סופרים וסופרות רבות מנסות להבין מה יגרום לספריהן להישאר כמה שיותר זמן על המדף. גם הספרים שנעשו לרבי-מכר במהרה, נשכחו מן התודעה לאחר שנים בודדות וחזרו לאלמוניותם. אם ספר שרד דור שלם ואֵם וביתה יכלו שתיהן ליהנות ממנו, הספר נחשב להצלחה אדירה. אולם אף במקרה שלו, הנכדה כבר לא תניח עליו את ידה או תמצא בו עניין.

מבחן הנצח הוא מבחן הבין-דוריות: להפוך יצירה להיות משמעותית ורלוונטית בחלוף הזמן, התקופות ונסיבות החיים שמשתנות.

התורה התעלתה מעל לכל יצירה ספרותית בעניין זה: עשרות רבות של דורות, אלפי שנים של קריאה, עשרות מיליוני קוראים, דתיים וחילונים, מדור לדור, וקסמה אינו דוהה.

חילונים וחרדים לומדים תורה יחד (צילום ארכיון: מרים אלסטר \ פלאש90)

תנועתה המיוחדת במרחבי הזמן והמקום היא מעניין הנעורים שלה.

הקפות: תנועה ראשונה במרחב הזמן – תנועה של קדושה

ההקפות, בהן חלקנו משתתפים, מזכירות וממחישות לנו שמה שנע במעגלים לעולם לא יגיע לסוף. המעגל הוא 'קו' נצחי. את ספר התורה קראו היהודים בתפילתם בבית הכנסת שוב ושוב, שנה אחר שנה. הם חזרו על אותן המילים, הם חזרו אל אותן המילים.

בכל שנה בערב שמחת תורה קוראים את פרשת 'וזאת הברכה' החותמת את ספר 'דברים' ומתחילים בקריאת פרשת 'בראשית'. בכך מסתיים מחזור אחד ומתחיל מחזור חדש.

החזרה, הריטואל, הופכת את התורה להיות סמל עבורנו.

על אף תשוקתנו לקדמה והסקרנות כלפי דברים חדשים, ההיסטוריה מלמדת אותנו כי הנפש שלנו מחבקת ומאפשרת דווקא לדברים החוזרים ונשנים, להיחקק בתוכה. אנו מתרגשים מדברים חדשים, אך נקשרים רגשית לדברים הריטואליים בחיינו. כך גם ביחסנו האינטימיים. כך גם ביחסנו עם התורה.

שאלת המסירה היא שאלה מכריעה ביכולתה של היצירה להיות בין-דורית. כמה מהפכות ותרבויות דעכו בעולמנו כי דור המייסדים לא הצליח למסור אותן לדור הממשיכים לעובדה ולשומרה. התנועה הקיבוצית היא מהדוגמאות הכואבות, אשר איבדה, במהלך חייה הקצרים את אחת מן התרבויות המעניינות שהתקיימו בה.

אז איך מוסרים? בדוך או בסיבוב?

מסתבר גם כאן שהנפש שלנו פועלת על פי חוקי הפיסיקה: נסו למסור צלחת מעופפת, מבלי שתסתובב. מבלי התנועה הסיבובית, המחזורית, היא לא תהיה מעופפת ולא תגיע לייעדה. כוחה הוא בריטואל. כמו כוחה של התורה.

כוח נוסף הטמון בה, הוא אופן הקריאה. בתורה לא קוראים. בתורה מתפללים. את התורה לא מקריאים. את התורה שרים. מחקרים הוכיחו שאנו זוכרים 10% ממה שקראנו, 20% ממה ששמענו, 30% ממה שראינו, 50% ממה שראינו ושמענו, 70% ממה שאמרנו ו-90% ממה שעשינו. טיב הזיכרון שלנו ממשהו קשור לאיכות המשמעות שהרגשנו כשאירע. המפגש עם התורה הוא מפגש משותף. חווית הקריאה בה היא חוויה חברתית ופעילה מאוד. אבות אבותינו שהחליטו כי תפילה יהודית וקריאת דברי קודש צריכות להיות מאורע חברתי, והגו את הלכת המניין – פעלו בחכמה רבה וחקקו את דברי התורה בלוח ליבם של היהודים שבאו אחריהם.

סמל לא תלוש

אופן הקריאה בספר התורה ומחזוריותו העניק לדורות של יהודים חוויה של משמעות וקדושה במפגש איתו. חלק גדול מהתרבות והמסורת היהודית עומד על העניין של אב המזמין את בנו לשירת הקהילה, לתפילה המשותפת, אל בית ההתכנסות, להיות שותף פעיל במפגש עם המילים, הטעמים, עם ירושת הדורות, ולרוות ניצוצות של קדושה. כך, במלאכה, שלא האב התחיל בה ולא על הבן לסיימה, בנו והבנו יהודים רבים סמל בנפשם לדורות.

סמל נוצר כאשר דבר כלשהו, יכול הוא להיות חפץ, ספר, אירוע היסטורי, מושג, או כל דבר אחר, מקבל כוחות ומשמעויות מעבר לתכליתו הפונקציונלית והקונקרטית שלשמה נוצר.

ספר התורה, אם היה מגיע לידי תרבות בכוכב אחר, היה אוסף של סיפורים היסטוריים, או סיפורי זיכרון קולקטיביים, שהתרחשו לאחד העמים בכדור הארץ. זוהי משמעותו התכליתית. אולם עבור היהודים אין הוא כ"קדמוניות היהודים", ספרו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), על אף ששניהם מספרים את ההיסטוריה שלהם. עבור היהודים התורה מסמלת את עמם, מסמלת את עברם, מסמלת את עתידם. התורה היא ה"למה שבאמצעותו יוכלו לשאת כל איך" היא קודש.

קדושה היא קפסולת זמן האוצרת רגעי התגלות, היא הסנה הבוער, היא "של נעלייך". היא ילד שמדבר בטקס ואביו גוער בו ופניו מרצינות: "עכשיו אסור לדבר". קדושה זו יראה. היא כבוד. בקדושה לא נוגעים. אסור לגעת. היא אנדרטה. היא קשיחה. היא לבנה. היא מהדהדת צליל עגום. היא מתנגנת בשתיקה. קדושה היא בין-דורית. היא קופסת שימורים. היא לא שלנו. אנו הופקדנו על משמרתה. היא הסבא של הסבא של הסבא. קדושה היא נצח. היא מאריכת ימים.

אולם אם התורה הייתה "קדושה" בלבד משך אלפי שנים, היא לא הייתה חיה חיי נצח. זאת משום שהיא לא הייתה חיה. לא היו בה חיים. היא הייתה מאובן קר ועתיק. אולי עוד היו הוגים אותה בתפילות כחוזרים אחר סימנים ועיצורים סתומים מזמן קדום. אך התורה היא אהובה. היא רומן. היא מאהבת ומחוזרת. היא עונג. כל פרצי החיים הללו קשורים לתנועה אחרת. תנועה משלימה לקודמת ומחייה.

עליה: תנועה שונה במרחב הזמן – תנועה של משחק

אם בזמן התפילה נוהגים בתורה כבמנהג "ראה וקדש", לאחר התפילה, בחדר, בבית המדרש, בישיבה, בשיחה עם הרב, התורה משנה פניה והופכת להיות כלי משחק. לא משחק של ילדים, אלא משחק כפעילות חיים. בעת למידת התורה, התורה הופכת למדרש. שם היא איננה דבר עתיק, כי אם דבר אקטואלי ועכשווי לחלוטין. באמצעות הקוד המדרשי, הלומדים והמלמדים הופכים את פרקי ההיסטוריה והמיתוסים הישנים לדבר שבאמצעותו מדברים על ענייני דיומא. פסוקי התנ"ך אינם מאובנים אלא הופכים בפיהם של הרבנים להיות כלים באמצעותם מדברים על רעיונות גדולים של מוסר, של פוליטיקה, של ערכים אישיים ולאומיים.

שי זרחי, חבר קיבוץ גניגר, נכד למייסדי הקיבוץ, חבר קהילת "ניגון הלב" לחידוש המסורת היהודית בתנועה הקיבוצית, הסביר לי מהו מדרש:

"דרכו של 'מדרש' שכל רעיון גדול שאני רוצה לומר, אני אומר דרך הלשון של התרבות שלי משתמש בפסוק, או ציטטה ממקור קאנוני, ובעזרתם אני אומר את אותם רעיונות גדולים. הרעיון האוניברסלי ביסודו, מתלבש בלשון פרטיקולרית.

אחד העם הציע את 'אוצר היהדות' באותו זמן שביאליק ורבניצקי יצרו את 'ספר האגדה' אבל הוא הציע עיקרון שונה, עיקרון של פרפראזה, כלומר לחלץ את הרעיונות (הפשטות) מתוך כל הכתבים ולעשות לקסיקון של הרעיונות היהודיים המונגשים בשפה שלו. עומדת כאן תפיסה מהותנית המניחה שיש דבר כזה רעיונות יהודיים ויש רעיונות שאינם יהודיים. זה שונה מהותית מתפיסתו המדרשית של ביאליק שביקש לדבר בלשון המקורות שלנו את הרעיונות האוניברסליים שאנו מאמינים בהם. עקרונית כל רעיון כללי יכול להפוך לרעיון יהודי אם הוא 'מתעכל' בתוך הלשון היהודית הקאנונית.  אישית אני יותר ביאליקיסט. נדמה לי שבתרבות היהודית דרכו של המדרש אמנם איננה בלעדית, אבל היא על פי רוב דרך המלך."

מדרש הוא שימור הצורה הטקסטואלית ובכך שימור הסמל, ומתן פרשנות שונה לאותה הצורה. כך בעצם משתמרת הצורה, אך התוכן תמיד מתחדש. הכל נעשה באמצעות פרשנות מחודשת ברוח הזמן. הטקסט הוא בין-דורי והפרשנות תמיד דורית. בכך מצליחה להשתמר התורה כדבר הממשיך להיות רלוונטי.

אם כן התורה לא רק נעה במעגלים אלא כאן מתווספת לה תנועה בקו ישר על ציר הזמן. הצורה ריטואלית והפרשנות מתחדשת ומתקדמת.

ספק אם לפני כאלף שנה, סיפורי התנ"ך שימשו רבנים בכדי לדבר בזכות הפמיניזם. אך היום, משנולד הרעיון הפמיניסטי והגיע אל שלל זרמי היהדות, סיפורי תנ"ך מלומדים כאילו נכתבו בשביל לקדם את המהפכה הפמיניסטית.

כזו היא התורה: בלילה מילות קדושה מתנגנות בתפילות, ביום אותיות ככלי משחק.

משחק הוא רגע. הוא כאן. הוא עכשיו. הוא התגלות. הוא רוח במציאות. הוא בערת הסנה. הוא קול אלוהים. משחק הוא לשבור את הפסלים. לבלגן את הסדר. הוא צבעוני. הוא להמציא את החוקים. הוא פשוט. הוא קופסא ללא מכסה. הוא רועש. הוא מיתרים רוטטים. הוא מיתר שנקרע. הוא ללוש בידיים.

היהודים, מאות בשנים, לשו את הפסוקים בידיהם ונתנו להם חיים שהולמים את מצבם, נסיבות חייהם ורצונם. הם שיחקו עם המילים כבמגדל קוביות. כל דור בנה מאותן הקוביות מגדל אחר. כך הם לא ניתקו את הסביבה הסמלית שהצליחה לחיות אלפי שנים, ועם זאת לא חיו בעבר.

התורה כל כך חייה משום שאופייה המדרשי, שיווה לה פנים רבות. "70 פנים לתורה" מאפיין אותה משום שכל זרם נטל לעצמו את הזכות לעשות בה כבתוך שלו. זוהי נקודה שהפגישה את היהודים עם שאלת הפלורליזם היהודי: האם לתורה יש פרשנות אחת לגיטימית, האם יש לה פרשנות מרכזית, ההלכה האורתודוקסית למשל, ולשאר הפרשנויות מותר להתקיים כל עוד הן מכירות במקומן השולי, או שמא לתורה 70 פנים ובכך יופייה. על אף ניסיונות לאורך ההיסטוריה היהודית להפוך את היהדות לפחות פלורליסטית, היום התורה היא מדרש המכיל פרשנויות רבות שרק הולכות ומתרבות. אם אחת מהקהילות המניות המקודשות רואה בעצמה כמעניקה פירוש משחרר ונאמן יותר לתורה ולדת היהודית הקדומה, סימן שהתורה היא "רכוש" משותף של הרבה אנשים שונים ומגוונים.

חלק לא מבוטל מ'הסומק בלחייה' נובע מעצם היותה שדה קרב של רעיונות, פרשנויות ומבעים תרבותיים.

כתב על זה ארי אלון בספרו "עלמא די":

"קדמה נטולת מורשת יוצרת תלישות וזורעת שדה ארעי ואבוד מראש של סמלים תלושים…

אי אפשר לייבא סמלים. אי אפשר להמציא אותם. השאלה היא : מי משתלט על הסמלים החיוניים. מי מסית אותם בכיוונו? מי משחרר את עצמו (ואת עמו) בעזרת גאולת הסמלים הללו?

הסמל החיוני הוא חומר גלם איכותי הטומן בחובו מטעני השראה בעלי משמעויות שונות ומנוגדות…

רק מנהיגים שיצליחו להציב את סולם הערכים שלהם במקום שבו חולמים ילדים ואנשים פשוטים, יצליחו לשנות את פני החברה בתוכה הם חיים.

שפת הטיפול הבלעדית בסמלים חיוניים היא שפת המדרש."

לא רק "נוסעי זמן" מזמנים שונים תרמו לה והוסיפו עליה שכבות של פרשנות כמו בתל. גם אנשים ממקומות שונים בעולם היו שותפים יחדיו ליצירת התורה כסמל מדרשי בעל פרשנויות שונות. על אף שהתורה מרכזת בעיקר סיפורים שהתרחשו, או סופר שהתרחשו בארץ ישראל, בכל העולם מפוזרים קוראי תורה שרואים בה כביוגרפיה לאומית ואישית שלהם. כל מקום, כל ארץ, כל תרבות, העניקו לה נופח נוסף. החסידויות בפולין, הקבלה בצפת תחת השליטה המוסלמית, הקהילות הרפורמיות בארה"ב וקיבוצי החלוצים במדינת ישראל, כולם תרמו למפעל התרבותי של המסורת והתרבות היהודית, כאשר התורה היא המדרש המרכזי שלה. רעיון קריאת התורה בהתאם למחזור השנתי למשל הוא המצאה בבלית, שהייתה מנוגדת לקריאה בארץ ישראל הקדומה שארכה שלוש וחצי שנים.

בין אם אנחנו דתיים או חילונים גמורים, לקראת חג שמחת התורה, אנו יכולים להביט בגאווה אל המפעל הרוחני והתרבותי האדיר הזה שנקרא "תורת ישראל" ולשמוח בשמחת התורה. גם למי שאיננה מאמינה שאלוהים הוריד את התורה למשה מן השמיים, יכולה להיות הערכה גדולה אל התורה כיצירה לאומית: אין שנייה לה בעם היהודי כדבר המאחד את כל חלקי וזרמי העם היהודי, ואין כמעט שנייה לה בין העמים כדבר כל כך חי ועם זאת כל כך נצחי.