בואו נדבר על הסרט פוקסטרוט. אבל רגע לפני הכל, רק למטרת תיאום ציפיות, המאמר אותו אתם עתידים לקרוא איננו ביקורת סרטים משום סוג. אכתוב כאן על הכל חוץ מאשר על עד כמה הסרט פוקסטרוט הוא טוב או איכותי או גרוע להחריד. זה באמת לא מעניין, כלומר, זה כן מעניין, אבל פחות רלוונטי לדיון.

אני נתקלת לאחרונה בתקשורת וברשתות החברתיות בהתבטאויות מדאיגות מאוד של שרת התרבות מירי רגב בנוגע לסרט, ובהתבטאויות עוד יותר מדאיגות של גולשים וטוקבקיסטים.

בשבוע שעבר נחשפתי לפוסט של גולש בו הוא מחזק את רגב וטוען: ״אני דווקא קראתי צ׳כוב אבל עדיין מאמין שצריך להחרים את הסרט משום שהוא מכפיש את חיילי צה"ל״.

רגב עצמה טוענת כי הסרט פוגע בחיילי צה״ל ועוד שורת ביקורות שליליות שהשרה דואגת להרעיף על אותו הסרט תחת כל עץ רענן. בתקשורת ורשתות החברתיות הדיון לעיתים נסוב סביב השאלה האם השרה רגב צפתה או לא צפתה בסרט. כמו כן, ניתן לראות דיונים על הסרט עצמו, האם הוא אכן מכפיש את מדינת ישראל ואת חייליה והאם צריך לקרוא להחרמתו?

אני מרגישה (וכנראה שבאיחור קל) בעקבותי ביקורי בסין, שצריך לצעוק: ״חברים אנחנו בסכנה, אתם מפספסים בענק". הדיון על טיב ותכני הסרט הוא מקסים וחשוב אבל מחטיא את המטרה ובגדול.

אנחנו חיים היום (למזלנו הרב) במדינה דמוקרטית שיש בה למשל חופש ביטוי. אותו חופש מסמל את זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת.

״כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי״ (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם). זוהי זכות יסוד בסיסית וחשובה כל כך ולא פחות מזה גם שברירית, עד כדי שהתערבות ולו המזערית ביותר בה עלולה לדרדר את כולנו למדרון חלקלק ואיבוד שליטה טוטלי.

זה בלתי נתפס בעיני ששרה במדינת ישראל בשנת 2017 מרשה לעצמה לייצר דיון על לגיטימיות, או יותר נכון – חוסר לגיטימיות, על עבודתו של אמן ואף קוראת להחרים עבודות של יוצרים.

רגע, לפני שאתם קופצים ומגיבים – הזכרתי קודם ששהיתי מספר ימים ברפובליקה של סין. כאן, אגב, אין חופש ביטוי. לא לאמנים ובטח לא לאנשים ברחוב. רק כדי לסבר את האוזן – האח הגדול בסין אינו תכנית ריאליטי אלא מציאות יומיומית מדכאת של שלטון המפקח 24/7 במצלמות שפזורות בכל מקום על האזרחים.

הגישה לפייסבוק, וואטסאפ, גוגל, ג׳ימייל ואפילו יו-טיוב חסומה כמעט לחלוטין.  לאזרחים אסור להביע את דעתם בפומבי, בעצם סליחה, אני לא מדייקת, מותר להם, אבל אך ורק מה שמכתיבה מפלגת השלטון במהלך שעות על גבי שעות של מסרי שטיפת מוח המשודרים בכל ערוצי הטלווזיה הלאומיים בכל יום.

ואם הם יעזו לומר את דעתם? אני אחסוך מהקוראים העדינים הרגילים לחיות בדמוקרטיה את התיאורים של מה קורה למי שמעז להביע את דעתו האמיתית. ואגב, את זה מספרים לי חבריי הסינים רק בלחישה ובמרחק פיזי ניכר מכל אמצעי תקשורת או אדם העלול להקשיב או להלשין עליהם לממשלה על כך שחלילה העזו להביע את דעתם.

הפחד שולט, אנשים מאבדים את דמותם ואת דעותיהם. אז כן, קיים מרחק עצום בין סין לישראל (תרתי משמע) אבל זו תצוגת תכלית של איך אנחנו לא רוצים לחיות, ולאן אנחנו לא רוצים להגיע.

נכון, דמוקרטיה לפעמים מעצבנת משום שצריך לשמוע את הדעות של כולם, ולהעניק לאנשים את החופש להתבטא ולחיות על פי צו רוחם ואמונתם, גם אם זה לפעמים על חשבון האחר.

בפעם הבאה שאתם כותבים טוקבק או לוקחים חלק בדיון על סרט כלשהו או סוגייה בוערת אחרת, תזכרו דבר אחד חשוב: אט אט לוקחים מכם את חופש הביטוי. אט אט לוקחים מכם את הדמוקרטיה ובבקשה אל תתנו לזה יד.

המציאות הפכפכה והמרחק בין צנזורה על סרטים והצגות לצנזורה המעוררת בנו בעתה הוא לא רחוק כל כך כמו שאנחנו נוטים לחשוב.

**

הכותבת היא יו"ר ועד עובדי סלקום