים, הזועקים אויה לנו כי נגזרנו לגמרי, שכן מהמשך הדברים מסתבר שיונה כבר "הגיד להם" "כי מלפני ה' הוא ברח". (יא) אם הנוסע הבעייתי כבר הואיל לשחרר חרצובות לשונו, מה טעם לא טרח המספר להביא פרט רגיש זה כסדרו? מכל מקום המלחים המתגלים כגויים מחסידי-אומות-העולם, ממשיכים להפגין אצילות נפש נדירה; הם קולטים כי מדובר באיש מסובך עם אלוהי הים והיבשה ועם זאת הם נוהגים בו בכבוד, בחן וחסד וברחמים גדולים, כמין פרשן בכיר של ההשגחה העליונה שהיא קוסמית ועברית כאחת: "ויאמרו אליו מה נעשה לך וישתק הים מעלינו כי הים הולך וסער" (יב). בתגובה משיב העריק הימי והאיש שביקש לשחק מעין נוסע סמוי לאלוהי המים, כי אין להם ברירה, אלא להטילו אל לב הים: "כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם".(שם)

זהו דיאלוג מתוח וגורלי אך ג'נטלמני; המלחים שואלים את הנוסע מה לעשות בו, הנוסע משיב כי עדיף פשוט לזרוק אותו. המלחים מתקשים לבצע את ההיזרקות הקיומית הזו והם מבקשים לעכב כמיטב יכולתם את רוע הגזרה. הם מבצעים מאמץ חתירה נואש לשוב ליבשה, נסחפים אל הים המתעקש להסתער עליהם, הם קוראים בתחינה אל ה' והם מבקשים בכל לשון של בקשה שלא יסבך אותם יתר על המידה במקרה יונה. המלחים מחפשים פתח מילוט הוגן; מצד אחד "אל נא נאבדה בנפש האיש הזה". מצד שני "ואל תתן עלינו דם נקיא". אנשי הסיפון, הם מבקשים אפוא לגלגל את האחריות לזריקה ולהטילה על ההשגחה העליונה, "כי אתה ה' כאשר חפצת עשית".(טו) והנה לפי המדרש (בשמות רבה, מא) המלחים עשו מעין ניסיונות בהטלת יונה וכמו התאמנו בהטבעתו החלקית; פעם הטילוהו על ארכובותיו והים נח קמעא, אחר העלוהו והים התעצבן, שבו וזרקו אותו עד טבורו והים נרגע, חזרו והעלו והים עוד פעם התרגז עליהם והתעצבן נורא, בסוף הבינו שאין ברירה אלא לזרוק כליל. ואכן הים הואיל לעמוד מזעפו.

יונה מושלח לחוף – ציור של גוסטב דורה (מתוך ויקימדיה)
יונה מושלח לחוף – ציור של גוסטב דורה (מתוך ויקימדיה)

הפעולה מצליחה, אבל החרדה של המלחים רק מחריפה – "ויראו האנשים יראה גדולה". הם מנסים להשקיט את התקף הפוביה בשתי דרכים; האחת נדרים שיבטיחו את שובם בשלום הביתה, השנייה זבחים, הספינה שכמעט טבעה, נהפכת למזבח ימי לצורך שעה. כיצד מעלים באורח בטיחותי קורבנות על ספינה שכבר חישבה להישבר? לאנשי הסיפון הפתרונים.

היקום (הקוסמי) מזמן לו דג

הנוסע הכאילו סמוי מלפני האלוהים, העריק שהשלה עצמו כי מצלמות האבטחה של ההשגחה אינן פועלות באמצע הים, מי ששיחק לו לכאורה מזלו וספינה המתינה לו ברדתו לנמל יפו, האיש שאיתרע מזלו וסערה תקפה אותו, זוכה עתה לאירוע סינכרוני מרעיש נוסף והנה הוא נמלט מזוועת הטביעה – הישר אל לוע דג גדול הבולעו במצוות האל "וימן ה' דג".(ב, א) על טיבו של נון-'הימן' הזה עוד ננסה לעמוד בהמשך.

זהו דווקא נון מוצלח, סימפאטי כמו המלחים הגויים, ממושמע הרבה יותר מיונה, ונוסף לכל המעלות הטובות עוד צמחוני בהווייתו. הנון מתפקד כאכסניית 'אייר-בי' המצוידת בבית-כנסת מאולתר והוא חלק מסוכנות-הנסיעות הממוזלת של העריק המושגח. הוא בורח והוא גם בהשגחה, כסבור היה כי "נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ" והנה בטן הדגה מתגלה כמעין תוכנת צ'אט ישירה לקב"ה, שכן היא מכילה את צירוף אימת התהומות וקירבת האל. גם יונה, בדומה למלחים, מתעורר עתה למחוות הקרבת קורבנות, אך למרבה השמחה הוא חס על מעי הדג ("וַאֲנִי, בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה-לָּךְ") המתגלה שוב כיצור ממושמע להפליא המקיא את הנוסע מתוך דאגה לשלומו. "וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה, אֶל-הַיַּבָּשָׁה".(ב,י-יא)

אנשי נינווה מדגימים טרנספורמציה אתית מעוררת הערצה, שדרושה פה עד ייאוש ולפעמים נראה שאין ברירה אלא לקחת פטישי יום העצמאות ולדפוק לאנשים על הראש – שיתעוררו ויפה שעה וגו' – לפני שאנחנו נהפכים לגמרי בעיר הגדולה

הוא שב ונשלח

אלא שהיושב במרומים עקשן, כפייתי ותובעני – הוא ממשיך לחפור לעריק המוקא; "קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה; וּקְרָא אֵלֶיהָ"ָ. והפעם השליח האובדני שלו מתגייס כיאות; "וַיָּקָם… וַיֵּלֶךְ אֶל-נִינְוֵה… וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר".(ג', ב-ג) כרגיל במקרא מצב של התדרדרות אתית – נענה בקטסטרופה סייסמוגרפית, אלא שלהבדיל מן העידן הנאור הנוכחי, העומד בסימן עיוורון סביבתי וטמטום פוסט-פריסיאני-מודרניסטי מוחלט, האנשים קלטו אז את התקבולת מבעוד מועד, מה עוד שמדובר בגויים נבונים, שיודעים לנצל יפה את ההזדמנות הגלומה באולטימטום – להבדיל מ'סליחות' מהפה ולחוץ הנהוגות במקומותינו. אלה היו גרי צדק ראויים לחיקוי: "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹהִים; וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים".(ג',ה) הם עשו בקיצור תשובה שלמה-גדולה-טוטאלית, נטולת גיור אורתודוכסי, אך נחוצה מאוד, שהקיפה את המלך והגיעה עד אחרון החמורים; "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה".(ג,ח)

יונה מטיף בנינווה – ציור של גוסטב דורה (מתוך ויקימדיה)
יונה מטיף בנינווה – ציור של גוסטב דורה (מתוך ויקימדיה)

מדובר בטרנספורמציה אתית מעוררת הערצה, שדרושה פה עד ייאוש ולפעמים נראה שאין ברירה אלא לקחת פטישי יום העצמאות ולדפוק לאנשים על הראש – שיתעוררו ויפה שעה וגו' – לפני שאנחנו נהפכים לגמרי בעיר הגדולה.  "וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים, בְּחָזְקָה; וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן-הֶחָמָס". ומה שיפה בספר, ששני הצדדים – העיר המושחתת ופנקס-החשבונות השמימי – עוברים השתנות הדדית;  "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ… וַיִּנָּחֶם…וְלֹא עָשָׂה".(ג, ח-י)

הוא מתרגז מאוד ולוקה בדיכאון

אלא שהנביא מתקשה לגלות השתדלות להשתנות, הוא נעשה כפייתי לשליחות, משעה שהואיל לצאת בפעם השנייה, איבד גמישות, והוא תובע את עלבונו המקצועי כמבשר פורענות. ("וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ". ד,א). הוא ממש מתרגז על אלוהים שהעלה לו את הסעיף, הוא כאומר; אני מכיר אותך, אמרתי לך מראש, לא רציני אתה, והוא נעשה אובדני ממש.  ("קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי",ד,ג). זה מוזר לגמרי; במקום להשתתף בחגיגות השמחה על ההינצלות – האיש נשקע בדיכאון קליני, אחר שניצל בעצמו מטביעה ומקיבת הנון.

ואז ההשגחה עורכת לו מעין סדנא שנועדה לטפל במצב הנפשי האקוטי הלא-טוב בכלל של "הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ". ה'וורקשופ' נערכת בסוכה מוצלת, מזרחית לעיר, שבה נזרק הנביא המתוסכל, מתאמץ להזדיין בסבלנות "עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר".(ד,ה) תחילה נראה שהאל ממשיך לתפקד כסוכנות-נסיעות ממוזלת ושוב "וַיְמַן", כלומר יושב המרומים והיקום מזמנים "קִיקָיוֹן… מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ".(ד,ו) יש כאן הבנה עמוקה בדבר הזיקה שבין מצבי דחק נפשי לתעוקת חום ובין שני אלה לשמירה סביבתית על הטבע – להבדיל מהמצב האקולוגי הקטסטרופלי בישראל שבה עצים נגרסים בידי כרישי נדל"ן ונכרתים בידי פועלי עירייה – במה שנראה כמאמץ למירור החיים ולמיגור הירוק. אלא שמדובר בסדנא דו-קוטבית ודו-שלבית והיא עוברת משלב השמחה על סככת הקיקיון – לשלב הדיכאוני החמור ממש בתגובה לאובדן הצל.

הפעם מסתבר כי צירופי-המקרים של סוכנות-הנסיעות האלוהית – עלולים גם להציק לנוסע, וכך אחר שמחת הצל של נביא הפורענות הנבגד – "וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת" מרשעת, שמחסלת את הקיקיון וכמו לא די בכך "וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל-רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת".(ד,ז-ח). זה ההתקף הדיכאוני האובדני השני של שליח הפורענות הנואש, ותכליתו חינוכית; מי שמצטער כה על הקיקיון ("שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד",ד,י) צריך לגלות הבנה כלפי הפיכת הלב האלוהית על העיר הגדולה. משמע – עוד לא אבדה תקוותנו כליל, אבל היא מותנית בתהפוכה מוסרית מוחלטת – לפני שתתחולל פה בקרוב תהפוכה מהסוג הסייסמוגרפי המכסיקני-תורכי-האיטי הבלתי נעים בעליל.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!