פוסט שעלה בקבוצת הפייסבוק "מחזקים" ועורר ויכוחים קשים בקרבי ובקרב חברי, גרם לי להבין בעיה מורכבת בפעילות השמאל בארץ, נכון לישראל של 2017. זו אינה הבעיה היחידה והאולטימטיבית, ואני לא מעלה פה את "פתרון הקסם" לשמאל הישראלי. אני לא מאמין בכאלו. האתגרים העומדים לפנינו הם גדולים ומורכבים, ולא ניתן לפתור אותם בקלות. אני פשוט מעלה פה מורכבות, או מתח אם תרצו. לעניות דעתי, אנחנו, השמאל הישראלי, לא עומדים עליה מספיק.

אני מדבר על החיבור הטבורי של השמאל הישראלי אל הבורגנות הליברלית. אל הנהייה אל האליטות, הכוח וההשפעה. מאחורי כמעט כל הקמפיינים הגדולים היום המזוהים עם השמאל עומדים ארגונים אשר שורשי המימון שלהם בהון, בתורמים. נותני הטון ומעצבי המדיניות שייכים כמעט תמיד למעמד גבוה יותר מאלו שלשמם הם מכוונים לצאת להגן. זו בעיה מכמה בחינות.

NCLC 1915

הכוח וההשפעה השוררים כיום מורווחים מן הסטטוס קוו הקיים. הוא זה אשר מזין ומקיים אותם, ובזכותו הם הגיעו לעמדות שאליהן הם הגיעו. היכולת שלהם לאתגר את הסדר הקיים היא מוגבלת, הם נעדרים את הדמיון לאתגר אותו באופן משמעותי, והם חסרים את היכולות להזדהות באופן מלא עם הסבל של המעמדות הנמוכים. אין אני אומר זאת דווקא מתוך ביקורת, אלא מתוך ניסיון לתאר מציאות. אתן דוגמא על מנת שאוכל להסביר את עצמי יותר טוב: רונית אלקבץ ז"ל, כתבה וביימה סרט נפלא הנקרא "גט". הסרט פורש את קורותיו של משפט בבית הדין הרבני, בו אישה בדיונית, ויויאן אמסלם, מבקשת להתגרש מבעלה. הסרט מכוון להציג את הקושי של ויויאן אל מול בתי הדין הרבני, את האנכרוניזם שבו, חוסר ההוגנות והדרישות הקשות שהוא מעמיד, אך הקושי העיקרי במערכת הזוגית של ויויאן הוא בצפיות ממנה במסגרת המשפחה המרוקאית המסורתית, וכישלון מערכת היחסים הרומנטית שלה עם בעלה, אליהו. היא אינה שרויה בחובות, ואליהו אינו מאיים עליה פיזית או כלכלית; הוא לא התעלל בה או התעמר בשום צורה כפי שהוא מבין זאת; הוא אוהב אותה ומעוניין להישאר איתה במערכת יחסים; הוא לא נטש אותה לגדל את ילדיהם לבד.

זאת בדיוק הביקורת שלי על הסרט: שלא יהיה צל של ספק, אני חושב שהסרט מצוין, ואני מבין את הבחירה האומנותית להתמקד דווקא בקושי פחות מזעזע לאתגר איתו את בית הדין הרבני, זאת על מנת שהקהל יתחבר יותר לבעיה; אבל זה בדיוק הדבר שגורם לחלק גדול מעומק הקושי להישאר אילם. סיפור שאני מכיר באופן אישי למשל, הוא על משפחה בת חמש נפשות, שבה האם הצליחה לזרוק מן הבית אב מכה ואלים. אותו האב, בעלה, תבע אותה לגירושין בבית הדין הרבני, על מנת שיוכל ליהנות מן זכויות היתר שבית הדין מקנה לו. ובאמת, "שלום הבית" כפי שבית הדין מבין אותו, היה חשוב לבית הדין יותר משלום דיירי הבית, והוא הורה כי לא יוכל לתת גט ללא ניסיון אמיתי להשיב את "שלום הבית" על כנו. דהיינו, להחזיר את האב האלים לבית. האם, ששלושת ילדיה היו חשובים לה יותר ממסמך, בחרה בדרך הקשה וסירבה להחזיר את האב לבית, זאת תוך כדי שהיא נושאת בעול החובות הקשים של שניהם לבדה, משום שהוא מסרב אף לשלם מזונות. זהו ממש לא המקרה הבודד.

הקושי להתמודד עם בית הדין הרבני הוא עצום וגדול פי כמה מתוך עוני. רונית אלקבץ ז"ל, למרות כישרונה האדיר, לא יצרה יצירה שזועקת את מלוא העוולה הנגרמת לנשים תחת בית הדין הרבני. להבנתי, מבעד לפרסי אופיר, הצלחה ותשבחות פחות בוערת בך תחושת דחיפות. אני אומר זאת בצער וכאב, לא מתוך תוכחה. אני מנסה לצייר פה מציאות, להפנות אצבעות מאשימות. ניכר לראות זאת למשל, בזעזוע הרב שניכר בתגובה הוויראלית נוכח האופן המשפיל שבו ראיין מגיש החדשות עודד בן עמי את אלקבץ, ראיון אותה עזבה אלקבץ לפני שהסתיים. אני לגמרי מגבה ותומך בתגובה הזו, אך לעומתו אני נתקל לרוב ביחס אדיש ואפתי נוכח התופעה הרחבה, העמוקה והקשה הרבה יותר של אלימות נגד נשים. אחת מכל עשר נשים בישראל חווה אלימות באופן שגרתי בביתה (ואל תשכחו שלרוב מדובר גם בחשיפה של הילדים לאלימות). בערך עשרים אחוז מהבעלים סבורים כי הם "זכאים" "לקבל" מין מנשותיהם, ומספר אפילו יותר גבוה של נשים משוכנעות בדבר. עד נובמבר 2016 נרצחו 15 נשים באותה שנה ע"י בני זוגן ומאז עד יוני 2017 נרצחו 16 נשים ע"י בני זוגן – קפיצה משמעותית.

מתוך הסרט "גט"

בני המעמדות הגבוהים מתקשים להעלות בדעתם את הקושי של אלו שמזלם פחות שפר עליהם. אלו שפשוט נולדו למגזר הלא נכון או למשפחה הלא נכונה או פשוט בזמן הלא נכון. פשוט קשה להם להבין. כאשר מירב ארלוזורוב כותבת נגד האוניברסליות של קצבאות הנכים היא לא מצליחה באמת להבין את העוולה שבה ביטוח לאומי מגיע לבדוק את המסוגלות של אישה מבוגרת וערירית לרחוץ את עצמה על מנת לוודא את זכאותה לקצבה, או את החרדה של אב נכה, לפני ועדה רפואית שבה תשובה לא נכונה תחליט גם את מספר הקיבות הריקות בביתו. זה פשוט נשגב מבינתה. אבל ארלוזורוב היא דוגמא יחסית קיצונית, שלא מאפיינת בהכרח רבים מן הליברלים שמזהים עצמם כ"שמאל". אבל עדיין יש המון ניואנס שנאבד כאשר המעמדות הגבוהים יותר מושיטים יד למטה. הפטרונות הבלתי נמנעת היא רק חלק מתמונה כוללת שהיא בעייתית, בלשון המעטה.

בעיה נוספת היא גם שבפשטות, האינטרסים הפוליטיים של הבורגנות אינם חופפים את האינטרסים של המעמדות הנמוכים יותר. הארגונים הפוליטיים שהם יקימו יתמקדו יותר סביב מאבקים כלליים ו"חלביים" יותר. הם יראו בשלום צורך ביטחוני של ישראל, ולא ערך בפני עצמו. הם יראו בחלוקה מחדש ומיסים של ההון "רוע הכרחי", ולא חלק הכרחי מכלכלה מודרנית בריאה וגם ערכים בפני עצמם. תהיה להם העדפה לסעד במקום רווחה, צדקה במקום צדק. הם יעדיפו גישה "רחומה" נוכח עוולות חברתיות, במקום לראות בהם בעיות בסיסיות שיש לפתור אותן. מבחינתן, אלו קשיים "טבעיים" בחברה מודרנית והם בלתי נמנעים.

אנחנו צריכים ויכולים לעשות יותר מזה. אנחנו צריכים לבנות את מנגנוני הכוח שלנו כך שהם נשענים על המון האדם. על השמאל להתקרב אל ה"אספסוף" ולהתרחק מן ה"אליטה". לא משם תבוא תבוא הישועה, אלא מפתרון למצוקות הבסיסיות של רוב האנשים. מן המרקם החברתי העשיר והשופע של החברה בישראל ב-2017. אנחנו זקוקים לחיבור טבורי למצוקת האישה העובדת והאדם העני. בין אם זה דרך מימון המונים או דרך ארגוני עובדים, צריך דרך אחרת. במגזר הערבי כבר מתמודדות קבוצות עממיות ונפלאות של נשים כנגד האלימות נגדם.

לסיום, שירו הנפלא של נפתלי שם טוב:

אמא / נפתלי שם טוב

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה
אֶת הַשֵּׁרוּתִים
שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה
שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר
וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת
פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת
הֵבִיאוּ אוֹתָהּ
לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים
הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁהִתְקַבְּלָה
כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן
עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.