אירוע היובל להתנחלויות, שהתקיים בשבוע שעבר תחת הכותרות "חגיגות היובל לשחרור יהודה, שומרון, בקעת הירדן והגולן" לצד הכותרת "סיפור ישראלי – יובל לשיבה לחבלי הארץ ההיסטוריים", והוויכוח שעורר ביחס למידת ממלכתיותו סביב התנהלותה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, באו למעשה לחפות על העובדה שעבור הציבור הישראלי מדובר ביובל לאחד הנושאים מעוררי המחלוקת והמקטבים ביותר. משום ששאלת עתיד השטחים הכבושים כוללת לא רק  את ה"שיבה לחבלי ארץ ההיסטוריים", אלא גם את הכיבוש הישראלי על אוכלוסייה פלסטינית המונה למעלה מ-2 מיליון אנשים.

שלא כמו החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2234 – הקובעת כי כל הבנייה הישראלית מעבר לקוי 67' היא בלתי חוקית – בציבוריות הישראלית יש יחס מגוון לצורות ההתיישבות השונות מעבר לקו הירוק. "לא הכל התנחלויות". אין דין שכונת גילה בירושלים כדין ההתנחלות שבי שומרון, אין דין ההתנחלות שבות אלון בגוש עציון כדינה של התנחלות עפרה, אין דין קיבוץ אלמוג כדין אריאל או אחד מהמאחזים הלא חוקיים. ישנו סיפור הקמה ונסיבות הקמה שונות לכל נקודת ישוב מעבר לקוי 67 והוויכוח על ריבונותה של ישראל במרחב חי, קיים וכואב. סיפור הקמתן של התנחלויות הציונות הדתית הממוקמות בלב השומרון כחוצצות בין כפרי הפלסטינים ובלב אוכלוסייתם, הוא זה השנוי במחלוקת באמת ואינו מצוי בקונצנזוס. אירוע היובל חשף עד כמה בימין יש חשש מלתת מקום ממלכתי ומכבד לוויכוח המפלג על עתיד השטחים וכי אין הסכמה לאומית רחבה לכאן או לכאן. חשש גם מלהודות ששאלת השטחים אינה עומדת רק על לחצים בינלאומיים או התחייבויות-אין-ברירה בהן המדינה צריכה לעמוד מול ארה"ב ואומות העולם. שלא לדבר על העם הפלסטיני.

לצורך העניין היה צריך להכשיר את המגרש הסמוך לאלון שבות. טרקטורים בהזמנת המועצה, החלו בעבודות יישור השטח. ראו במנהל האזרחי, הפועל תחת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שהמועצה עושה עבודות שמשנות את השטח והחרימו את הטרקטורים לשלושה ימים.

נדמה היה כי בעוד שכותרת האירוע מכוונת לציון יובלה של כל ההתיישבות בשטחי 67', כוונת המכוון הייתה לציונות הדתית בלבד. ציבור המהווה רק שליש, פחות או יותר, מתושבי יהודה ושומרון היהודים. באופן מובהק נעדר והודר מקומו של הציבור החרדי המתנחלי המהווה כשליש נוסף מהאוכלוסייה היהודית השטחים ומרוכז בעיקר בשתי הערים הגדולות מודיעין עלית וביתר עלית (113,343 תושבים על-פי נתוני הלמ"ס משנת 2015). על פי תוכן האירוע, טובים החרדים להקפצת מספרי "המתנחלים", כמרכיב של דמוגרפיה ישראלית בשטחים. זהו.

צריך לומר, הטקס רב הרושם שהפקתו תוקצבה בעשרה מיליון ש"ח מתקציבי משרד החינוך והתרבות, שיתוף פעולה בין-משרדי שמראה אילו מפלגות חפצו באירוע, נועד להעלות את מורל המתנחלים ועלה לממשלת ישראל פחות מאשר החובות האמתיים שלה לפירעון לציבור המתנחלים בנושאי הסדרת המבנים הלא חוקיים בהתנחלויות ובמאחזים, התרת אישורי בנייה ובנייה בפועל להרחבת ההתנחלויות והקמתן של חדשות, פיתוח תשתיות כבישים, ביוב ומים, נושאי הליבה הבוערים למתיישבי השטחים אותם הממשלה לא מצליחה לקדם ולממש על אף הבטחותיה. צריכה להתעורר השאלה מה באמת הטקס ביטא: האם מדובר באירוע שמח המבטא "תנופה" ו-"תנועה", כפי שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו, עם הפנים אל העתיד, או שמדובר בטקס ציון של תנועה חברתית שנמצאת אחרי שיאה ושימיה ויחסיה עם ממשלת ישראל, לא ישובו כקדם מאחר ולא ברור אם יתממשו הבטחות הבנייה וההבטחות להסדרה? שלא לדבר על אלו המבטיחים ריבונות או את הכרעת התקווה הפלסטינית.

טקס חגיגות היובל לשחרור יהודה ושומרון בקעת הירדן ורמת הגולן . גוש עציון (צילום: גרשון אלינסון/ פלאש 90 )

סיפור קטן מההכנות לטקס שמעיד עד כמה המצב מורכב, גם בתוך ממשלת הימין הנוכחית, לעשיית איזושהי פעולה בשטחים: אפילו שהפעולה היא טקס היובל עליו הוחלט בוועדת הטקסים וקיבל את התווית 'ממלכתי'. מועצת גוש עציון לקחה על עצמה את האחריות לתשתיות האירוע לרבות השטח עליו הוקם מתחם האירוע. לצורך העניין היה צריך להכשיר את המגרש הסמוך לאלון שבות. טרקטורים בהזמנת המועצה, החלו בעבודות יישור השטח. ראו במנהל האזרחי, הפועל תחת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שהמועצה עושה עבודות שמשנות את השטח והחרימו את הטרקטורים לשלושה ימים.

יותר משאירוע היובל בא להצדיע להתיישבות הוא היה מפגן כוח פוליטי במראית ממלכתית שבא במידה רבה להראות לציבור המתנחלים מיהו בעל הבית. אמנם התבטאויות הדוברים על הבחירה לקיים את האירוע בגוש עציון, ביתם של המתנחלים, היא המראה על כוונתה של הממשלה, אך הממשלה לא הייתה האורחת. היא הייתה המארחת. הממשלה קבעה את הארגון. הממשלה קבעה את התוכן בעבור הציונות הדתית. היא קבעה מה יעמוד במרכז הבמה וגם מה לא. הם גם קבעו כמה ישתתפו ומי יוזמנו ולא יוזמנו. המארגנים הכינו 4,000 כיסאות כשבפועל מתוכם מלאו רק 1,600. אופייה של הציונות הדתית, כאחד הציבורים המגויסים ביותר במדינת ישראל, אולי המגויס ביותר, הוא כזה שבנקל היה ממלא את כל המושבים ועוד היו צובאים על הפתחים באין מקום. תנועת בני עקיבא, ערש ההתיישבות בשטחים, גם היא נעדרה. האירוע לא היה שלהם ולא בעבורם. המארגנים לא התרשלו, ציבור המתנחלים פשוט לא היה בנפשם. המפגן הממלכתי והנאומים היו חשובים יותר. קביעת התוכן גם לא הצריכה את נתניהו ואת יושב ראש הכנסת, מ"מ נשיא המדינה, לצאת מגדריהם בהצהרות. זה היה הערב שלהם. הציונות הדתית פשוט לא הוזמנה לאירוע ולכן לא באה.