על בלשים

  1. בשנים האחרונות נקשרתי לבלשים (רובם גברים, ועל כך בהמשך) לא מעטים, מגרה (של ז'ורז' סימנון), אברהם אברהם החולוני העגמומי (דרור משעני), הבלש האירי האלכוהוליסט קוורק (בנג'מין בלאק), ולאחרונה לשני בלשים ספרדים, ליאו קַלדָס (עיני מים, דומינגו ויאר) בלש אנטי-דרמטי ומשעשע, והבלשית הבסקית הקודרת אמאיה סלסר (דולורס רדונדו).

את אליש בן זקן, הבלש האשקלוני המשכיל, הכרתי בקילומטר ויומיים לפני השקיעה הרומן הראשון של שמעון אדף, ואולי ספרו ה"קל" וה"מובן" ביותר, על אף שהוא עוסק בתעלומת רצח. הספר השני בסדרת אליש בן זקן "קובלנה של בלש" היה מתוחכם יותר, שכן עסק בתעלומה מסתורית – מיסטית שפשרה לא הובן, אך דרכה נחשף במקרה מעשה רצח.

ספר הבלש האחרון של שמעון אדף "קום קרא" הוא הספר הסוגר את טרילוגיית הבלש אליש בן זקן, וספר בלש הוא רק אחד משמות התואר שניתן לתת לספר דיסטופי ומורכב זה. אם הספר הראשון הוא תעלומת רצח "קלאסית", בספר השני התעלומה היא לא התעלומה, והפתרון הוא זניח, בספר השלישי התעלומה היא: "מה היא התעלומה". הקוראת נדרשת להיות בלשית, אך כזו המחפשת את התעלומה. במקום אחד בספר אומר אליש בן זקן: "ספרות הבלש אינה ראויה להיקרא עוד ספרות. תפקידה היחיד כיום הוא לשכנע את הקוראים בממשות השאלות הכוזבות שהיא מציגה, בהסתרת השאלות שבכוחה להציג ושבהן היא מועלת". ב"קום קרא" שאלת "התעלומה" היא כוזבת, עד לא קיימת, והקורא נדרש לתעלומה הגדולה יותר- מה היא התעלומה הנכונה? אילו שאלות יסודיות, עמוקות, תשתיות מונחות במרכז הספר? במובן הזה, הקריאה ספר קצת מתסכלת, כמו לחפש היטב משהו שאין לך מושג מהו, והסוף לא "מתגמל" בהכרח.

שמעון אדף כרגיל מאתגר את הקוראת, משחק עם ז'אנרים, מפרק ומרכיב את סגנון הכתיבה, את השפה, את הדוברים. אחת הדמויות אומר בספר ש"ספרות בלש היא ההפך משירה", אך במקרה של שמעון אדף זה בהכרח לא נכון.

אמנם גיבור טרילוגיית הבלש הוא אליש, אך הגיבורה האמיתית בספר זה היא דווקא אחייניתו תהל, שחיה בעתיד די מדכא (לא הרבה יותר מדכא מההווה) של מדינת ישראל, ודרכה נחשפת האמת של הספר הזה, של הטרילוגיה כולה, ושל עוד כמה דברים בהיותנו בני אדם, וביחסי צעירים-מבוגרים. היא, ככתוב, עוסקת בשאלות של "למה ומדוע" ולא בשאלות "איך ומה", ולכן היא תגיע אל האמת. רק בלמה, בסיבות העמוקות של הדברים טמונה התשובה. הבלש הוא הגבר, אך חושפת האמת היא דווקא האישה.

(גיבורה נוספת של הספר, לא פחות חשובה, כמו בכמעט כל ספר של אדף היא שדרות. של העבר והווה והעתיד. של מעלה ושל מטה. של דימויים ואמיתות. של מה שהיינו רוצים שתהיה, ושל מה שהיא לא תהיה לעולם).

ובלשיות

  1. נסיבות אישיות הביאו אותי לפקוד את חדר הכושר באזור התעשייה בראשון לציון בשעות הבוקר, ולשמחתי לצפות בהרבה חלקי-סרטים ביס 1. יס 1 הוא ערוץ של קומדיות רומנטיות איזוטריות פחות (בשמונה בערב) ויותר (בשמונה בבוקר). כך יצא לי בחודשים האחרונים לראות לא פחות משלושה(!) סרטים שונים המתארים אישה צעירה ויפה בעיירה אמריקאית מבוססת (סטייל סטארס-הולו מבנות גילמור) שעובדת בחנות הפרחים/המאפייה/חנות העתיקות המקומית וחוקרת על-דעת עצמה פרשית רצח בעיירה, תוך שהיא חוטפת תגובות מזלזלות מהמשטרה ומסביבתה, ומתאהבת במישהו שחצי קשור לסיפור. בכל מקרה תוך כדי שאני מזיעה בהליכון יצא לי לחשוב למה יצאו 3 (ובטח יותר) סרטים כאלה, שמתארים אישה-לא בלשית שנסחפת למערבולת בלשית. אולי כי לנשים לא נותנים להיות בלשיות, והן בעיקר יפות או מוכרות פרחים. אולי כי כמו בספרו של אדף, נשים הן הקרובות לאמת.
  2. כמו גיבורות הסרטים הבינוניים המשודרים ביס 1, כך גם, גיבורת הספר "פולשת" של ארנה קזין הגיעה להיות בלשית במקרה. בספר הראשון בסדרה, "גוזל",  מגיעה אליאנה דוידוב, חוקרת ציפורים לסבית לחקור מקרה חטיפה. בספר החדש בסדרה "פולשת" נכנסת דוידוב לעסקי הבילוש ברצינות. גם כאן, מבחינה "בלשית" הסיפור לא מספק את הסחורה, כי מאחורי הסיפור הבלשי עומד הסיפור הגדול- היכולת לאהוב ולהיאהב, הרצון ואי הרצון לראות את האמת. לעומת תהל של שמעון אדף, וגיבורות הסרטים מערוץ יס 1, אליאנה דוידוב עיוורת לאמת, זו של התעלומה הבלשית, וזו, הדרמטית מאד, של חייה. הספר של קזין מצליח להיות מותח ומשעשע, נקרא במהירות אבל לא נשכח ברגע הסיום, ובעיקר- משאיר חשק גדול לעוד ספרים בסדרה.