מירב ארלוזורוב, פרשנית בכירה בעיתון הכלכלי דה-מרקר ועורכת מדור הדעות של העיתון פתחה בקמפיין. בסדרת מאמרים אשר יוצאים יום אחר יום בשבוע האחרון, היא תוקפת את ההסכם שנחתם בין הנכים וההסתדרות לממשלה על העלאת קצבאות הנכות. במסגרת מתקפת הנגד מביאה ארלוזורוב את דבריהם של פקידים עלומי שם מהאוצר והביטוח הלאומי, וכן נתונים, דוגמאות והשוואות בינלאומיות – חלקיות ומטעות, יש לציין בצער – ומציירת חזון בלהות אשר עלול להתרחש אם ההסכם ימומש. ארלוזורוב הגדילה לעשות כאשר הצליחה לצייר באור דמוני את הזקנים אשר ידרשו גם הם את האפשרות להתקיים בכבוד, וקוממה רבים.

משתתפי פגישת המו"מ בנושא קצבאות הנכים עם חתימת ההסכם. צילום: באדיבות דוברות ההסתדרות

קשה להתעלם מהיעד הפוליטי של דבריה: ארלוזורוב תומכת בשיטת המשטר הייחודית שנוצרה בישראל, אשר מרכזת כמעט את כל הכוח במשרד האוצר בכלל ובאגף התקציבים בפרט, על חשבון כוחם של נבחרי הציבור. את עמדתה האידיאולוגית צריך לבחון גם דרך עמדתה בוויכוח הקונקרטי, ויכוח מר במיוחד, שמתנהל כיום במסדרונות משרד האוצר בדבר עודף כוחו של אגף התקציבים והפקידים המשרתים בו.

בשנה האחרונה, בין היתר על רקע עלייתו של טראמפ, ניטש ויכוח לגבי הדרך הנכונה להתמודד עם "פייק-ניוז": הצגתו של מידע לא מדויק בלשון המעטה ויצירת נרטיב שקרי סביבו. המומחים מסבירים כי הנטייה הרציונלית לבודד טענות שקריות על מנת לתקוף אותן בעובדות והסברים היא שיטה נפסדת, למרבה הצער – החזרה על הטענה הפיקטיבית לצורך הצגתה כפיקטיבית רק מחזקת אותה ונוטעת אותה עמוק יותר בשכלו ואמונתו של השומע או הקורא. לכן ההמלצה המקובלת בימינו היא להתעלם מה'פייק', ולבסס קו שמציג תמונה מלאה, במנותק מהטענות והעובדות הפיקטיביות.

חרף המלצה זו ננסה במאמר זה להתמודד עם הטענות העובדתיות-כביכול, וגם עם חלק מהפרשנות, מתוך אמונה בחשיבתן הביקורתית של קוראותינו ובמעקב שלהן אחר הסיקור שלנו את המאבק להעלאת הקצבאות. נתמקד בטענותיה של ארלוזורוב הפעם מהטעם הבא: יש רק דבר אחד שמטעה יותר ומסוכן יותר משקרים, וזה חצאי אמיתות. כלומר עובדות נכונות או קטעי עובדות הניטלות מתוך הקשרן, ובזכות אמיתותן החלקית מאפשרות נטיעה של תובנה מסולפת בראש הקורא והקוראת. אחותה התאומה של שיטה נפסדת זו היא התעמולה – אשר מצהירה טענה עקרונית נכונה וראויה ומשמשת לגיוס תמיכה בפעולה הפוכה במטרותיה לעקרון המוצהר.

מאמריה האחרונים של ארלוזורוב במרקר עמוסים בחצאי אמיתות, בתעמולה וגם בטעויות. ננסה להתמודד עם כל אלו גם יחד.

1. "רבע מהנכים משתכרים יותר מ-14 אלף בחודש"

לא נכון.

הנה העובדות הידועות: על פי הדוח השנתי של הביטוח הלאומי שהתפרסם השבוע, בשנת 2016 היו 10,050 איש – לא "רבע מהנכים", אלא 3.7% – שקיבלו גם קצבת נכות, גם קצבת ניידות וגם קצבת שר"מ (שזה החזר על מטפל סיעודי). נניח שרבע מקבוצה זו מקבלת את הקצבה המקסימלית בכל אחד מהאפיקים האלו (הקצבה הממוצעת בכל אפיק היא כ-2,500 ש"ח) – אלו האנשים שעשויים להגיע להכנסה מקצבאות של כ-10,000 ש"ח בחודש. בערך 2,500 אנשים, 1% מהנכים.

גם ההסתכלות על הקצבאות התפקודיות של הנכים כ"הכנסה" היא עיוות. מדובר בהחזר על הוצאות שהמדינה יכולה הייתה להוציא בכל מיני דרכים, והמבוטחים של הביטוח הלאומי שילמו בגינן דמי ביטוח, אך היא בעצם משלמת אותן דרך חשבון הבנק של הנכה. הכסף "חונה" לרגע אצל מקבל הקצבה, אבל יוצא – ובדרך כלל מושך איתו כספים נוספים, כי עלות הטיפול הסיעודי, לדוגמא, גבוהה בהרבה מהקצבה.

אבל הניסוח של ארלוזורוב הוא לא מקרי – הוא נועד לתת את הרושם ש"הנכים האלה" יכולים להשתכר ולהרוויח בעבודה, וגם עושים זאת, תוך שהם עושקים את הקופה הציבורית. מרכז המחקר והמידע של הכנסת הראה כי מספר הנכים שעובדים ומקבלים קצבה הוא מזערי – רק כ-5,000 מקבלי קצבת נכות, 2% ממקבלי הקצבאות, חצו את סף ההכנסה של חוק לרון, שעומד כיום על כ-2,750 ש"ח.

ארלוזורוב משנה את הניסוח בהמשך מאמרה וטוענת שמדובר בהכנסה של רבע ממשקי הבית של מקבלי הקצבה (כלומר לדוגמא משקי בית של ילדים נכים, שם יתכן שישנם שני הורים מפרנסים, וארלוזורוב מחשבת להכנסתם גם את כלל הקצבאות שהם מקבלים בעבור הנכות של הילד, כנראה). הטענה הזו מובאת בעלמא, בלי מראה מקום, בתוספת הסבר שרבים מהנכים צברו נכסים לפני שהפכו לנכים ולכן צריך לקזז להם את הפנסיות. כאמור, זו טענה לא ממוסמכת, ובכל מקרה היא מתעלמת מכך שנכים שצברו נכסים, ייתכן שצברו גם חובות – נאמר, משכנתא על ביתם, או בני משפחה התלויים בהם.

הטענה של ארלוזורוב כאילו רבע מהנכים בכלל משתכרים יפה מבוססת על הטעייה – ספירת קצבאות התפקוד כהכנסה, דבר שהביטוח הלאומי עצמו אומר שלא נכון לעשות – ועל נתונים עלומים בדבר פנסיות עתק שנכים מקבלים ממקורות אחרים. העובדות מראות אחרת.

2. "העולם מתקצב פחות", נותן פחות כסף לנכים

זו טענה לא נכונה, ומבוססת על הטעייה.

ארלוזורוב מביאה במאמרה טבלה המשווה את קצבת הנכות בישראל לקצבת הנכות במספר מדינות נבחרות ב-OECD, ביחס לשכר הממוצע בכל מדינה. ישראל יוצאת בטבלה של ארלוזורוב (והאוצר, המצויין כמקור הנתונים) קצת מעל הממוצע. אלא שזו דרך השוואה מסולפת: מערכות הרווחה של מדינות נבדלות זו מזו במימדים רבים, ומגדירות את הקצבאות הניתנות על ידן בדרכים שונות ועל פי קריטריונים שונים. אין כל תוחלת לבחינת גובה הקצבה כאשר במדינה מסוימת שירות רפואי ניתן בחינם, ובמדינה אחרת השירות ניתן בתשלום מתוך אותה קצבה. הדרך הסבירה והמקצועית להשוות את מערכות הרווחה של המדינות השונות היא על ידי בחינה של ההוצאה הציבורית הכוללת על רווחה, ביחס לתוצר המקומי הגולמי של המדינה.

סמנכ"ל המחקר והתכנון של המוסד לביטוח הלאומי, פרופ' דניאל גוטליב, פרסם בשבוע שעבר מאמר באתר המוסד. בין היתר הראה גוטליב את ההוצאה הציבורית על רווחה בישראל ביחס לשאר מדינות ה-OECD. מי היה מאמין? ישראל נמצאת בתחתית הרשימה, שישית מהסוף מבין כ-30 מדינות, באזור של מקסיקו, טורקיה וצ'ילה. ההוצאה הציבורית לרווחה בישראל היא כ-16.9% מהתוצר, בעוד שהממוצע במדינות המפותחות הוא כ-21%, ובקצה העליון של מדינות אלו עשוי להגיע לכ-30% (בצרפת, פינלנד, בלגיה ודנמרק לדוגמא).

תרשים מתוך מאמרו של סמנכ"ל מחקר ותכנון של המוסד לביטוח לאומי, פרופ' דניאל גוטליב, ספטמבר 2017. הוצאות הרווחה הציבוריות בישראל ביחס לתוצר הן מהנמוכות שבמדינות המפותחות. 16.9% מהתמ"ג ב-2015, לעומת ממוצע של 21.6% במדינות ה-OECD. צילום מסך מאתר המוסד לביטוח לאומי

ולכן, האמת היא ש"העולם" מתקצב נכים וזקנים יותר, הרבה יותר, מישראל. המערכות הציבוריות במדינות המפותחות נותנות, באופן גורף, יותר מאשר המערכת הציבורית בישראל – אם זה לנכים, אם זה לקשישים ובעצם לכלל האזרחים. מערכת הרווחה בישראל נשחקה כל כך עד שהיא בין החלשות והעניות בעולם המפותח, בין היתר בזכות העובדה שטענה כל כך מופרכת – "העולם מתקצב פחות" – יכולה להופיע בעיתון כלכלי מרכזי, בהתבסס על נתוני משרד האוצר, והעולם כמנהגו נוהג.

3. "החלטה לא מקצועית שהתקבלה ללא הגורמים המקצועיים הרלוונטיים במשרד האוצר"

טענה מוזרה, ושקרית.

העובדה שבלילה האחרון של המשא ומתן נציג הממשלה היה פרופ' אבי שמחון, ומכאן שהמערכת המקצועית לא שותפה בתהליך היא פשוט מופרכת. מאז דצמבר 2016, אז עברה – במפתיע – הצעת החוק של ח"כ אילן גילאון להשוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום (בקריאה טרומית), החלו כל מערכות הממשלה להילחץ. הרי החוק זכה לתמיכה אמיתית ומקיפה בכנסת. ראש הממשלה ושר האוצר ידעו כי הם חייבים להציע אלטרנטיבה, ולכן הלכו – כל אחד בעתו – לפתרון המפא"יניקי של הקמת ועדה.

המסגרת התקציבית של ההסדר – כ-4 מיליארד שקלים – וגם פרטיו נמצאים בעבודה ממשלתית כבר שמונה חודשים. חלק מהפרטים, זה נכון, נסגרו בישורת האחרונה במסגרת המשא ומתן המרתוני, כפי שקורה במו"מ, תוך השגת הישגים נוספים לנכים. אבל האם ארלוזורוב באמת טוענת בכנות שפקידי האוצר התעוררו בבוקר יום שישי האחרון והתפלאו לגלות על התהליך הזה שכל המדינה מכירה? הם לא שומעים רדיו שם באוצר? קוראים דה-מרקר, לכל הפחות?

האמת היא שזעקות השבר ("ימי פומפיי האחרונים"!) שארלוזורוב מביאה מפי פקידי אוצר עלומים נראית יותר כמערכה מתוזמרת ומתוזמנת ליום של אחרי ההסכם בניסיון לסכלו, ומכוונות בעצם לשאלה הגדולה יותר: מי מחליט? ארלוזורוב מייצגת את העמדה שאסור שלנבחרי ציבור תהיה אמירה כלשהי לגבי מה שקורה עם כספים. פוליטיקאים, בתיאולוגיה הניאו-ליברלית, הם תמיד מושחתים ורוצים "לבזבז כסף" כדי "להיטיב" עם בוחריהם. למה שהניאו-ליברלים קוראים שחיתות' אני קורא דמוקרטיה. כן – לשר האוצר ולכנסת ישראל, שנבחרו על ידי אזרחי המדינה, שמורה זכות ההחלטה לגבי ההוצאה הכספית, ופקידי המשרד, משרתי ציבור שלא נבחרו, צריכים לבצע.

4. "שכחו את נכי הנפש"

מה הקשר?

הטענה הזו היא דוגמא מצויינת למושג תעמולה. ארלוזורוב טוענת, בצדק, שדרך חלוקת אחוזי הנכות לנכי נפש, שמהווים כשליש מהנכים, מותירה אותם מקופחים לעומת נכים אחרים. ארלוזורוב טוענת, בצדק, שהקצבאות התפקודיות, המממנות סיעוד לדוגמא, או החזר על הוצאות התניידות, אינן מותאמות לפגועי הנפש. אבל מה הקשר בין השאלות האלו לבין הסוגיה של גובה הקצבאות למי שנקבע שיש לו 100% נכות?

את מצבם של נכי הנפש צריך לשפר, בין היתר דרך טיוב אופן ההגדרה של נכותם, אך את הטענה הזו לא שמענו מפי ארלוזורוב ודה מרקר קודם להסכם. לא, טענה זו נולדה לרגל ההסכם ולרגל האפשרות להסית כנגד קבוצה אחרת של נכים – "נכי כסאות הגלגלים" – אותם מגדירה ארלורוזוב כנכים ה"קולניים" ו"החזקים", ששיפרו את מצבם כביכול על חשבון נכי הנפש. זה פשוט שקר, שלא לדבר על העיוות המוסרי שבלקרוא לאנשים האלו "חזקים".

הדרך הנכונה יותר לראות זאת היא כי הנכים אשר יצאו והפגינו, וחירפו נפשם בכבישים, וספגו פגיעה קשה בבריאותם – כל עיתונאי שניסה לראיין השבוע מישהו ממובילי המחאה התקשה, מצבם הבריאותי החמיר – הנכים האלו "נשכבו על הגדר" עבור הנכים שלא יכולים לצאת להפגין, ועבור כולנו, שעוד עלולים חלילה להיות נכים בעתיד. כל מי שיוגדר כבעל 100% נכות יקבל בזכותם קצבה סבירה יותר, ועדיין לא מספקת. את הצעתה של ארלוזורוב, לשפר את אופן חלוקת אחוזי הנכות לנפגעי הנפש, צריך ליישם, אבל לא על חשבון אנשים אחרים.

5. "ההסכם יוצר תקדים של הצמדת הקצבאות לשכר הממוצע"

ארלוזורוב מתייחסת לאחד ההישגים החשובים ביותר של ההסכם כבעיה. "יווצר לחץ להצמיד את כלל הקצבאות לשכר הממוצע" היא מצטטת פקיד בכיר באוצר. באמת, הזקנים צריכים לבקש סליחה שגם הם רוצים לנשום. לאחר קרוב ל-14 שנה של שחיקת הקצבאות, וההוכחה היומיומית לכך שהחלטתו של שר האוצר ב-2003 נתניהו  – לשנות את דרך ההצמדה של הקצבאות, מהשכר הממוצע להצמדה למדד – מביאה לפגיעה קשה בעניים ולהגברת הפערים, ארלוזורוב עדיין טוענת בעדה. מה שנקרא – זו לא טעות, זו מדיניות.

6. הגדלת הקצבה יוצרת תמריץ לא לעבוד

הטענה הזו מובאת בתוספת צ'ופר: ניתוח פסיכולוגי של נפשו של הנכה. "קשה להם, באמת קשה להם" אמרה ארלוזורוב אתמול כשענתה בשידור חי בפייסבוק של המרקר לשאלות בדבר עמדתה בנושא הנכים. "צריך לא לתת להם לוותר לעצמם". ללמדך שהדת הניאו-ליברלית בעצם לא מאמינה באופן מוחלט בהקטנת הממשלה וצמצום מעורבותה בחיי האזרחים. כאשר זה מגיע לנכים צריך להתערב בנימי נפשם, לחייב אותם לקום בבוקר באמצעות משטר הרעבה. כאשר זה נוגע לבעלי הון, הסיסמה הליברלית היא "לסיי פייר, לסיי פאסה!" (תנו לעשות תנו לעבור, בצרפתית), והתקנת תנאים שמתאימים לשליטת ההון הפרטי ומסייעים לו. עניים – הניאוליברליזם מתעסק בקרביהם, יודע צפונות נפשם.

הנשיא ביל קלינטון חותם על הרפורמה ברווחה בעת כהונתו כנשיא. בעוד הנשיא זורח, חלק מהנשים סביבו נראות מודאגות. הזמן שחלף מראה שהייתה להן סיבה טובה לדאגה. צילום: סוכנות AP.

והנה תיאוריה חלופית לתיאוריה של ארלוזורוב – אולי מה שיוצר תמריץ לא לעבוד הוא רמות השכר הנמוכות במשק? אולי הידיעה שמה שמחכה למועסקים בעלי השכלה אקדמית נמוכה (בממוצע, השכלתם האקדמית של הנכים נמוכה מהממוצע של הציבור הכללי) זה משרות חלקיות, ארעיות ובעלות הכנסה נמוכה? אולי דווקא הידיעה שיציאה לעבודה מכניסה תשלול מהנכה את הקצבה היא שמונעת ממנו ללכת לעבוד? ואם יפוטר, וקצבתו נשללה, כמה זמן יקח לו לחדש את זכאותו לקצבה כך שיוכל להתקיים בביורוקרטיה הנוכחית?

מצחיק, כלומר עצוב, היה לראות אתמול את ארלוזורוב מבססת את המודל הרצוי למערכת הרווחה על המודל של ביל קלינטון, נשיא ארה"ב בשנות ה-90' שטבע את הסיסמה "מרווחה לעבודה". הרפורמה של קלינטון מוכרת כאחת מרפורמות הרווחה המזיקות בהיסטוריה הקצרה של מערכות רווחה מודרניות. ארה"ב היא מדינה שיש בה כיום כיסי עוני ברמה של עולם שלישי – כשלושה מיליון ילדים אמריקאים חיים כיום במשקי בית שבהם ההכנסה נמוכה מ-$2 ליום.

השאלה שהציבור הישראלי צריך להתמודד עמה – אם יצליח להשקיט את רעשי הרקע, ההטעיות והתעמולה מהסוג שארלוזורוב משמיעה חדשות לבקרים – היא כמה כסף נדרש כדי להתקיים בכבוד בישראל? כמה כסף, הכנסה פנויה, אחרי שדאגנו להוצאות הרפואיות המתחייבות ולתשלומים ההכרחיים, כמה כסף צריך להישאר בידיו של מי שעבד, הפריש דמי ביטוח לאומי, עשה את חלקו, ועתה אינו יכול לפרנס את עצמו?

7. "אין כסף"

לא נכון.

הטענה האחרונה שחייבים להתייחס אליה היא הטענה כי הגדלת קצבאות הנכים ב-4 מיליארד שקלים תוך שלוש שנים היא הפקרות תקציבית שתוביל להתמוטטות תקציב המדינה, הביטוח הלאומי, ומי יודע, אולי גם הקוסמוס.

ארלוזורוב לא נותנת לעובדות לבלבל אותה. עודפי הגבייה שנוצרים שנה אחר שנה, תת הביצוע בתקציב, והנכסים הכספיים של הממשלה נעלמים מעיניה. רק אתמול יצאה הודעה של אגף החשב הכללי שעודפי הגבייה בתקציב לשנת 2017 עומדים על למעלה מ-13 מיליארד שקלים. תקציב זה מאפשר הגדלת התקציב לנכים באופן מיידי למשך 4 שנים. ב-2016 עודף הגבייה היה כמעט 8 מיליארד שקלים. זה כסף זמין, שלא תכננו שיהיה לנו, וצריך להשקיע אותו בעשיית צדק חברתי ופיצוי הנפגעים על המדיניות הכלכלית.

גם הביטוח הלאומי מסיים בשנים האחרונות בעודף תקציבי. דוח של הביטוח הלאומי שהתפרסם בתחילת השבוע מראה שב-2016 היו לו 10 מיליארד שקלים הכנסות יותר מהוצאות.

הנכסים הכספיים של ממשלת ישראל, פירוט לפי שנים 2016-2006, במיליארדי שקלים חדשים. מקור: דוחות כספיים של ממשלת ישראל

הממשלה צברה נכסים כספיים – למרות שעשתה מאמצים להיפטר מהם, דרך העברת כספים לפרעון מוקדם של חובות – בהיקף של קרוב ל-80 מיליארד שקלים, מכ-4 מיליארד שקלים בחשבונות הבנקים ובקרנות ב-2006, עד ל-78 מיליארד בסוף 2016.

יש כסף, והגיע הזמן להוציא אותו על מי שצריך.