דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

על מה אנחנו בוכים כשאנחנו בוכים על טום פטי?

הפעם בכינו על לכתו של טופ פטי. עוד יוצר רוק בן המאה העשרים שאבד.
די פשוט לבכות היום. יש פוסטים, יש ציוצים, אפילו לא צריך לכתוב הספד: שיתוף, אימוג'י עצוב, או תמונה עושים את העבודה.
ואם נותנים לנו לבכות בכזו קלות, לא ניקח?

הפסיכולוגיה בגרוש תאמר ודאי שאנחנו לא בוכים עליו, אלא על עצמנו. כי אם גיבור הילדות שלנו מת, גם הילדות שלנו מתה. עוד תזכורת לעובדה שגם אנחנו בני חלוף, ועד אז נשרוד כאן כקלישאה נוסטלגית, כמי שמנסה להחיות את המתים, עד שימות בעצמו.

אבל יותר מכל, בפרפרזה על מילותיו של דוד אבידן, הבכי בא מתוך העובדה החותכת שאין לנו בעצם למי ללכת.
לטום פטי, כמו ליאונרד כהן או דייויד בואי למשל, לא קמו יורשים. כל מוות כזה, הוא כמו מותו של בן משפחה אחרון. הכחדה.
והנה הושלם עוד שלב במטמורפוזה של הרוק: מסם של חיים, להיסטוריה של מתים.
אני יודע שיש המון מוזיקאים מוכשרים גם היום. ברור שיש. מוזיקה תהיה כל עוד יהיו בני אדם. אבל הם כבר לא חשובים, הם מוצר לוואי בידורי, או איזוטריה בחממת אינדי. טום פטי מת, ונגמרים לנו התמימים והפתאים שיצעקו לנו רוקנרול.
וזו כבר סיבה מספיק טובה לבכות.

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!