1. ההישגים

ההישג המשמעותי ביותר במתווה המוסכם להעלאת קצבאות הנכות, עליו הוחלט במו"מ האינטנסיבי שנערך ביום חמישי האחרון, הוא ההצמדה לשכר הממוצע במשק. זהו שינוי שאיננו כמותי בלבד, אלא איכותי – שינוי שמבטיח שאוכלוסיית הנכים לא תישאר מאחור, כפי שקרה ב-15 השנים האחרונות, עם שינוי שיטת ההצמדה.

על פי מקורות, שהיו מעורבים במשא ומתן, הנושא הזה הוכרע רק בפגישה המרתונית לפנות בוקר ונראה שכוחם המאוחד של ארגוני הנכים יחד עם ההסתדרות הצליח להביא להכרעה בוויכוח שהתקיים בין נתניהו לכחלון. שר האוצר תמך בהצמדת עדכון הקצבאות לשכר הממוצע, כפי שהמליץ גם פרופ' זליכה, שעמד בראש הוועדה שמינה כחלון. פרופ' שמחון, נציגו הנאמן של ראש הממשלה נתניהו, התנגד להצמדה זו, אף שנשאר עמום ביחס למנגנון העידכון המומלץ על ידו. צריך לזכור שמי ששינה את שיטת ההצמדה הוא נתניהו עצמו, כשהיה שר אוצר. על רקע העובדות האלו וההתנגדות הדתית כמעט לעידכון יעיל של הקצבאות בבית מדרשו הכלכלי של נתניהו, הישג ההצמדה לשכר הממוצע מקבל בצדק את התואר הנישא בפי כל: "היסטורי".

גם במובנים כמותיים יש בההסכם הישגים משמעותיים ביחס להצעות הממשלה עד לאחרונה. המלצות "ועדת שמחון" נותרו, באופן ציני ומניפולטיבי, עלומות – כאשר הפרופסור עצמו עולה מעת לעת לשידור ומפזר פרטים מעורפלים על השיפור הצפוי בעקבות המלצותיו. אך אם נסתמך על התבטאותו הפומבית האחרונה של ראש הממשלה נתניהו, בפתח ישיבת הממשלה ב-3 בספטמבר, כוונת הממשלה הייתה להעלות את סכום הקצבה המשולם לנכים חסרי כושר עבודה בסכום של פחות מ-970 שקלים בחודש, לכ-3,200 שקלים בחודש, ול"נכים קשים" להוסיף 800 שקלים נוספים כך שקצבתם תעמוד על 4,000 שקלים בחודש.

על רקע התבטאות זו ניתן להבין כי התכנסותם של אירגוני הנכים סביב שולחן אחד ושילוב הידיים עם העבודה המאורגנת בישראל הייתה הגרם המכריע שהטה את הכף בצורה לא מבוטל לטובת הנכים. על פי המתווה המוסכם הקצבה לכלל הנכים תעלה לסכומים של 3,800 ש"ח עד 4,050 ש"ח בחודש, (תוספת של עד 1,700 ש"ח לחודש לעומת התוספת שהוצעה על ידי נתניהו של 970 שקלים, כאמור), כאשר נכים סיעודיים יקבלו תוספת נוספת שתביא אותם לכ-4,500 שקלים בחודש. פער של כמה מאות שקלים הוא כמובן משמעותי מאד בעבור מי שצריך בכל חודש לבחור בין תרופות למזון.

באותה ישיבה דיבר נתניהו גם על כוונתו להעלות את ה'דיסריגארד', הסכום שנכה עשוי להשתכר מבלי שהכנסתו תקוזז מקצבתו, מ-2,800 ש"ח בחודש ל-4,200 ש"ח בחודש. בעקבות המו"מ עלה הסכום ל-4,300 ש"ח בחודש (בשתי פעימות יש לציין), אבל מה שמשמעותי יותר מהתוספת הקטנה הוא ההסכמה לבחון בעתיד, על בסיס שיפור נתוני היציאה לעבודה של מקבלי קצבת נכות, את האפשרות להעמיד את הדיסריגארד בגובה שכר המינימום.

את הצעד הזה, העלאת הדיסריגארד, יש לחבר לצעדים נוספים שקידמה ההסתדרות בשנים האחרונות שעניינם קליטת עובדים בעלי מוגבלויות למגזר הציבורי ולמעסיקים הגדולים במשק. רבים הרימו גבה כאשר ניסנקורן בחר להשקיע מרצו עם כניסתו לתפקיד ב-2014 לנושא בעלי המוגבלויות – ההסכם הראשון שחתם היה עם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, הסכם אשר מחייב מעסיקים אשר להם למעלה מ-100 מועסקים לקלוט באופן הדרגתי בעלי מוגבלויות. על בסיס ההסכמה עם המעסיקים הפרטיים התחייבה גם הממשלה כי 3% מהעובדים במגזר הציבורי יהיו בעלי מוגבלויות. מחקרים מראים כי החשש לאובדן הקצבה בשל היציאה לעבודה איננו החסם המרכזי המונע מבעלי מוגבלויות לעבוד, אלא דווקא חסמים אחרים – תרבותיים ופיזיים (נגישות) – הם המהווים את המכשול המרכזי. שילוב הצעדים האלו עשוי להביא להסרת החסמים מפני העסקת בעלי מוגבלויות.

מחאת הנכים בכניסה לירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

2. החסרונות

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהחסרונות של ההסכם – שהוא איננו מושלם, בלשון המעטה. במבחן הצדק המוחלט ודאי שההסכם איננו עומד – לנכים מגיעה קצבה ראויה שמאפשרת קיום בכבוד, והדרישה להשוואה לשכר המינימום במשק היא מוצדקת לחלוטין. הסכומים אליהם הגיעו במשא ומתן הם משופרים לעומת המצב הנוכחי, אך אינם נותנים את המענה הראוי.

גם במבחן של מה הממשלה הייתה יכולה וצריכה לעשות – המתווה המוסכם לוקה. כאן צריך להטיל חלק מן האשמה דווקא על פרופ' זליכה ושר האוצר כחלון. הם אלו שקבעו את המסגרת התקציבית – הגעה לתוספת, מעבר לגידול הטבעי של הקצבאות, בסך 4 מיליארד שקלים בתוך 4 שנים. במשא ומתן עוד הייתה הצלחה מסויימת, הגדלת המסגרת ל-4.2 מיליארד שקלים (לטובת אוכלוסיית קשישים אשר סביר כי תבחר לקבל את קצבת הנכות ולא את קצבת הזקנה). אל מול העתודות הכספיות האדירות של הממשלה ועודפי הגבייה ממסים (בשנת 2016 בלבד גביית היתר של הביטוח הלאומי הייתה 4.4 מיליארד שקלים וגביית המסים הייתה בעודף של 7.9 מיליארד שקלים), 4 מיליארד שקלים הם מעט מזעיר. הממשלה יכלה לתת יותר, אך בתנאי המשא ומתן, ומשהתקבע המספר "4 מיליארד" בשיח הציבורי, ספק אם ניתן היה להשיג יותר.

חסרון נוסף של ההסכם הוא שהממשלה ממשיכה עם יצירת המעקף שנקרא "קצבה חודשית נוספת" (קח"ן בז'רגון המקצועי, שאליו יצטרף עתה אחיו – הקח"ן ב'). וזאת במקום לתקן אחת ולתמיד את הקצבה. המסלול העקום הזה מאפשר לממשלה לא לתקן קצבאות נוספות הנגזרות מגובה הקצבה הבסיסית וגם, אולי, להשאיר את להט החרב המתהפכת של הקיצוץ התקציבי מעל ראשם של מקבלי הקצבאות. זה עקום, אבל מספר מקורות שהיו מעורבים במשא ומתן סיפרו ל"דבר ראשון" שבנושא זה לא היה סיכוי להשיג שום דבר אחר, ונציג הממשלה התעקש.

משתתפי פגישת המו"מ בנושא קצבאות הנכים עם חתימת ההסכם. צילום: באדיבות דוברות ההסתדרות

3. הערכת יתר, הערכת חסר

הביקורת שהושמעה על ידי חלק מציבור הנכים מאז נודע על ההסכם כללה גם את הטענה שאולי עדיף היה שלא לחתום כלל, ולהמשיך את הלחץ הציבורי. זאת טענה לא מבוטלת – אחרי ככלות הכל הליך החקיקה עדיין רחוק, ולמעשה ההחלטות החותכות באמת יתקבלו רק בעוד כחודש וחצי, בנובמבר, בתהליך החקיקה בכנסת, ובמסגרת הדיונים על ה"מיני-תקציב" ל-2018.

כאן יש לזכור ולהזכיר את אמירתו המפורסמת של ההיסטוריון הצבאי, סר באזיל לידלהארט, שטען שכל מפלה צבאית בהיסטוריה נבעה מהערכה לא נכונה של המצביא את כוחו מול היריב, אם הערכת יתר ואם הערכת חסר. כלומר, חייבים לשאול, כמה זמן עוד יכלו המוחים להמשיך בפעילות המחאה המקיפה והמרשימה שלהם? ולא פחות חשוב, כמה זמן עוד ניתן היה להמשיך ולגייס את הציבור הישראלי, בהיקף כה נרחב ומכריע, סביב מטרות המאבק? ויתכן שעוד יותר חשוב – כמה זמן הייתה נמשכת ההתעניינות התקשורתית האוהדת למחאה ולמאבק?

מקבלי החלטות, הפועלים תמיד בתנאים של אי ודאות, לא יכולים לדעת את התשובות לשאלות האלו, אך צריכים לקבל החלטות על פי הערכותיהם. אם אני צריך להעריך – ולשמחתי, אני רק בעמדת הפרשן – הרי שחלק ניכר מהמוחים הגיעו לקצה גבול היכולת שלהם במחאה. רבים מהם ספגו פגיעה במצבם הבריאותי. אחדותם של אירוגני המחאה היא הישג שברירי שיש לשמר. אל מול השיפור המשמעותי בתנאי החיים של הנכים בזכות ההעלאה בקצבאות, ולמרות הפער שבין ההסכם ובין הצדק המוחלט, אני סבור שההחלטה לקחת בשתי ידיים את ההישגים אליהם הגיעו המוחים הייתה ההחלטה הנכונה.

פעילי מאבק הנכים חוסמים את כביש איילון לכייוון דרום (צילום: הנכים הופכים לפנתרים)

4. ההישג והמדד

דברים אלו מביאים אותי לציין את מה שהוא, אולי, ההישג המשמעותי יותר שקשור בהסכם, אף שאינו מופיע בין סעיפיו: התפתחותם של ארגוני הנכים לכוח מאורגן הפועל במשותף. זהו, כאמור, הישג שברירי, ויש לקוות שכל הנוגעים בדבר יצליחו לשמרו. צריך לדעת שלא בכדי ציבור הנכים מפוצל לכדי עשרות אירגונים נפרדים ותתי-קבוצות: זוהי ההצלחה יוצאת הדופן של מדיניות ההפרד ומשול של הממשלה, אשר מצליחה להעמיד קבוצות נכים שונות כנגד אחרות, באמצעות מתן סכומי קצבה שונים וטיפול שונה לקבוצות אוכלוסייה שונות. המדיניות הנבזית הזו ספגה מפלה כעת, כאשר הנכים הצליחו לאחד כוחות.

לא פחות חשובה היא השותפות הגלויה – שקיימת בפועל מזה שנים – בין ההסתדרות וארגוני הנכים. שילוב הידיים של רבע מיליון נכים עם כמיליון עובדים מאורגנים, הוא ורק הוא עשוי לאורך זמן, במאמץ עקשני וער, לגול את האבן מפי הבאר, ולאפשר לציבור הישראלי הנאנק תחת מדיניות החנק התקציבי מעט רווח והצלה.

מדד ג'יני (גרפיקה: דבר ראשון)

המדד הנכון לבחון את הצלחת התהליך הזה הוא מדד ג'יני, המודד את אי השוויון בחברה הישראלית, ומאפשר גם השוואה בינלאומית. לאחר שישראל כבר זכתה במקום הראשון והמפוקפק של החברה בעלת הפערים הגבוהים ביותר בעולם המפותח במדד זה, השתנתה המגמה. מזה מספר שנים שהמאמץ של ההסתדרות לטפל באוכלוסיות שנותרו מאחור מביא לשיפור הניקוד של ישראל במדד זה (מאזור ה-0.39 לאזור ה-0.36). העלאת שכר המינימום הדרמטית של השנים האחרונות, העלאות השכר במגזר הציבורי לאחר הקפאה של שנים, הטיפול באוכלוסיית עובדי הקבלן בסדרה של הסכמים יוצאי דופן שההסתדרות חתמה מאז 2012 ועד עתה, כל אלו מצליחים להעביר חלק מפירות הצמיחה הכלכלית בישראל לאלו שעד כה לא זכו לקבלה. שיפור מצבם של הנכים, אוכלוסייה שנותרה מאחור עם העלייה בשכר המינימום והשכר הממוצע, הוא המשך מגמה זו.

5. ובכל זאת, צריך להמשיך

משאמרנו זאת, על ההישגים והחסרונות של ההסכם, חשוב לומר עוד דבר מה אחד: הנכים עשו את שלהם במאבק הזה. הם הבקיעו את חומות האדישות הציבורית והצליחו לגייס תמיכה רחבה למאבקם הצודק. נכון היה מבחינתם לקחת בשלב זה את אשר הוצע להם, הישג אשר משפר בצורה משמעותית את מצבם. אך אנחנו, כלל החברה הישראלית, עדיין נותרנו בעלי חוב אליהם. את קצבאות הנכות – וגם את קצבאות הקשישים – יש להעמיד על גובה המאפשר קיום בכבוד. הממשלה והפוליטיקאים עדיין מתחמקים ממתן תשובה מהו "קיום בכבוד", במונחים כספיים. אסור לנו לאפשר להם להמשיך ולהתחמק.