ספרים עיונים מציעים לרוב מבט מופשט ולא-אישי לנושא הדיון, ספרו של חיים אסא אינו כזה. מי שהיה היועץ לבטחון לאומי של יצחק רבין ז"ל, מי שמילא תפקידי מפתח בחקר הביצועים של הצבא, ומי שעמד בצמתים פוליטיים רבים במהלך השנים האחרונות, מביא את ההכשרה האקדמית במתמטיקה ובפילוסופיה, את יכולות השליטה בדיסיפלינות שונות ואת ניסיונו האישי לדיון בשאלת ה'זרות העצמית', אותה הוא מנסח באופן מאוד אוטוביוגרפי. "יש רק מושג אחד", הוא כותב בהקדמה, "שנראה לי כחבוי ומודחק על ידי כולנו, מושג שניקר בקרבי כל העת, עוד מגיל צעיר- זרות עצמית… שכן התחושה הסובייקטיבית הזאת עוד הפציעה בי בגיל צעיר מאוד, בגילוי של זרות לחברים בכיתה, זרות מהחברים לכאורה בקבוצת הכדורגל, זרות לאחי הלוחמים שהיו איתי בימי הצבא, שלא לדבר על האוניברסיטה שבה שקעתי במשך שנים ארוכות בזרות בלתי-נגמרת, שלא נחלשה אפילו להרף עין."

חיים אסא, אם קרל מרקס טען שההיסטוריה של החברה האנושית עד כה היא היסטוריה של הניכור העצמי, אנחנו מוסיפים על כך שההיסטוריה האנושית היא אמנם ההסטוריה של הניכור העצמי בהינתן מהפכות מידע" – זרים לעצמם

הבחירה לדון במושג 'זרות עצמית' בצורה אישית ולא אקדמית נטולת פניות, נובעת גם מביקורת שיש לאסא על האקדמיה ועל החלוקה הדיסציפלינרית שלא מאפשרת למעשה לדון בצורה רחבה בנושאים רבים בעת האחרונה, ביניהם המהפכה הקיברנטית והאופן שבו היא מחוללת זרות עצמית ודחף לשינוי פוליטי קיצוני. "השתוממתי", כותב אסא, "למראה הניסיון באקדמיה לפענח דפוסים של אירועי טרור באמצעות גישה כמותית, השתוממתי משום שהשאלה שהעסיקה כל אחד מאתנו, למה אדם הופך לטרוריסט? מה מניע אותו? ובעיקר כיצד מתקנים את העיוות שהביאו לכך. במיוחד אם הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב. אמרו לי חשמנים כבדים של האוניברסיטה – זאת האקדמיה. שוב הרגשתי זרות, אבל השלמתי." האקדמיה אינה כר נוח לפיתוח מחשבות מסוג כזה, ולכן החל אסא להאמין יותר יותר לתחושות הבטן שלו, שעוררו בו את "החשד שקיים קשר בין הזרות העצמית שאני חשתי בה לבין הזרות בקרב המוני הסובייקטים… אותה זרות עצמית, אותו ניכור, הוא וירוס שמחולל את האירועים המכוננים בהיסטוריה האנושית."

 ההבדל הוא שזרות עצמית אצל העשירים מובילה לפסיכולוג, בעוד שזרות עצמית של הבלתי-נספרים מובילה לחוסר אמון במימסד ולרחובות

מה שמעניין את אסא בצורה יותר קונקרטית הוא "המעבר מתחושת הזרות והניכור העצמי של הפרט הבודד, אל המון של פרטים שלכולם אותה תחושה סובייקטיבית". כלומר, כיצד תודעה פרטית סובייקטיבית הופכת להיות תודעת המון אחידה. מתוך תחושה סובייקטיבית של זרות-עצמית הוא יוצא לדיון רחב ומזוויות דיסיפלינריות שונות (קיברנטיקה, פילוסופיה, פיסיקה, ומדעי המוח) שתכליתו להראות כיצד תחושת זרות אצל המונים הופכת למכונה אחת אחידה ששואפת ליצור שינוי. השינוי האמיתי הנדרש אינו זה שנשמע בקריאות ההמונים, בהפגנות או בדגלים המתנופפים במאבקים אלימים. "העימות האלים שאנו חווים בדמות טרור בינלאומי, טרור איסלמי קיצוני, אינו מלחמת דת במהותו. מלחמת דת היא רק שכבה "עליונה" (כיסוי מלאכותי שמצליח להביא המונים לכדי עימות אלים) שיוצרת את הדגל שסביבו מבקשים לייצר שינוי". מתחת לשכבה עליונה זו, מתחת לדגל אותו נושאים ההמונים, תמיד חבויה אותה בעיה אוניברסלית – זרות עצמית שהולכת וגדלה. לכן, הטענה המרכזית של הספר היא שעימות זה, וכל עימות גלובלי אחר שאנו עדים לו בשנים האחרונות, הוא למעשה עימות על קווי השבר של זרות וניכור עצמי.

על-מנת לבאר את המושג 'זרות-עצמית', נשען אסא באופן נפרד על הרעיונות של ג'ון לוק ושל קרל מרקס. לוק היה מהראשונים לטבוע את מושג התודעה, שכן אם האדם הוא יצור שמודע לחשיבתו אז התודעה אינה חשיבה, אלא ישות נפש נפרדת הכוללת גם את החשיבה. מרקס הוסיף על כך את מושג ה"ניכור", בעיקר את ניכורו של הפועל במהפכה התעשייתית מהמוצר המוגמר, ניכור מהתוצרת שלו. אולם, מושג הניכור צומח למעשה אצל מרקס דווקא מתוך עיון קרוב בתפיסה של לוק את הקניין. שכן, אם לשיטתו של לוק גופו של אדם הוא קניינו, ומכאן גם קניין הוא זכות טבעית הנרכשת בשל העבודה הנדרשת ליצור דבר-מה, אזיי לשיטתו של מרקס אם יש פועל אשר תוצרתו אינה קניינו, הוא למעשה פועל מנוכר. אולם, בניגוד לפועלים במהפכה התעשייתית שהיו מנוכרים רק לתוצרתם, במאה העשרים ואחת המוני אנשים מנוכרים לא רק לתוצרתם, ולסביבתם אלא גם לעצמם.

זרות עצמית ואי שוויון

אסא לא מתמקד במימד הפסיכולוגי, אלא רותם בקשר סיבתי את המימד הכלכלי חברתי, ובעיקר את שאלת האי-שוויון ההולך ומתעצם, תוך הדגשת העובדה שזרות עצמית מופיעה אצל אותם המונים שנותרו מאחור מבחינה כלכלית. אסא מספר על ביקור בשכונות עוני בערים שונות בעולם, שם פגש "אנשים מובסים… בני אנוש שמתקיימים למעשה אבל אינם בין החיים, אינם חיים כבני אדם, רק קיום פיזי מינימלי שגם הוא לא מובטח להם, מפריד ביניהם למוות הקליני. בני אנוש בלתי-נספרים… שלכולם מבט של ייאוש מהול בזעם ובמידה לא קטנה של מבוכה או בושה… מבט זה הוא סימן ההיכר של הזרות העצמית." מה שמאפיין את כולם הוא מרכיב אחד: אותו סוג של צריכה, המתמקד במוצרים שיבטיחו את קיומם הפיזי ביממה הקרובה, מזון מינימלי והגנה מפני חום או קור. "בדיוק כמו חתולי רחוב.. אך להבדיל מחתולי הרחוב בני האדם בשלב מסוים מתנערים והופכים את המצב הזה ומשנים אותו. מכאן הזרות העצמית, הניכור העצמי", הוא המרכיב התודעתי החיוני למהפכות פוליטיות וכלכליות.

בכל אחד מהמעברים מהירות ההיוודעות הלכה והואצה, עד שכיום בעקבות המהפכה הקיברנטית יכולים המוני בלתי-נספרים להיחשף לכך שיסודות החברה בה הם חיים מונחים למעשה על "ערכי הכזב". "ההבדל בין התקופה הקדומה לבית המאות העשרים והעשרים ואחת", כותב אסא, "טמון במהירות ההיוודעות והחשיפה של ההמונים לכזב התורן."

אולם, הקביעה הנחרצת ש'זרות-עצמית' היא מאפיין של אלה שנותרו מאחור מבחינה כלכלית, מתעלמת מכך שבעשורים האחרונים העוני צומצם ברחבי העולם. ויתרה מכך, היא מתעלמת מקיומם של אופני זרות אחרים, במיוחד לאור מהפכת המידע, אשר מעצבת את תודעתם גם של אלה הבאים ממעגלים חברתיים משגשגים יותר. מהפכת המידע, ההפצצה של כל אינדיבידואל בפיסות מידע אינסופיות בהכרח יוצרת זרות עצמית, יהיה אשר יהיה האלפיון אליו שייך אותו אינדיבידואל. ניכר כי הקשר בין טכנולוגיה קיברנטית לבין זרות עצמית הוא הכרחי, והתוספת של אי-שיוויון חריף רק מחריפה בעיה ששותפים לה כל הנחשפים למהפכת המידע. ההבדל הוא שזרות עצמית אצל העשירים מובילה לפסיכולוג, בעוד שזרות עצמית של הבלתי-נספרים מובילה לחוסר אמון במימסד ולרחובות.

בעבר נמדד אי-השוויון הכלכלי בעיקר על-ידי יחסי עבודה, ופערי הכנסות ושכר. אולם, יחסי העבודה בשנים האחרונות פינו מקומם לגישה חדשנית, השואפת לבדוק את הפערים ביחסי הרכוש לאורך תקופות זמן ארוכות. אחד מהראשונים לעסוק ביחסי הרכוש ובפערים בעולם הקפיטליסטי, היה ההסטוריון הכלכלי רוברט ברנר שטען כי הקפיטליזם צמח לא מניצול עבודה אלא דווקא ממאבק על רכוש בין איכרים ללורדים באנגליה. בשנים האחרונות הראה הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי, כיצד רכוש המצטבר לאורך זמן רב הוא הגורם המרכזי לאי-השיוויון החריף. אם כך, אי-השוויון הכלכלי יוצר מצב חדש – במקום ריבוד חברתי בו שכבות ומעמדות חברתיים מדורגים ורציפים עם הפרשי הכנסות זניחים בין מעמד למעמד סמוך, ותוצאה מכך – מתקיים מעמד ביניים רחב. כיום אנו מוצאים בכלכלה העולמית שתי קבוצות בלבד, העשירים עם רכוש והון רב, ורבים אחרים עם עבודה והכנסות, אך ללא רכוש והון. אסא מלביש על שתי קבוצות אלה את ההבחנה הסוציולוגית של זיגמונט באומן, אשר חילק את החברה בין 'קבוצה' לבין 'נחיל'. 'קבוצה' היא אוסף של אינדיבידואלים שיש ביניהם זיקה המהווה מכנה משותף, בעוד שנחיל הוא אוסף של אינדיבידואלים "מבודדים", שהמשותף להם היא היכולת ואופי הצריכה שלהם. 'הקבוצה' ו'הנחיל' משמשים למעשה אצל אסא כשני המעמדות העיקריים המרכיבים את החברה, אותם הוא מכנה "נוהגי-הג'יפים" מול ה"בלתי-נספרים", "אשר הם בפוטנציאל עצום לזרות ולניכור עצמי, שברגע שיהיו מודעים לכך, הם יהפכו בסיכוי גבוה לקבוצה שפועלת באנרגיות עצומות ליצירת שינוי במצבם." הפער בין הקבוצות עטוף לאורך ההיסטוריה בשכבות כזב מקומיות, בפוליטיקה של זהויות ובערכים דתיים או לאומניים או אתניים.

תודעה ומהפכה

מתי הזרות העצמית, הופכת לכל-כך משמעותית עד שהיא זו שמביאה לתפניות חדות בהיסטוריה האנושית? אי-שוויון חריף, כשלעצמו, הוא הכרחי לשינוי אך אינו מספק. מה שנדרש הוא ידיעה של אי-השוויון, הכרה בשכבות הכזב הזהותיות, ויצירת תודעה משותפת לכל הבלתי-נספרים. לכן, לצורך מהפכה נדרשת חשיפת ערכי הכזב. אסא מביא דוגמאות היסטוריות שבהן מהפכה במדיומים של התקשורת בין בני אדם הביאה למהפכות שעיצבו מחדש את המבנים הפוליטיים, אשר באופן מעניין הלכו והפכו ליותר ויותר דמוקרטיים. המצאת הכתב, המעבר מכתיבה על פפירוסים לנייר, ומעל-הכל מהפכת הדפוס, כולן הרחיבו את מעגלי הידיעה, ובנו תודעה לקבוצות חברתיות שפעלו בשוליים.

פרופ' אבנר בן זקן (תמונה באדיבות המצולם)

אסא אינו מעוניין רק בהבחנה זו, אלא מרחיב את הדיון בשאלה מ'הי מהירות ההיוודעות של הבלתי נספרים?' כלומר, תוך כמה זמן יודע הבלתי נספר שעטפו אותו באתוס כוזב, ושהוא למעשה בלתי נספר. הזמן הוא יחסי למדיום התקשורת בכל תקופה, וככל שמתקדמים בהיסטוריה כך גם מהירות ההיוודעות מואצת. בזכות מהפכת הדפוס יותר יותר אנשים הצטרפו למעגל יודעי הקרוא וכתוב, בזכות האפשרות להדפסת פמפלטים (אולי כלי תקשורת ההמונים הקדום ביותר), יכל מרטין לותר למרוד בממסד של הכנסייה הקתולית, ולהציע למאמינים לקרוא באופן ישיר את התנ"ך בשפות המקומיות. בזכות היכולת להדפיס צווים ממשלתיים, טפסים, ותקנות, עלתה המדינה האבסולוטית ואחריה הבירוקרטית, ובזכות היכולת להדפיס עיתונים צמחו להן הדמוקרטיות הליברליות.

בכל אחד מהמעברים מהירות ההיוודעות הלכה והואצה, עד שכיום בעקבות המהפכה הקיברנטית יכולים המוני בלתי-נספרים להיחשף לכך שיסודות החברה בה הם חיים מונחים למעשה על "ערכי הכזב". "ההבדל בין התקופה הקדומה לבית המאות העשרים והעשרים ואחת", כותב אסא, "טמון במהירות ההיוודעות והחשיפה של ההמונים לכזב התורן." המהירות הזו תלויה במערכות הפצת החדשות' אשר למעשה כבר החלו במהפכה חדשה וגדולה שתעבור על האנושות, ותשנה סדרי עולם חברתיים, כלכליים ופוליטיים. רק כאשר ייחשפו הבלתי-נספרים לערכי הכזב, אז תתעורר בהם הזרות העצמית אשר תדחוף אותם לחולל שינוי של האתוס הכוזב.

אטומים בודדים

כיצד, אם-כן, תהליך היוודעות מתרחש? מתי מגלה הבלתי-נספר שהוא בלתי-נספר? אסא שואל דימויים מעולם הפיסיקה, ועושה אנלוגיה לשרשרת ניפוץ גרעינית. ממש כמו גרעין אטום, האינדיבידואל אינו מודע לאנרגיה העצומה הטמונה בו. וממש כפי שגרעין אטום מופצץ על ידי חלקיקים המפצלים את הנויטרון מהפרוטון, תוך שחרור אנרגיה עצומה המפצלת עוד ועוד גרעיני אטום, כך גם כל אדם בלתי-נספר מופצץ כיום על-ידי פיסות מידע שהולכות וחושפות אותו לגודל הכזב שהוא חי בתוכו, מעוררות בו תודעה חזקה של זרות העצמית, עד שהוא מתפוצץ מבחינה פוליטית ומבקש להרוס את הסדר הישן.

אסא מביא לדיון מחקרים מתחום מדעי המוח, בעיקר אלו העוסקים באי-התאמה סמנטית, לפיהם בני אנוש הנחשפים למשפטים לא-הגיוניים, חווים זרות חזקה המפעילה נוירונים מיוחדים במאמץ לייצב את האי-נוחות או לפתור אותה. כלומר, גם אם אדם המופצץ בפיסות מידע אינסופיות ואינו מבין אותן לתומם, גם חוסר ההבנה יוצר זרות הדוחפת לשינוי. כך "שמפגש של מיליארדי חלקיקי המידע הנושאים עמם מידע חדש הפוגשים את תודעתם של אותם אינדיבידואלים, מעורר בהם את הספק ואת הצורך לשאול שאלות ובעיקר לכפור בתאימות המלאכותית והכוזבת שבה הם נמצאים. זו הרגע שבו נוצר שינוי תודעתי."

הדיון של אסא מתרחב גם לגבי מיקומם הגאוגרפי והתרבותי של הבלתי-נספרים. בעבר החלוקה העולמית התעסקה בצוויליזציות. ההסטוריון עמנואל ולרשטיין חילק את הכלכלה העולמית שצמחה עם עליית הקפיטליזם למרכז ופריפריה. סמואל הנטינגטון יצק על החלוקה הכלכלית הזו את הערכים התרבותיים והדתיים וטען שהעולם נע לקראת התנגשות של ציוויליזציות. אולם הגלובליזציה, ההגירה ההמונית, מעבר הסחורות, והנוכחות הקיברנטית של כל אינדיבידואל בכל מקום בעולם, למעשה פרקו חלוקה גאוגרפית נוקשה זו. בספרו זהות ואלימות (Identity and Violence) הכלכלן והפילוסוף אמרטיה סן טען כנגד הנטינגטון כי ציווילזציות לא מתנגשות, גם בגלל שאינן קיימות כשלעצמן, וגם בגלל שכל ריבוי תרבותי קיים אצל האידיבידואל עצמו, אשר יכול לחיות בכל מקום ומקום. ברוב המקרים, במקום התנגשות, האדם הבין-תרבותי יוצר סינטזה תרבותית. אסא מכוון לדעתו של סן, וטוען כנגד הנטינגטון כי במקום התנגשות הציוויליזציות יש לראות את זירת ההתנגשות לא כגלובלית אלא כקיימת בכל אינדיבידואל ואינדיבידואל. כך, שאם פעם השוליים התרבותיים היו גם שוליים גאוגרפים, כיום השוליים התרבותיים נוכחים בכל מקום ומקום. בשונה מסן, הרואה דווקא את האפשרות לסינטזה תרבותית, אסא מדגיש כי הריבו התרבותי שמגיע דרך מהפיכת המידע מעורר תחושה של זרות-עצמית המחוללת בו פיצוץ שתכליתו לשנות את הסדרים החברתיים.

אם כך, מה יהיה טבע השינוי שיתבקש במהפכה הזו? "בזכות המהפכה הקיברנטית, מהפכת המידע העצומה הזאת, במאה העשרים ואחת ההיסטוריה האנושית תעלה קומה נוספת, ותחייב את החברות הדמוקרטיות להפוך לדמוקרטיות מהותניות", אשר יאפשרו לבלתי-נספרים להיפטר מהמאבק על קיום יום יומי, לבסס את הקיום האנושי על תנאי מחייה בסיסיים, ומעל הכל לאפשר לכל אחד מהם את הזמן והבטחון להגשים עצמם, לטפח את כישוריהם הטבעיים ולקבל משמעות לחיים. אולם, המושג דמוקרטיה מהותנית הוא תרגום בעייתי של המושג Substantive democracy. עדיף היה לטבוע את המושג 'דמוקרטיה ממשית' או 'דמוקרטיה משמעותית', אשר עומד בהיפוך למושג דמוקרטיה פורמלית. זו האחרונה מנוהלת ע"י מוסדות, אליטות בירוקרטיות ומוסדות משפטיים אשר למעשה שולטים במדינה, בעוד שבדמוקרטיה ממשית השליטה במדינה חוזרת לידי האזרחים אשר משתתפים בצורה ישירה ורצופה בעיצוב המדיניות וקבלת ההחלטות, והופכים את המדינה לכלי לגילום הערכים ומשמעויות החיים שלהם. במקום דיבור על זכויות פורמליות התלויות באויר, בדמוקרטיה ממשית המדינה למעשה מאפשרת לאזרחים לממש את זכיותיהם, מעניקה להם גישה למשאבים, ולמעשה חוזרת לידי האזרחים. ומעל הכל, בשל ההזדהות והאמון במוסדות המגלמים את משמעות החיים של האזרחים ובשל השתתפותם הרציפה בעיצוב חייהם, בדמוקרטיה ממשית חוזרת החיוניות לחיי הבלתי-נספרים וממלאת אותם במשמעות אשר ממיסה את תחושת הזרות-העצמית.

לא רבים יכולים לקרוא את זרים לעצמם  הספר מורכב ממושגים וגישות מחקר שונות, שלעיתים מצוינים בצורה אנקדוטלית ולא מספקת. יתרה מכך, הספר בנוי בצורה אסוציאטיבית של המחבר יותר מאשר באופן שבו נמצא סדר וקוהרנטיות בספרים עיונים אחרים, וזה קיסמו של אסא. מחשבה פראית, לעיתים חתרנית כלפי עצמה, יחד עם ידע רחב בנושאים שונים לעיתים נושאת מחיר בדמות ספר לא שיגרתי. אך נדמה שכל המאמץ נועד לטבוע תובנה אחת חשובה. אסא מתמצת את התיזה שלו בפרפרזה על דבריו של מרקס "אם קרל מרקס טען שההיסטוריה של החברה האנושית עד כה היא היסטוריה של הניכור העצמי, אנחנו מוסיפים על כך שההיסטוריה האנושית היא אמנם ההסטוריה של הניכור העצמי בהינתן מהפכות מידע." ניכר היה שתכלית הספר היא לבסס תובנה זו, והמחבר השיג את מטרתו.